Jinjer – Duél

הפגישה שהתקיימה ב-28 בפברואר השנה בחדר הסגלגל שבבית הלבן, בין נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ וסגנו גֵ'י־דִי ואנס לבין נשיא אוקראינה ולדימיר זלנסקי, תיזכר לדיראון עולם בתור הדבר הכי רחוק ממפגש פסגה מעונב וקורקטי בין מדינאים. הפגישה הטעונה, שברקע שלה עמדו מאמצי ארה"ב להביא לסיום הסכסוך המדמם בין אוקראינה לבין הפדרציה הרוסית, נראתה יותר כמו מסיבת "רוסט" נטולת הומור או קרב שנלקח היישר מליגת ההיאבקות WWE. הרושם שהתקבל היה שזלנסקי נפל קורבן למארב מתוכנן שטמנו לו טראמפ וסגנו, שהתעלמו בבוטות מכל כללי הפרוטוקול. בזלנסקי הוטחו האשמות נוקבות, והוא אפילו ננזף על שהעז להגיע לבית הלבן בלבוש לא פורמלי. לנוכח ה"זובור" שעבר, כדאי לנשיא האוקראיני לשקול ברצינות לצרף להבא לפמלייתו את בני ארצו, חברי להקת Jinjer, שהשיקו לאחרונה את אלבומם החמישי במספר "Duél" (בעברית: דו-קרב) ; אלבום כבד, קשוח ובועט, שמפריך את האמרה הנודעת "כשהתותחים רועמים המוזות שותקות". לא בטוח שחברי הלהקה יסייעו לנשיאם להגיע לפריצת דרך דיפלומטית, אך לאור שם אלבומם הטרי, הם יוכלו בוודאי לסייע לו אם ייקלע פעם נוספת לסיטואציה של דו-קרב מילולי בחדר הסגלגל.

רוחות המלחמה, שניטשת מזה למעלה משלוש שנים בין מולדתם לבין שכנתה ממזרח, מורגשות היטב באלבום החדש. גם עטיפת האלבום – זוג קליעים ודם שניתז לכל עבר – משדרת רוח קרב.

בהתאם לכך, הקליע הראשון שנורה מבית הבליעה של "Duél" הוא "Tantrum", וכיאה לשמו הוא בהחלט שועט בנחישות לעבר המטרה. עם צרור החבטות האינטנסיבי שמנחית על הסֽנֵר המתופף האנרגטי של "ג'ינג'ר", ולדיסלב אולסביץ', נקודת הפתיחה של האלבום היא כדור אש של ת'ראש מזוקק. בדומה לשירים אחרים של "ג'ינג'ר", שבהם נקודת הפוקוס זזה לעתים קרובות מפרצי אדרנלין ודציבלים גבוהים לפאוזות מלודיות, גם רצועת הפתיחה מתאפיינת בדינמיות. וכך, סולו בס מלודי של הבסיסט יוג'ין אבדקנו ושירת "קלין" של הסולנית טטיאנה שמיילוק יוצרים הפוגה בהתקף הטנטרום.   

הרוח הגבית של "Tantrum" נושפת בחוזקה בעורפם של שירים נוספים באלבום. "Fast Draw" הוא ריצת אמוק מאומצת ואינטנסיבית בת שלוש דקות של הארדקור תוקפני ומיליטנטי ופזמון שבו נוהמת שמיילוק את המילה drawwww"". ב-"Fast Draw" ובשיר "Rogue", שגם הוא נמנה עם השירים הכבדים באלבום, הסירה הסולנית את כפפות האגרוף, ולא ראתה כל צורך למהול או לעדן את הגראולים בקטעי "קלין".

מסירה את כפפות האגרוף. טטיאנה שמיילוק בצילום מתוך הקליפ של "Rogue". קרדיט לא ידוע

בעיטה במפשעת הפטריארכיה

הרצועה התשיעית, "Someone's Daughter", היא מכת מחץ שאותה מכוונת שמיילוק היישר למפשעתה של הפטריארכיה. בדומה למסלול המדורג שנאלצו נשים לעבור עד שהשתחררו מכבליהן, מתפתח השיר בצורה הדרגתית. הוא נפתח בשירת "קלין" רכה וענוגה, אך הוא הולך וצובר ביטחון ככל שהוא מתקדם עד לקרשנדו; ברייקדאון אגרסיבי ונחוש, שבו מנערת מעליה מי שעומדת במרכז השיר את תווית "הבת של". את המעבר הטבעי והאורגני בשיר – מנקודת החולשה ההתחלתית ועד לשלב שבו גיבורת השיר לא רק מפסיקה להפנות את הלחי השנייה אלא חשה ביטחון ותעוזה להיות זו שמנחיתה ראשונה את מכת האגרוף – מעצבים במיומנות נגני ההרכב וכמובן שמיילוק, שיכולותיה הווקאליות באלבום הנוכחי טובות מתמיד.

