Manowar – Hail To England [קלאסי]

הא! כפירה! חוצפה שאין כדוגמתה! איך יכול בחור כסיל ובור בתורת המטאל להתקרב לאלבומם של מלכי המטאל הבלתי מעורערים (נפשית) הלא הם Manowar ולהעיז לתת להם את התהילה המגיעה להם בצדק, אם רק לפני כמה חודשים נתתי תהילה דומה (טפו טפו טפו) ל-Meshuggah הפוזרים שאין לומר את שמם בקול? ובכן, יצא וקרה והנני חובב לא קטן של מטאל קלאסי יותר, שכיום נתפס כמיושן אך בזמנו היה שיא העוצמה והאכזריות – "דמדומי האלים" של ואגנר רק עם גיטרות (טוב, בעיקר גיטרת בס בכל אופן), פאשיזם מלוכני שמתפרץ מבעד לשבביה המוזיקליים של להקת רוק כבד.

צריך לזכור מתי יצא אלבום זה (1984), שנחשב בעיני רבים דווקא כפיסה תלושה מהרצף המלכותי של המלכים Manowar. אחרי אלבום אפי וארוך, מבושל היטב בשיכר הבריטי של Black Sabbath ו-Dio מבחינת השראה, שנקרא Into Glory Ride, החליטו Manowar לעשות אלבום דומה מבחינת קונספט, רק קצר יותר – מה שעשה אותו כמובן נגיש יותר. האלבום הזה הוא קצת מעל ל-33 דקות, וכמו יצירת מופת אחרת שאורכה דומה (שגם היא אלבום שלישי, וגם היא משויכת לא מעט לפאשיזם שלא בצדק, ואף, איך לומר זאת… אמממ… נאציזם?) הוא התכלית שבתכלית ומצליח לתפוס – במה שהיום נראה כמו EP – יצירה שלמה של כוחניות מטאלית כפי שהאלים הנורדים כנראה תכננו לברוא.

Manowar רואים שקהל מעריציהם הולך ומקבל זהות משל עצמו, וכך גם הלהקה עצמה. המוזיקה נהיית יותר ויותר אפלה, יותר מרוחקת מהרוק המיושן ומתקרבת יותר למה שאנחנו מכירים כיום כ-Power Metal (אם כי צריך לזכור שדאז, Power Metal ממש לא היה הגרסה המרוככת של Sonata Arctica או Edguy, אלא מוזיקת NWOBHM אפלה ומהירה יותר, כדוגמת Running Wild ו-Helloween). יש פה עדיין את כל האלמנטים שהיוו את הסגנון שנעלם שנקרא Epic Metal – שהוא מאין ואריאציה ל-Doom Metal המסורתי, רק עם יותר דגש על המלודרמה והפסון מאשר על העצבות והדכדוך, שלמעשה בקושי מקבלים שם ביטוי.

האלבום נפתח עם התקרבותה של סערה מרוחקת, בשיר "Blood Of My Enemies". רעמי הבס של Joey DeMaio פשוט מהדהדים הרבה מעבר למה ששומעים מהגיטרות של Ross "הבוס". הצעקה של סולן הלהקה הכריזמטי Eric Adams שנחשב בתקופה הזאת (בצדק מוחלט!) לאחד מסולני המטאל והרוק הטובים ביותר, פשוט זועק בקול שמפלח את האוויר, כאשר השיר מתגלגל קדימה בהסתערות. אם תהיתם איפה התחיל כל ה-Viking Metal, אין ספק של- Manowar התשובה. שיכרון קרב של ארבעה פרשים (פחד, חושך ורשע, להוציא את הדובר, למקרה שתהיתם) שפשוט מסתערים כנגד אויב בלתי נראה, בחרון אפם וחמתם, ואותם מלווה מקהלה שלמה בפזמון בתזמור מושלם.

