Helloween – Keeper Of The Seven Keys Part II [קלאסי]

בכל השנים בהן אני מתעניין במטאל ומאז שהתחלתי להאזין למוזיקה הזאת, היא אף פעם לא הפסיקה להפתיע אותי ולחדש לי, לרגש אותי ולהזיז כל עצב רדום בגוף שלי. ישנם מספר רגעים שנחרטו בזיכרון שלי עד היום מאז שאני זוכר את עצמי – ואחד מהם היה הפעם הראשונה ששמעתי את Helloween. עכשיו וודאי יהיו כאלה שיחשבו לעצמם "איזו הגזמה!" ויטענו שאני סתם נסחף ומקצין דברים אבל אני בהחלט רוצה להסביר את עצמי כי אני מבין למה המשפט האחרון עלול להישמע גוזמה והקצנה.

את שנות הנעורים שלי העברתי באמצע שנות ה-90', האינטרנט לא היה מהיר כמו היום ובטח שלא נפוץ כמו היום. למען האמת, לאף אחד שהכרתי בתקופה ההיא לא היה אינטרנט בבית, גם לי לא ואילו היה זה כנראה היה אינטרנט טלפוני במהירות צב, כמות המידע בתחום המטאל שהייתה ברשת בימים האלה וודאי הייתה מזערית אם בכלל, שיתוף קבצים היה פנטזיה שרק בסוף שנות ה-90' קרמה גידים ועור בצורת Napster שעלתה לאוויר רק ביולי 1999. עבור חובב מטאל כמוני בשנים האלה, הדרכים היחידות להיחשף לז'אנר היו דרך חברים שממליצים על להקות, שעתיים שבועיות של מטאל ב-MTV עם וונסה וורוויק ופינת ההאזנה ב-2 חנויות הדיסקים היחידות בעירי שהחזיקו דיסקים של מטאל.

גם פה המבחר לא היה מרהיב, סדר גודל של 100-300 דיסקים בכל חנות עם תחלופה דיי איטית לא עזרו הרבה להרכבת האופקים המוזיקאליים של המטאליסט המתחיל, תוסיפו לזה את פתיל הסבלנות הקצר של עובדי החנות שעיקמו פרצוף אחרי הדיסק השלישי שביקשתי לשמוע ותבינו למה הרבה מאוד להקות שאולי היו מאוד מוכרות בימים האלה, הרבה סגנונות של מטאל שהיו קיימים והרבה מהז'אנר הרחב הזה לא מצא את דרכו אל האוזן שלי, אותה בורות שלא בשליטתי הביאה אותי ל-"גילוי" הלהקה Helloween רק ב-1994 כששמעתי לראשונה את האלבום Keeper Of The Seven Keys – Part II.

אני זוכר טוב טוב את הדקות הראשונות של האלבום כשעמדתי בחנות הדיסקים והייתי מהופנט, עבור משהו שעד לאותו הרגע לא שמע מעולם מטאל מהסוג הזה ובעוד שרוב הדברים ששמעתי עד לאותו הרגע היו Slayer, Benediction, Death, Obituary, Metallica, Carcass ו-Megadeth, הדבר הכי מלודי ששמעתי היה Skid Row, Guns And Roses והרבה להקות גלאם כגון Ratt, Dokken, Def Leppard וכו'… לכן עבורי המפגש הראשון עם פאוור מטאל מלודי היה בעל אימפקט מאוד חזק.

הקול הטהור והנקי של Michael Kiske פשוט שבה אותי כליל, הסאונד החד והמלוטש של הגיטרות והמנגינה הכובשת פשוט הפכו אותי לנציב מלח לכמה דקות, פשוט בהיתי בעטיפה המקסימה של הדיסק שהיתה הסיבה היחידה שקטפתי את הדיסק מהמדף מלכתחילה, ונתתי למוזיקה לחדור ולחלחל. אחרי השיר "Eagle Fly Free" הקשבתי ל20 השניות הראשונות של "You Always Walk Alone" ועצרתי, ביקשתי לשלם על דיסק ולרוץ הביתה ממש כמו נער שטוף הורמונים שמוצא במקרה תמונה מגרה בעיתון בבית של חבר וממהר לקחת אותו לביתו להסתגר איתו בחדר לכמה דקות, רכשתי את הדיסק ורצתי להמשיך להאזין בבית.