כמו דפיברילטור, השוקים החשמליים שבוקעים מגרונה של הסולנית מצליחים להפיח רוח חיים גם בשירים פחות סוחפים או ברגעים פחות מוצלחים באלבום. כזה הוא למשל "Hedonist" המגושם וחסר הברק, שבו גם הצ'אגים הקשוחים של הגיטריסט רומן איבראמקאלילוב ופרצי הדאבל בס של אולסביץ' לא מצליחים לגרום לו להמריא או לבלוט.

שיר נוסף, "Kafka", סובל לטעמי מיומרנות, הן מבחינת הליריקה הן מבחינת המבנה. הדינמיות בשירים – בעיקר האופן שבו קטעים מלודיים מתוחכמים ולעיתים מאופקים נשאבים לפתע לתוך מערבולת של גראולים, צ'אגים ולעיתים גם בלאסט ביטס – הם אחד מסימני ההיכר של "ג'ינג'ר". הא ראייה לכך אינספור סרטוני התגובות ב"יוטיוב" ל-"Pisces" האייקוני, שגרסת לייב שלו זכתה נכון לכתיבת שורות אלה לעשרות מיליוני צפיות ועוד בוהן הלייק נטויה. בנקודה זו של הקריירה שלהם, שבה התאוצה מאפס ל-100 כבר איננה בגדר חידוש מרעיש, תרתי משמע, נדרש מ"ג'ינג'ר" הרבה יותר מאפיזודות בי-פולריות כדי לשמוט את לסתותיהם של המאזינים. וזוהי בדיוק נקודת התורפה של "Kafka". החיבור בין קטע פרוגי ומלודי בסגנון The Mars Volta או The Dillinger Escape Plan לבין קטע אגרסיבי שנועד לחולל את המפץ הגדול – אותו רגע דרמטי בשיר שאמור להותיר רושם עז ובל יימחה – לא מוצלח כמו בשירים אחרים והוא נשמע לטעמי מאולץ ומלאכותי. בשונה משירים רבים אחרים של "ג'ינג'ר", גם המעבר בין שני החלקים או הקטעים – מקטע מהורהר ואטמוספרי למשקולת כבדה שמנחיתה את השיר בבת אחת לקרקע המציאות – אינו חלק אלא מזכיר יותר נסיעה על פסי האטה בכביש. גם הניסיון של הלהקה לדחוס את כל האלמנטים האקסטרימיים שיש באמתחתה לקטע אגרסיבי אחד נשמע כמאמץ כפוי שהתוצאה שלו היא קטע שמתפקשש ובעיקר – מתפקע מעודף מאמץ. "גינג'ר" נוהגים בהקשר הזה כמו בני משפחה שלפני צאתם לנופש מתאמצים לדחוס כמה שיותר תכולה לתוך מזוודה. אך גם בשיר זה, שהוא יחסית פושר, ראויים לציון עבודת הגיטרות המשובחת ושירת ה"קלין" בחלקו הראשון של השיר שהיא מלאכת מחשבת.

ביצועים ווקאליים מרהיבים מצויים בשפע ב-"Green Serpent" אחד השירים הטובים באלבום החדש שבו מתקיים ריקוד פראי ומכושף בין נהמות דוב גריזלי לשירת "קלין" מתקתקה, לצד ריפים בשרניים ואווירת גרוּב מעושנת.

"Tumbleweed" הוא בלדה יפהפייה בסגנון דוּם אֵפּי שבמרכזה חלום בלהות אפלולי וטראגי, ואת האלבום חותם שיר הנושא שכולל שירה בסגנון ג'אז.  

למרות שהוא לא אלבום קוהרנטי ולמרות רגעים מתים או אי-אילו החמצות בכמה משיריו, הרושם הכללי שהתגבש אצלי בתום כמה האזנות רצופות הוא ש-"Duél" הוא זירת קרב מדממת; אלבום אינטליגנטי, בשל ומופק היטב, עם שירים סוחפים ודינמיים, שנראה כי חלקם נכתבו בדם. זהו ריליס חשוב וציון דרך בהיסטוריה של הלהקה. הוא גם מספק הוכחה לכך שבניגוד לגישושי המשא ומתן בניסיון להוריד את גובה הלהבות במזרח אירופה, לחברי "ג'ינג'ר" אין בשלב זה שום כוונה להתקפל או להניף דגל לבן.