Adams שר על איך הוא ינתץ אויביו בקרב ומשאיר המון עבודת ניירת לולקיריות שילוו את קורבנותיו לוולהאלה – מעולם לפני כן, לא נתפס מושג הקוטל הקדמון בצורה יותר הרואית ויותר נחשקת במוזיקת רוק. אין ספק שמדובר באחת מהנקודות החזקות באלבום, אבל ל-Hail To England יש הרבה יותר מרק שיר פתיחה מוצלח, יש בו גם שירי ההבי מטאל הקודרים על מאבקים באלים כמו "Each Dawn I Die" או על מלחמת חורמה שאין לה סוף כמו "Kill With Power" – שהינו כבר שיר ספיד מטאל בכל רמ"ח איבריו, כולל הצחוק המרושע של Adams. שיר הנושא הוא אולי אחד מהשירים הטובים ביותר של Manowar. אם ישנו שיר שיכול להפוך אתכם למעריצי Manowar מושבעים, בתחילת דרככם במטאל, זה השיר הזה. ביחד עם "Blood Of My Enemies" מדובר פשוט בשיר מופתי המשלב במדויק בין שירה אופראית, סולו מצוין, ריפים סוחפים, פזמון מתוזמר היטב ומקהלת לוחמים מצ'ואיסטית שמלווה את הכול. הפינאלה הוא פשוט קרשנדו מוזיקלי בהתגלמותו, וקשה לי להצביע על מקומות נוספים בעולם הרוק הכבד והמטאל שהדבר מגיע לכדי כזה התעלות.

"Army Of Immortals" הוא שיר NWOBHM טיפוסי – חופן של רוק כבד שמחלחל פנימה עושה אותו קליט במיוחד, והוא תחילת הגישור בין Manowar למעריציהם המושבעים, שנקראים על שם השיר הזה. מן הסתם, הוא מוקדש לאוהבי מטאל אמיתי, הרבה לפני שכולנו ידענו מטאל אמיתי מהו (דאז, הכוונה היה לכל מה שהוא לא גלאם ומלוקק. היום אני מניח שלהקות אימוקור נופלות להגדרה? או אולי מדובר בדת' מטאל? או אולי גרוב מטאל? DeMaio עצמו מעולם לא הסביר זאת במפורש, ובשכל, כדי לא להרחיק עצמו ממעריצים משותפים של אותן להקות משותפות). אם כבר במטאל אמיתי עסקינן, החיסרון היחיד של האלבום הזה הוא הסולו בס המטופש של אותו DeMaio שאין ספק שהוא יותר אמירה מאשר מוזיקה. "Black Arrow" הוא שיר (עאלק) שלמעשה מורכב מרצועה ארוכה של התחרעות על הבס עם המון דיסטורשן עד שייצא עשן מהאוזניים וכל הפוזרים יעזבו את ההיכל. יש גם כמה דברי קלס בהתחלה, כמובן, כנגד אותם פוזרים בלתי נראים, אבל ניחא.

זהו השלב בו אני חושב שחברי Manowar התחילו להבין שאם הם יקחו את עצמם ברצינות יתר-על-המידה, האובר-דרמטיות שלהם והמצ'ואיסטיות המוגזמת רק תעשה להם טוב, כגימיק. זה עבד נהדר, ועובדה היא ש-Manowar היא אחת מלהקות, אם לא אגדות ההבי מטאל האהודות ביותר בכל הזמנים, שלרשותה מעט מאד תוצרים מוזיקליים מהותיים (לעומת, נאמר Iron Maiden או Judas Priest) ועיקר עיסוקה המוזיקלי הוא בפיאור עצמי והאדרה עצמית. זה שלעצמו זה רעיון נהדר ומקסים, ואני שמח שאין עוד להקה כזאת שמאדירה את עצמה ואת קהל מעריציה בכזה אופן, אך אין ספק שהאדרה עצמית זו הטביעה את חותמה על עולם המטאל בכללותו. אין ספור להקות מגדירות את עצמן ואת הקהל שלהן כנושאות הנס האמיתיות לצד אחיות אמת כדוגמת להקות אחרות, ובכך גורמת לקירוב לבבות ולאחווה אדירה בקרב מאזיני הלהקה, וגם בקרב מאזינים ששומעים להקות דומות.

