Hellveto – Zmierzch [קלאסי]

אתם מכירים את זה שקר לכם? לא, אני לא מדבר על הקור ששולח אתכם להצטנף ליד התנור או לתנות אהבים עם שמיכת פוך. אני מדבר על הצינה הזאת שנשפכת לכם מהאוזניות או הרמקולים אל תוך האוזן ומשם ישר אל הנפש. הקור הזה שגורם לכם לדמיין לא ארץ זרה, חורפית אך ארצית, אלא מימד קיום אחר – לימבו אפל, קפוא ומופלא בשחור ולבן. כן, יש ליצירות מסוימות של בלאק מטאל את הכישרון להטביע כווית קור מהסוג המענג הזה על הנשמה.

מעטים הם הבלאקרים שאינם מבינים על מה אני מדבר. תגידו לי שלא הרגשתם את זה כששמעתם את Mother North של Satyricon או את Freezing Moon של Mayhem לפחות בפעמים הראשונות, ואני אגיד לכם שאתם לא בז'אנר הנכון.

לכל אחד מאיתנו יש את הטריגר האישי שלו. אני לדוגמה רק מלהסתכל על עטיפת IX Equilibrium של Emperor ועוד לפני ששמעתי את השאגה המוכרת שפותחת את האלבום, כבר מרגיש את הצינה המבורכת הזו מטפסת אל תוכי ותובעת את מצב רוחי לעצמה.

אך כמובן שלא צריך להגיע לקלאסיקות. לא תמיד זה יהיה חומר מוכר מהמיינסטרים השחור. לפעמים זה יהיה איזה אלבום של פרויקט עלום שהתמזל מזלכם וקניתם אותו באימפולסיביות אחרי ביקור לא פורה במיוחד בחנות המוזיקה. אתם מגיעים הביתה, מבואסים שלא מצאתם את מה שחיפשתם וכמעט מתחרטים על רכש הפשרה הרנדומאלי. אבל אז אתם מוצאים את הדיסק מהעטיפה הרזה והלא מבטיחה, מכניסים למערכת ובום… הקור שם, אורב לכם כבר בצלילים הראשונים, ואתם מגלים שקניתם עכשיו כמעט בטעות את אחד הטריגרים הנדירים והאישיים שלכם. וזה הסיפור של האלבום הזה.

L.O.N או בשמו הקונבנציונלי הפולני Filip Mrowinsky הוא בחור שכנראה לא אוהב לנוח. מאמצע שנות ה-90 ועד היום האיש היה וישנו המוח מאחורי מספר פרויקטים, כעשרים אלבומים מלאים בנוסף לדמואים, ספליטים ואוספים. בהתחשב בעובדה שהז'אנר עמוס בפרויקטי יחיד העסוקים בלהוציא אלבומים בקצב רצחני, ואם לומר בכנות, רובם גרועים עד נוראיים, לו הייתי טורח לברר מי ומה עומד מאחורי האלבום עוד בחנות, כנראה שללא אותו שד מזל שהתערב, לא הייתי כותב את הסקירה הזו כיום.

Hellveto (מ-2014 Mrowinsky החליף את שם הפרויקט ל-Neoheresy) כפרויקט יחיד בהחלט נדיר במקרה הזה, ואני לא בטוח אם זה סימפטום האלבום הראשון המסתורי (על פי התיאוריה של הסימפטום, האלבום הראשון שהמאזין שומע, הופך לטעמו לאלבום הטוב ביותר של ההרכב או המוזיקאי) או שלא, אך Zmierzch או "דמדומים" בעברית הוא לטעמי האלבום המיוחד ביותר בדיסקוגרפיה של הפרויקט.

על אף הכותרת המרחפת לה בין מילות הסקירה, קשה להגדיר את ז'אנר הפרויקט והאלבום הזה ספציפית. אם נשתמש בהגדרות היותר רחבות של הבלאק מטאל, Zmierzch של Hellveto בהחלט שם, אך אם אתם מחפשים את הבלאק השגרתי, כמעט ולא תמצאו אותו כאן.