כאמור, הדבר הראשון שתפס את אוזניי היה הקול הייחודי של Michael Kiske שהיה שונה מכל זמר ששמעתי עד כה, בין אם מדובר בסולן של להקת ת'ראש או גלאם מטאל, Michael הפך בשנים שבאו אחרי למעין נקודת השוואה לסולנים ומעין מדד לאיכות. Michael ניחן בקול מקסים, מנעד מאוד רחב ושליטה מדהימה לאורך כל הסולמות. עם השנים שמעתי לא מעט זמרים עם גוון קול דומה עד דומה מאוד, סולנים מעולים כמו Timo Kotipelto מ-Stratovarius או Geoff Tate מ-Queensrÿche וגם Vaggelis Maranis מ-Sanvoisen שכל אחד מהם, כבוד קולו במקומו מונח. ובכל זאת, Michael נשאר אצלי במקום הראשון, אני לא יכול בוודאות לקבוע אם זה בגלל שהוא עד כדי כך יותר מיוחד מהם או שמא זאת רק העובדה שהוא היה "הראשון" שהשאירה את החותם כל כך עמוק בלב.

מסתבר שבלי ידיעה, מבין כל האלבומים של Helloween עד לאותו רגע, בחרתי באלבום הדגל שלהם וככל שיעבור הזמן, Keeper Of The Seven Keys – Part II יהפוך להיות אלבום פולחן, מה שעוד לא ידעתי היה שבאותה שנה (1994) – Helloween, הוציאה אלבום חדש עם הסולן החדש שלה, Andi Deris, לשעבר סולן Pink Cream 69 ו-Michael שאני שומע עכשיו כבר לא חלק מ-Helloween. למרות שלדעתי, לפחות עד שנת 2000, כל ההוצאות של Helloween היו משובחות (מה שבא אחרי קצת שנוי במחלוקת אצלי לפחות), חלקן יותר וחלקן פחות, Keeper נותר השיא ואחד מאלבומי המטאל הטובים בכל הזמנים.

מדובר ביצירה שמאוד קשה להתעלות עליה ולדעתי העובדה ש-2 האלבומים שבאו אחריה נראו יותר כמו ניסיון כושל לשנות כיוון בכוח הייתה חלק מאוד גדול בפיטוריו של Michael שהיה המוח מאחורי הרעיון להתרחק מהמטאל לכיוונים יותר רכים. סיפור הצלחה של Helloween מזכיר משהו מסרטים הוליוודיים, בהרכב המקורי עם Kai Hansen (לימים מייסד Gamma Ray) בפרונט ועל הגיטרות. הם התחילו כלהקת Speed ולאחר אלבום ראשון מאוד מוצלח החליטו לחפש סולן במשרה מלאה היות ו-Kai גילה קשיים לשיר ולנגן בהופעות. לאחר טור קצרצר עם Ralph Scheepers (לימים ב-Gamma Ray ו-Primal Fear) ש-"פרש בשיא" הם גילו נער צעיר בן 18 עם כשרון אדיר והקליטו איתו את Keeper Of The Seven Keys – Part 1 שהיה הצלחה מסחררת וגם שינוי סגנון ראשון של הלהקה שלקח את המוזיקה שלהם לכיוון מלודי יותר ומהיר פחות. Keeper השני יצא שנה אחרי וקבע שיאים חדשים עבורם ועבור הז'אנר כולו.

האלבום נפתח ב-Intro מצוין, סימפוני וקליל שרק בונה את האווירה לקראת שיר הדגל: "Eagle Fly Free" פורץ בריף פאוור נוצץ עם שאריות נכבדות מימי ה-Speed של הלהקה, -מקצב מהיר של Ingo Schwichtenberg (ז"ל) שמפליא מעברים ודאבל באס רציף לאורך כל 5 הדקות של השיר ללא הפסקות מיוחדות. Kai Hansen ו-Michael Weikath עושים עבודת קודש על הגיטרות, הן בריפים ובמילוי והן בסולו מעולה על טהרת ה-Dual Guitar – מדובר פשוט בניצול נכון של הכוח הזה של 2 גיטריסטים חזקים בהרכב ודוגמה טובה ליכולות של ההרכב המוצלח הזה. מיני-סולו בס באמצע ואף מיני-סולו של תופים, הרבה שטיחים של קלידים מ-Strings ועד חצוצרות (!) כשעל הכול מנצח קולו הענוג של Michael עם פזמון מלודי וקליט, מפציצים לנו כל פינה בתנוך האוזן ביצירה חד פעמית ואלמותית.