כל עוד נתפסת תדמיתה של Manowar בפרופורציה הכל טוב ויפה. אין לקחת את הדימויים הפאשיסטים של חברי הלהקה – אודות מעמדם לצד האלים הפאגאנים הקדמונים או כמרצחים צמאי דם שששים לקרב – על מנת להגדיל את תהילתם ותפארתם כלוחמים, או לקדש שפיכות דמים של כופרים ויריבים, ובאופן ישיר לעודד אלימות פנימית לטיהור נגעים של חולשה ורכרוכיות כמו שהם מעודדים אלימות חיצונית של שנאת חינם והערצה עיוורת. כל אלה צריכים להכנס למסגרת מהודקת היטב תחת ההגדרה של "זה רק מוזיקה" – ובמקרה הכי גרוע "זה רק מועדון חברים." אבל הדברים משתנים עם בוא השיר האחרון – היצירה האפית והמרשימה ביותר באלבום הלא היא "Bridge Of Death". המזמור השטני הזה הוא אולי הסנונית הראשונה בעולם ההבי מטאל והפאוור מטאל אשר קיבלה בששון ובשמחה את כוחו של הלל בן-שחר, לוציפר ושאר הכינויים שהוא קיבל בבית הספר.

חלקו הראשון של השיר הוא בלדה שקטה ועצובה שמנוגנת ברובה על הבס של DeMaio בעוד Adams שר אודות אדם אשר הולך ומתרחק מביתו, בשלג ובקור, אל עבר המוות. האורגן מקפיא הדם ברקע רק תורם לאווירה הנוכרית והקשה של אירופה בימי החשיכה, הרבה לפני תקופה של מלכים, של כנסייה ושל שלטון. משהו קדמוני ועתיק בוקע מהשיר הזה, כאילו נחשף פצע בבשרו של העולם ו-Manowar טורחים לנבור בו. הפצע הזה מתפרץ כמוגלה מרושעת עם חלקו השני של השיר, שרובו מיד-טמפו גרובי של הבי מטאל משובח, אודות התמסרות לכוחו של השטן – ושירתו של Adams מקבלת פעם נוספת גוון, במיוחד כאשר הוא מושך מלוא ריאות נעימה כמו-קלאסית לפני הסולו.

אין ספק שההשבעות והלחשים אודות זימון כוחות השחור קצת מטופשים, אבל הם בהחלט מוסיפים לאווירה הכוללת, בהיותה השיר הראשון (כמדומני) שהעז לעשות זאת בכזו צורה. נו כן, Venom ו-Mercyful Fate כבר השכילו לעשות את זה כמה שנים לפני כן, אבל אין לאף אחת מהן את העוצמה ואת המלודרמטיות של Manowar. בעוד שחברי Venom נראו כמו חבורה של אופנוענים מרושעים מרוחים בגריז ובחוסר יכולת לנגן ובעוד ש-Mercyful Fate ידעו לספר סיפור בצורה נהדרת, אבל לא באמת צימררו אותך – Manowar הצליחו לטרוף את הקלפים בביצוע אפי נהדר לפרזנטציה עבור כוחות השחור (ובכך נוטעים את החלק האחרון במה שיהיה בעתיד הבלאק מטאל, לדעתי. שלב הבא זה כבר Bathory). גם את ההתעסקות השטנית הזאת אין באמת לקחת ברצינות כמובן, וגם לא צריך לתת ללוחמי Manowar יותר מדי קרדיט על היותם פורצי דרך ונועזים, אבל אין ספק, כשהם עושים את מה שהם עושים (או לפחות, את מה שהם עשו דאז) – הם עושים את זה כמו מלכים.