Lykathea Aflame – Elvenefris [קלאסי]

21/01/08
כתב/ת:
  1. Land Where Sympathy Is Air
  2. To Become Shelter And Salvation
  3. Bringer Of Elvenefris Flame
  4. Flowering Entities
  5. To Give
  6. On The Way Home
  7. Shine Of Consolation
  8. Sadness And Strength
  9. A Step Closer
  10. An Old Man And A Child
  11. Walking In The Garden Of Ma'at

סביר להניח שהסקירה הזו תגרום לחלק מכם להרים גבה, שכן האלבום Elvenefris של Lykathea Aflame יצא רק לפני 8 שנים, בחודש אוקטובר של שנת 2000, והנה אני מכתיר אותו לאלבום קלאסי, ומכניס אותו לאותו מועדון אקסקלוסיבי ביחד עם אלבומים כמו Black Sabbath, Bomber ו-Appetite for Destruction… אך מבחינתי מדובר בלא פחות מיצירת מופת, אלבום שהוא מאסטרפיס יחיד במינו, לא היה ולא יהיה אלבום שנשמע כמו האלבום הזה, ומעטים האלבומים שמשתווים אליו באיכותו.

הכל התחיל ב-1993 בעיר הבירה הצ'כית, פראג, שם הקים הגיטריסט והסולן פטר טומאנק להקה בשם Appalling Spawn. הלהקה עשתה מעין סוג של גריינדקור בשילוב דת' מטאל מלודי והוציאה דמו ואלבום באורך מלא בשם Freedom, Hope and Fury בשנת 1998 תחת לייבל עלום שם בשם Inferno. לאחר יציאת האלבום, שלא זכה להצלחה רבה, עזב המתופף המקורי את הלהקה, ובדיוק כש-Appalling Spawn היו על ערש דווי ולקראת פירוק מוחלט, הגיע מתופף צעיר בשם תומאס קורן והציל את היום. הלהקה שינתה את שמה ל-Lykathea Aflame ונכנסה להקליט את מה שעתיד להפוך לאחד מאלבומי הדת' מטאל הטובים ביותר ששוחררו אי פעם.

אם יש משהו שבולט ב-Elvenefris מהשניה הראשונה שלו הוא הייחודיות שלו בכל אספקט אפשרי: ההפקה המיוחדת יצרה סאונד מקורי שמצליח איכשהו להכיל את הכאוטיות והברוטאליות של המוזיקה מבלי לגרוע מהבהירות והמלודיות המדהימות שמסתררות בין הריפים. סגנון הכתיבה של האלבום, שלמראית עין (או אוזן?) יכול להחשב בטעות לדת' מטאל ברוטאלי בריפים הכבדים והמוחצים שלו, אך אלו בעצם מורכבים ממלודיות עדינות ופשוטות, לרוב בסגנון מזרחי או אפילו מצרי – אם תעצרו לרגע ותתנו מעט תשומת לב למוזיקה, תוכלו לשמוע גם בריף הכי ברוטאלי וכבד שבאלבום, מלודיה נפלאה ושמיימית.

בנוסף לכל המלודיות וההרמוניות היחודיות של האלבום, הוא משלב גם בין המוזיקה הכי כבדה וברוטאלית ששמעתי עד כה לבין קטעים רגועים ונקיים, כמעט אמביינטים, עד כדי כך שגם השיר הסוגר את האלבום, "Walking In The Garden Of Ma'at", הוא קטע אמביינט לכל דבר, עם נעימה מרגיעה בשילוב כינורות, סינת'יסייזרים, ציוצי ציפורים וקולות מים זורמים. בהחלט לא הדבר שאפשר לצפות לשמוע באלבום ברוטאלי, אבל מצד שני, זה בהחלט מתאים לאווירה הרוחנית של האלבום.

ארבעת חברי הלהקה אשר הקליטו את האלבום, כולם מבצעים תפקידים מטורפים בצורה יוצאת מן הכלל – הגיטרה, כאמור, מביאה לנו ריפים טכניים ומסובכים אך לא מתדרדרת לשגעונות הארפג'יו והסוויפים החרושים של להקות כמו Necrophagist ו-Beneath The Massacre ועוד עשרות להקות אחרות, בשילוב עם מלודיות נפלאות שמתחבאות בין התווים. הבאס, למרות שרוב הזמן מדובר בליינים של ליווי בסיסי לגיטרה, מוסיף עומק למוזיקה ולעתים גם משחק תפקיד חשוב ואינדיבידואלי במוזיקה, לדוגמה בשירים כמו "Bringer Of Elvenefris Flame".

הסולן פטר, מפליא בגראול נמוך ויציב, אך לא מתדרדר לחרחורים חסרי פשר ועדיין משאיר פתח לפענוח והבנה של הליריקה, שגם היא יוצאת דופן בעולם הברוטאל והגריינדקור – מדובר באלבום קונספט העוסק בחוויות רוחניות והשלמה עצמית המביאים לגאולה ומעבר מהעולם הנוכחי, שמיוצג על ידי שם הלהקה, Lykathea, אל העולם השלם והטהור, שהוא Elvenefris.

אבל מי שבבירור מתעלה מעל כולם הוא דווקא המתופף, תומאס קורן. אני אמנם אינני מתופף בשום אופן, אבל מעולם לא שמעתי תיפוף שמגיע לרמה שקורן הצליח להשיג באלבום הזה, מכל הבחינות. אם לא הייתי רואה תמונה של הבחור, הייתי יכול להשבע שיש לו לפחות 12 גפיים, שכן הדברים שהוא מבצע באלבום הזה כל כך מהירים, טכניים ומטורפים שקשה לי להאמין שניתן לבצע אותם עם זוג ידיים ורגליים בלבד.

אל תטעו ותחשבו שמדובר בסתם עוד מתקפת בלאסט-ביטס מהירה שנשמעת כמו מכונת כתיבה, שכן תומאס משלב בין גריינדים מהירים לדראם-רולס מעולים ואפילו מפליא בתיפוף מושלם בקטעים האיטיים והנקיים יותר, וגם מצליח להכין את הדרך בכניסות מבריקות כגון עבודת ההכנה המטריפה ב-"A Step Closer" בסביבות הדקה ה-2 וחצי. הוא פשוט פוגע בול בכל דבר שהוא עושה, ולוקח את זה אפילו שלושים צעדים קדימה.

הסיכום הכי טוב שאני יכול לתת לאלבום המדהים הזה הוא: מתחת לכאוס שורר יופי נסתר ומדהים. זה די מדוייק, שכן בשמיעה ראשונה אפשר יהיה לטעות ולחשוב שמדובר באלבום שהוא סתם כאוס טוטאלי, אבל אם מסתכלים מתחת למעטפת הנוקשה והברוטאלית מגלים יופי נסתר שאין בכל אלבום. אולי זה קצת קשה להאמין, אבל האלבום שינה במקצת את הדרך שבה אני מקשיב וניגש לאלבומי מטאל, שינה את הסטנדרטים והטעם שלי, והוכיח לי פעם אחת ולתמיד שדת' מטאל יכול להיות יפה, מלא מחשבה ועומק.