לאורך כל האלבום נשמרת הרמה הגבוהה של גימור השירים, החומר מעובד לתפארת, מבוצע ללא דופי, בין שירי המטאל שאמנם מהווים ירידה בקצב בהשוואה לחומר הקודם אבל עדיין שומרים על כבדות מסוימת, ניתן למצוא גם שירים קלילים יותר כמו "Dr. Stein" למשל שהראה צד מאוד הומוריסטי של הלהקה – באלבומים מאוחרים יותר, Helloween יבחרו להתמקד על הצד הזה יותר מידי ויאבדו הרבה מהקהל שלהם אך במקרה של השירים באלבום הזה קיים חיבור כל כך טוב בין השירים שגם שירים מטופשים כמו "Rise And Fall" כולל שורה על רומאו שלא הצליח לממש את אהבתו ליוליה בגלל בעיות בתפקוד המיני. גם השירים האלה עוברים יפה יפה ומדביקים את החבילה יחד. "Dr. Stein" למשל, הוא פשוט שיר חמוד עם פזמון קליט וביצוע מתקתק, השיר גם עף לשמיים ב-Live ובאלבום בגלל הסאונד ה-"חלבי" במקצת, השיר נשמע קצת פחות חזק ממה שהוא באמת.

לעומת זאת, מעבר ל-"Eagle.." שמייצג את האלבום, ניתן למצוא פנינים נוספות, אחד האהובים עליי הוא "March Of Time" ושוב הודות לפזמון סוחף, קצביות וביצוע מצוין, Michael מרקיע בקולו ומרחף מעל הריפים המהירים של הגיטרות והלמות התופים. כנ"ל גם בשיר "Save Us" שלדעתי הולך יד ביד עם "March Of Time" וההחלטה למקם אותם זה אחר זה באלבום הייתה מוצלחת ביותר במיוחד לאור העובדה שהם באים אחרי "We Got The Right" שלא הייתי מגדיר כבלדה אבל זה שיר רגוע יותר ופחות קצבי.

לאחר 2 פגזי האנרגיה הנ"ל מגיע שיר שאפילו הכניס את חברינו ל-MTV עם קליפ מטופש להפליא (Helloween אף פעם לא ממש הבריקו בקליפים) אבל היות ומדובר בעוד שיר מצוין וקליט להפליא, "I Want Out" הוא שיר מרדנות נעורים קלאסי: "אל תאמר לי מה לחשוב!" ו-"תנו לי לצאת – אני רוצה חופש!" זה הרעיון מאחורי השיר שמדבר לרגשות של כל נער ונערה מתבגרת בכל תקופה. Michael מוריד אוקטאבה או שתיים, מדלג על הטונים הנמוכים שלו בבתים ונוסק שוב בפזמון קיטשי אך דביק עד כאב לפי הספר של ה-Heavy Metal המסורתי. יש פה גם סולו וכמו בהרבה מקומות, עבודת גיטרות כפולה משובבת נפש וזאת בזמן שהראות של Michael מתמלאות אוויר לקריאת "Leave me alone…" שנמשכת 25 שניות בערך, מהדהדת ברקע לאורך פזמון שלם.

והנה הגענו ליצירת המופת של האלבום. Keeper Of The Seven Keys נחתם בשיר נושא בן יותר מ-13 דקות שמזכיר משהו מספריו של טולקין, מספר על שומר של מפתחות הנועלות את 7 הימים ומשימתו היא להשליך את המפתחות לים ולחסל את השטן. ה-Keeper יוצא למסע בהנחייתו של הנביא הזקן שמדריך אותו ושומר עליו מעל אל הימים המרוחקים – ים השנאה, ים הפחד, ים האיוולת, ים החמדנות, ים הבורות… השיר כולו גדוש מטאפורות ומעין סוג של ביקורת (כמו "Eagle Fly Free" אגב), הים הוא סימבולי בעיניי, כל ים מסמל מגרעה ותחלואה של המין האנושי אשר רק אם נתנער ממנה ומכל השאר נוכל להינצל מאבדון – או כפי שאומר המשפט בשיר " Disease, disease, disease my friend – For this whole worlds in devils hand."

