Judas Priest – Sad Wings Of Destiny [קלאסי]
- Victim Of changes
- The Ripper
- Dreamer Deceiver
- Deceiver
- Prelude
- Tyrant
- Genocide
- Epitaph
- Island of Domination
איך מוצאים סולן טוב? אם תשאלו את K.K Downing, אז כנראה שהוא יגיד לכם לדבר עם אח של חברה של הבסיסט – כך הוא מצא את Rob Halford. באותה תקופה Judas Priest הייתה להקת מועדונים לא רעה, שהייתה מובלת ע"י הסולן Al Atkins שקרא ללהקה על שם להקתו הקודמת. העניינים דשדשו להם לאיטם בעקבות סכסוך עם חברת התקליטים IMA (שהייתה שייכת ל-Tony Iommi) ועזיבתו של Atkins שרצה למצוא עבודה אמיתית ולגדל את הילדה שלו. לבסוף חברה של Ian Hill, הבסיסט, הציעה את אחיה, Rob Halford, שישמש כסולן ולא הרבה לאחר מכן כשהעניינים הסתדרו, האלפורד הצטרף רשמית ל-Judas Priest יחד עם המתופף מלהקתו הקודמת, Hiroshima.
חברת התקליטים הפעילה לחץ לקראת האלבום הראשון, ו-Downing צירף אליו את Glen Tipton שניגן עד אז ב-Flying Hat Band. האלבום שנקרא Rocka Rolla כלל כמה שירים שנכתבו במקור על ידי אתקינס, ויותר חשוב, לבקשת חברת התקליטים, לא כלל את להיטי ההופעות הבאים: "Tyrant", "Genocide", ו-"The Ripper" שהגיעו רק לאלבום הבא. בגלל זה כשאני חושב על קלאסיקת Judas Priest, האלבום הראשון לא תופס – הקלאסיקה האמיתית היא Sad Wings Of Destiny, שהיה באופן מסוים, אלבום ה-New Wave Of British Heavy Metal הראשון.
השיר הראשון באלבום הוא "Victim Of Changes", יצירה מפוארת שהייתה מורכבת משני שירים – "Whisky Women", שהיה שיר עוד במתכונת הלהקה של אתקינס, ו-"Red Light Lady" שהגיע מהלהקה הקודמת של האלפורד, הירושימה. השיר עצמו הוא מעין שילוב של רוק כבד ובלוז, ונוצר מעין שילוב חד פעמי בין הסאונד הרזה יחסית לקול החותך של האלפורד, שמשסע את כול האלבום בזעם ומתת אל. ההרגשה הכללית היא של רוק'נ'רול שלא יכול להיות בשקט יותר, שחייב את הדיסטורשן והמטאל שלו, אבל לא מתפשר על המוזיקה בשביל הרעש.
לאחר השיר מגיע "The Ripper". עכשיו אני לא יודע אם אתם יודעים, אבל לסולן השלישי של Judas Priest קראו Tim "Ripper" Owens בגלל השיר הזה, ולא לחינם, הפצצה הזאת היא שיר ה-Heavy Metal האמיתי הראשון של כול הזמנים מבחינתי. הפתיחה עמוסת אפקטים, שצרחות מקפיאות דם עוטפות את הגיטרות. הליריקה האכזרית, האווירה המותחת, והאנרגיות המתפרצות, הפכו את הרצועה הזאת לשיר שהשפיע על הרבה מאוד מאמני המטאל המוכרים, בעבר או בהווה. אני יודע ש-Judas Priest טיפה לא מוכרת בארץ, אבל המפלצת הזאת, שמכרה יותר מ-36 מיליון עותקים מאלבומיה, מתגאה ב-"The Ripper" כאחד מהשירים הותיקים שלה שעדיין עושה בלגאן כול פעם שחבריה מנגנים אותו.
שיר שלוש הוא "Dreamer Deceiver", שהוא בלדה נוגעת, שמושכת אותך לתוך סיפור הזוי, פסיכדלי למדי. הגיטרות הנקיות והאקוסטיות מנגנות מנגינות נעימות שהשיר הולך ומתגבר, וכולל סולו שפשוט עושה חשק ללמוד גיטרה. הכול בשיטה הפריסט-ית – אמיתי, חשוף, אבל מעודן ואלגנטי. הסיום מרובה השכבות מרגש, ודוהה היישר אל תוך השיר הבא שהוא המשך ישיר – "Deceiver". הקטע הזה הוא מיד-טמפו אפי, שסוחף בדהירה לכיוונים שלהקות כמו Iron Maiden ימשיכו עוד כמה שנים, הוא נסגר בקטע הגיטרות מהשיר הקודם בביצוע אקוסטי.
רצועה מספר 5 היא ה-"Prelude", יצירת פסנתר אווירתית, שחוצה את האלבום לשניים ושואבת ממקומות כמו יארדבירדס ופינק פלויד, הוא מאפשר למאזין לשבת אחורה, וליהנות מקטע שקט ויפה לפני השיר הבא "Tyrant", גם הוא שיר ישן שלא נכנס לאלבום הראשון, וקצת קשה להבין למה, מכיוון שמדובר בשיר ססגוני וחזק. הסולואים בשיר הם מהאהובים עליי בכול הזמנים, ופשוט מראים את המקסימום שסולו מטאל יכול להיות. השיר הבא הוא "Genocide" הנהדר. כנראה השיר הכי הארד-רוק באלבום, הפזמון מתפתל ומרתק אותך לקול הייחודי והמהפנט של האלפורד. קטע דקלום באמצע השיר אפילו מזכיר את האלבום הבא Sin After Sin. לא ברור לי אם קריצה לקראת אלבום שכבר בדרך, או התחלה של מחשבה שנהייתה אלבום.
לפני אחרון ישנו "Epitaph", בלדת פסנתר, שמלוות על ידי שירה ייחודית מאוד של האלפורד, שנותנת לשיר סאונד של Priest, במקום סתם עוד בלדה בדיסק כבד. המנגינה בגדול יפה, השיר מצוין והפנייה פה היא לא למטאליסטים בלבד, כי יש לזכור, שעוד לא ממש היה דבר כזה מטאליסטים אז. לפחות לא מספיק. האלבום מסתיים עם "Island Of Domination", שהגיטרות עולות בפייד, ומשחררות אותנו מכבלי הבלדה לשיר מפחיד, ליצירה הרפתקנית, לאחת מהרצועות הכי טובות באלבום. הכובד של השיר הוא תקדים לכול להקות המטאל לבוא, וגם לאלבומים הבאים של Judas Priest בעצמם.
בסך הכול מדובר באלבום מושלם, כל מה שאפשר לרצות מלהקה. להבדיל מ-Motorhead או Black Sabbath, חברי Judas Priest ניגנו מוזיקה מלודית ומושקעת, ובכך יצרו בעצם את המטאל שאנחנו מכירים היום, שהוא סגנון מוזיקה בפני עצמו, והרבה יותר מרוק אפל או כאסח נטו. לדעתי אלבום ה-Heavy הראשון, מה שהופך אותו, לקלאסיקה אמיתית של מטאל.