In Flames – The Jester Race [קלאסי]

01/04/09
כתב/ת:
לאתר הלהקה
  1. Moonshield
  2. The Jester's Dance
  3. Artifacts of the Black Rain
  4. Graveland
  5. Lord Hypnos
  6. Dead Eternity
  7. The Jester Race
  8. December Flower
  9. Wayfaerer
  10. Dead God in Me

אפילו לא ידעתי להגדיר את המושג "דת' מטאל" כהלכה כשנחת בחיקי אחד האלבומים המוקדמים של In Flames, אחד הטובים ביותר שלהם אם תשאלו אותי, The Jester Race. הייתי ילדה קטנה וקצת מוזרה, עם תשוקה קצת מוזרה למוזיקה קצת מוזרה, שאף אחד אחר לא אהב לשמוע. כמו רוב בני דורי ניהלתי באדיקות בלוג, ואת זמני הפנוי (עיין ערך: כל הזמן) שרפתי מול כל מיני תוכנות מסרים, וכך בין כל הדברים שמסתובבים באינטרנט מצאתי את עצמי מקשיבה לאלבום שאיזו מישהי שלא ממש הכרתי אמרה שבטח אהנה ממנו.

ראוי לציין שעד אז אף פעם לא שמעתי להקה מנגנת ככה. זה היה כבד הרבה יותר ואינטנסיבי הרבה יותר מה-Sex Pistols או מ-Nirvana שהסתובבו אצלי במערכת בזמנו. כבודן של אלו מונח במקומו, אבל In Flames היו אלו שפתחו מבחינתי את השער לתחום מוזיקלי לגמרי חדש, ועברתי בו בשמחה ובלי היסוס. נמשכתי לדיסטורשן המלוכלך, לסולואים המתפתלים, ולצרחות הבלתי מתפשרות (מאוחר יותר למדתי שהן נקראות "גראולים") שהפכו לפסקול גיל ההתבגרות שלי.

בקלות התאהבתי במלודיות העוצמתיות של שירים כמו "Dead Eternity" ו-"Graveland", שהציגו את המיטב מהשילוב בין נגינה אגרסיבית, שירה אלימה, ורגשות שפועמים בליבת המוזיקה כמו עורק חשוף. ב-The Jester Race חברי In Flames היו מרגשים כשמתאים, מעניינים מבחינה מוזיקלית, עוצמתיים ובועטים. עם קטעים אינסטרומנטליים כמו "The Jester Dance" הם הראו לנו שיש בהם יותר מגיטרות מנסרות ותיפוף עוצמתי, ומנגד, עם שירים כמו "December Flower" הם נתנו בראש וגרמו לנו לתהות "מי בעצם צריך יותר מגיטרות מנסרות ותופים הולמים?".

מאז עברו כמה שנים. מהר מאוד הבנתי את החלוקה לכל הז'אנרים ותתי-הז'אנרים במטאל, ושרוב הלהקות מתברגות לכמה הגדרות בו זמנית, ולמה שירים מסוימים נשמעים כל כך סוחפים, ולמה שירים מסוימים יכולים היו להיות טובים יותר. זה לא גרע מחווית השמיעה, אבל The Jester Race עדיין מזכיר לי ימים בהם לא בדיוק ידעתי לנתח מוזיקה, וכל שנותר לי הוא להתפעל, לעצום את העיניים, ולפנטז לנגן ככה מול אלפי אנשים (ואז, כמובן, להרים גיטרה קלאסית חבוטה ולגלות שזה לא הולך לקרות בקרוב).

מבחינת הליין-אפ שהלהקה שינתה לא מעט פעמים, אפשר לומר שהאלבום יצא בגל השני איתו הלהקה באמת פרצה לתודעה. עם Glenn Ljungström ו-Jesper Strömblad על הגיטרות, Johan Larsson בעמדת הבאס, Björn Gelotte על התופים ו-Anders Fridén אחראי לווקאלס, רבים טוענים ש-In Flames היו במיטבם, ואני אחת מהם. זה היה מטאל שוודי מלודי ועצבני בדיוק לפי הספר. יחד הם הקליטו פנינים כמו The Jester Race ו-Whoracle, מה שהשתנה בהדרגה החל מ-1998 כשנעשו שינויים דרסטיים מבחינת חברי הלהקה, והתברר סופית כשיצאו אלבומים כמו Reroute To Remain ו-Soundtrack To Your Escape שהובילו אותה למצב שלה כיום (אומר בעדינות ובקצרה שהאלבומים החדשים רחוקים מאוד מהחומרים הישנים).

The Jester Race הוא לא האלבום המגובש ביותר, הבוגר ביותר או המוכר ביותר של In Flames. אם תשאלו אותם, מאזינים רבים יתארו בפניכם את הריפים הגאוניים ב-Colony, ועל אף הסתייגות מסויימת, יאמרו שהסולן החדש שר הרבה יותר טוב מהקודם, במיוחד ב-Come Clarity (והרי כולנו זמזמנו בשלב מסויים את "Take This Life" כשחשבנו שאף אחד לא שומע). אז גם אני וגם In Flames התבגרנו, ומוזיקלית הלכנו לכיוונים שונים, אבל את אותם ימי גילוי בהם גיליתי גם את The Jester Race אי אפשר לשנות או להחליף, וטוב שכך.