השיר מכיל לא מעט סולואים אדירים, הרבה הרמוניות של גיטרות, שינויי קצב ועיבודים ווקאליים מושקעים שמבוצעים בצורה שרק Michael מסוגל. על אף שמדובר בשיר ארוך – חברינו לא בחלו בפזמון קליט גם פה והלחן של הפזמון פשוט נחרט בזיכרון הרבה אחרי שהגיטרה האקוסטית שנועלת את השיר נעלמת בדממה…. Helloween והאלבום הזה ללא כל צל של ספק פתחו את עיניי לעולם שלם של מוזיקה שלא הכרתי. Keeper Of The Seven Keys – Part I היה הקדמה מצוינת לאלבום המופת שבא אחריו ובאשר ל-Part II הרי שמדובר ביצירה שמילים וירטואליות על מסך מחשב רק עושות לה עוול. אפשר לומר לאור שנת היציאה של האלבום (1988) שמדובר בפריצת דרך היות ולא נשמעו הרבה קולות כאלה לפני כן. Helloween הייתה אחת מחלוצות הפאוור מטאל וללא ספק ההצלחה שהיא זכתה לה הודות לאלבום הזה מגיעה לה.

ברם, מאותו רגע ועד 1994 הכול הלך הפוך, Kai Hansen עזב את ההרכב בגלל חילוקי דעות, אלבום ה-Live הראשון שלהם גרם לסיבוכים עם הלייבל שמנע מהם להמשיך להופיע ולשחרר חומר חדש עד 1990 ובסופו של דבר גרם גם לביטול החוזה עם הלייבל. שמועות התרוצצו על פירוק הלהקה שאמנם התבדו עם יציאת Pink Bubbles Go Ape ב-91' אבל האלבום נכשל וגרם להרבה מעריצים לנטוש את הלהקה. Chameleon שיצא ב-93' לא תרם ורק גרע (למרות שלדעתי מדובר באלבום גאוני – הוא לא אלבום מטאל, לפחות ברובו המוחלט למעט חריגות פה ושם) ואיתו סיבוב ההופעות של 93' כשל, Ingo הועף בגלל בעיות בריאות שקשורות בעיקר לסמים, הסכסוכים גברו ולבסוף Michael קישקה שהנהיג את השינוי פוטר. כך חולפת תהילה ולנו נותר אלבום מופת מהרכב מנצח ושטוף כשרון שפשוט לא ידע איך לשחק עם הקלפים שקיבל, הדילר חילק להם רוייאל פלאש ביד הראשונה, הם בחרו להחליף 3 קלפים ונותרו לבסוף עם זוג מלכים… זה טוב אבל זה לא פלאש.

לבסוף ההרכב המקורי – ממנו נשארו רק Michael Weikath על הגיטרה ו-Markus Grosskopf האדיר על הבאס – המשיך הלאה עם Master Of The Rings שיצא ב-1994 תחת הרכב חדש. זה היה אלבום מוצלח ביותר ואף החזיר ללהקה הרבה מהקהל שנטש אותה, Andi Deris שהביא איתו ללהקה גוון קול שונה לחלוטין והרבה רעננות הצליח להתברג יפה מאד בהרכב ומילא את נעליו הגדולות של Michael בצורה מרשימה. האלבומים The Time Of The Oath, Better Than Raw ו-The Dark Ride יצאו בהפרשים קצובים של שנתיים זה מזה והיו אלבומי פאוור מטאל מוצלחים ביותר שהוכיחו מעבר לכל ספק שיש לחבר'ה האלה מה להציע, אפילו Metal Jukebox שיצא ב-1999 היה אלבום מקסים בו חברי הלהקה חלקו כבוד לאמנים גדולים משנות ה-70-80 כדוגמת David Bowie, Beatles, Abba, Jethro Tull ועוד בביצועי מטאל לשירים מוכרים ויפים. אבל עד היום, שומר המפתחות יהיה היהלום שבכתר העשייה של אחת מהלהקות המטאל הטובות שיצא לי להכיר.