האלבום פותח עם שיר קצר/אינטרו בשם U Zmierzchu Bram. כבר מהצליל המפולטר הראשון אנחנו מקבלים מהמוזיקה את הוויב המוזר והאפל שמלווה את המאזין לאורך כמעט כל האלבום. כלי המיתר והקלידים האורכסטרלים, וריפיי ההאבי מטאל על גבול הדום הפרימטיבים משרים אווירת זרות קרה – מין מטאל פגאני המשקף במוזיקה שלו מיתולוגיה והיסטוריה של ציביליזציה נוכרית מפלנטה אחרת.

השיר השני Hrabia Karpackich Szczytow ממשיך את הקו של קודמו ומפתח אותו לשיר מלא עם ווקאלס שנעים בין שירה צרודה לגראול עמוק. למרבה ההפתעה ואם תהיו קשובים מספיק תוכלו לשמוע בשיר הזה צלילים של כלי הקשה נדיר ממתכת הנקרא בעברית "פאנטם".

Krwawy Swit לוקח אותנו אל המחוזות היותר מוכרים של הבלאק מטאל – בלאסט ביטים, פריטת טרמולו ומהירות גבוהה. ובכל זאת, מעבר לליווי הקלידים, זהו בלאק אטמוספרי שבניגוד להיום, היה אז – עשר שנים אחורה – תת ז'אנר הרבה פחות נפוץ. שונה ומרענן.

Szepty Bitewnych Pol פונה מעט לכיוון הדום/בלאק ונעזר במקהלה שצצה מידי פעם ובדקלום דרמטי כדי לתאר קרב ולהכין אותנו ליצירה הבאה.

W Ramionach Klatwy משמש כעמוד השדרה של האלבום. זו היצירה הארוכה ביותר והיא מכילה בתוכה את כל האלמנטים המרכיבים את Zmierzch. השיר מתחיל עם כמה דקות של גיטרה אקוסטית יפה ומורכבת המלווה בקלידים, אך ברגע שהמאזין כבר בטוח שזהו הקטע האינסטרומנטלי המסורתי של אמצע האלבום, הריפים הברברים פורצים פנימה והיצירה ממשיכה ונעה לסירוגין בין בלאק סימפוני מהיר ובין ריפים איטיים ופרימטיבים. אם אתם רוצים לדגום את האלבום בשיר אחד, הייתי בהחלט ממליץ על W Ramionach Klatwy.

לאחר כמה שירים מעט פחות בולטים האלבום מסתיים עם פרולוג כבד בשם Ktos Ty. השיר בין השבע וחצי דקות נע גם הוא בין קטעי בלאק מהירים יותר וקטעי פגאן איטיים. יש בו גיוון גדול יותר במיוחד בעבודת התופים ובמלודיות, והוא סוגר את האלבום בצורה טובה.

אם עד עכשיו קיבלתם את הרושם ש- Zmierzch לדעתי הוא אלבום מושלם, אני מצטער שהטעתי אתכם. זה רחוק מלהיות נכון. יש בו קטעים חלשים יותר, לפעמים נדמה שהרעיונות המוזיקליים חוזרים על עצמם מיד פעם, והמינוס הכי גדול שלו – הוא עמוס מידי בשביל האזנה ממוקדת ורציפה של כולו. ובכל זאת, Zmierzch הוא אלבום מצוין. הצינה המכשפת שאחזה בי כששמעתי אותו בפעמים הראשונות לא נשחקה, ואת תחושת הזרות המסתורית שהוא מצליח להעביר – גם שנים אחרי – לא פגשתי כמעט באף יצירה מוזיקלית אחרת.

המוזיקה ב- Zmierzch היא הפסקול המתנגן בגהינום זר ומוזר. בכוכים קטנים וקפואים שם מתכוננים השדים לעוד לילה של לעיסת נשמות. באולמות גדולים ועשנים שם חוטאים משופדים על קרני בהמות ענק צורחים את בני מעיהם מייסורים אינסופיים. ותחת כס השאול שם מתגודדים סיוטים לפני שנשלחים מעלה לחטוף את תנומתם של בני אנוש מבועתים.

התעזו להאזין?