Meshuggah – Destroy Erase Improve [קלאסי]

סיפור הבריאה של אלוהים שוחזר בעשרות אלפי יצירות אומנות, אם לא מאות אלפים. יחסי הקב"ה מול האדם וההפך גוללו באין ספור קומפוזיציות מוזיקליות. והנה בא ה-25 ליולי, 1995, ובא האדם ונתן את הכבוד הראוי למכונה ביצירה מוזיקלית מהפנטת שכולה פאר והדר על פרצופיה המכוערים ביותר.

בשטוקהולם שבשבדיה החליטו חמישה צעירים חובבי מטאל בפרט ומוזיקה בכלל ליצור אלבום כה פשוט ומורכב במקביל, שהתשלובת הבלתי אפשרית הזאת חתמה עליו את הגושפנקה של "גאונות" כבר אז, שלא לומר עשור וחצי לאחר מכן. בלי לפרט על הפסיכים חובבי הג'אז שעברו הסבה למטאל מפלצתי, Meshuggah היו מאז ומעולם קצת מעבר למסגרת.

גם בדמואים שלהם, ב-EP הידוע באיכותו None וכמו כן כמובן גם באלבום הבכורה, Contradiction Collapse – שהיה למעשה מן וריאציה טיפה-יותר-טכנית ל-And Justice For All של Metallica, הצליחו Meshuggah ב-1995 לשבור את המחסום שהבדיל אותם בין סתם להקה חביבה ללהקה מבריקה.

אם נתחיל קודם כל מהאלבום עצמו, ורק מאוחר יותר נפרט את השלכותיו, נוכל לראות שכבר מהצלילים הראשוניים של מפעל להריסת מכוניות, או מה שזה לא יהיה שמהמהם שם לפני שהצליל המונוטוני והמהפנט שפותח את "Future Breed Machine" – אולי ה-שיר ב-ה' הידיעה של הלהקה, מתחיל להרביץ – כבר אז Meshuggah עשתה כל כך טוב מה ש-Fear Factory עשתה לא רע לפניה – אלבום שכול-כולו קונספט על יחסי אדם-מכונה, וכמה קל להתבלבל בתפקידים של מי קובע את החוקים פה, מי הבורא, ומי הנברא.

מהריפים הטוחנים כמגרסת בשר דרך הסולואים של Fredrik Thordendal שהם יותר Allan Holdsworth כמעט כמו Allan Holdsworth עצמו מאשר סולו של להקת מטאל, או לכל הרוחות, אפילו רוק – הסממנים בכל מקום – אבל השיר עצמו, כמה שהוא מייצג את הלהקה במיטבה, אינו תמיד השיר הכי נוח להדגים את הקונספציה של האלבום הזה.

"Suffer In Truth", "Soul Burn" ו-"Vanished" מדגימים בצורה אפילו יותר את טובה את הרעיוניות הייחודית שעיצבה דור שלם של מטאליסטים. 3 שכבות של קצב, אחת של התופים, אחת של הגיטרות ואחת של השירה, כולן משתמשות במינימליזם צורם אך משובח במקביל. ככל שמתקדמים אל תוך האלבום נפשט מאיתנו צלם האנוש ואנחנו הולכים בצעדי ענק אל תוך האבולוציה המכנית – והלהקה מפרטת את התהליך הזה בעוצמה בלתי תתואר.

בשילוב נדיר בין כוח הרסני של גיטרות עמוסות דיסטורשן שמכות בסטקאטו על המיתרים וביוניסונים של כל הכלים ביחד, הכאוס הפראי של Meshuggah הוא הכול חוץ מבלאגן. כל צליל וכל תו סונכרנו ותואמו מראש, וכמה שבשמיעה ראשונית הדבר יידמה לבליל עצום של רעש וחוסר רסן – בשמיעה חוזרת הדבר ישמע כמו היצירה המסודרת ביותר בעולם שלהקה של חמישה אנשים יכולה לבצע.

אני מאז ומתמיד קראתי ל-Meshuggah "הפלא של האקורד האחד" – ולמרות שהדבר ממש לא מדויק, ויש הרבה יותר מרק אקורד אחד בקריירה שלהם, התחושה המונוטונית שעלולה אולי לתסכל חלק ממחפשי המלודיה, תתן מענה מהיר ומיידי למחפשי הכוח והעוצמה שמחפשים ידם להשתולל כמו שצריך לקצב האחיד והפראי של Meshuggah.

הלהקה מאמצת פה את המינימליזם כמילת מפתח. אין מלודיה בשירה, אין מלודיה בגיטרות הקצב שטוחנות את האווירה, והמלודיה היחידה לישועה מוגשת בצורה קרירה של גיטרת מובילה ג'אזית מנותקת כמעט לחלוטין מהקונספציה הריתמית הכעוסה, ועם זאת משתלבת באופן מדהים ביחד. Meshuggah היא להקה של תשלובת קונטרסטים ואלבום זה הוא המפגן הצבעוני ביותר (אם אפשר לקרוא לזה כך) של אותה תשלובת.

Meshuggah מדברים אל הקונפסט שבו המוח, הנשמה והגוף מתאחדים לכדי אחד על מנת לספוג את המהלומה המוזיקלית הזאת שנקראת Destroy, Erase, Improve. מי שלא יחפש עמוק לא ימצא איפה הרגשות האובדניים – המאפיינים להקות מטאל בצורה כה איכותית – צועקים מתוך המלל, או איפה היגון המוזיקלי שיכול לאפיין לפעמים רק להקות דום מטאל מצליח להבליח מבעד לריף מכאיב כפטיש אוויר אל תוך הלחי.

אבל הם שם, הכול שם – מסונוורים בעוצמה צורבת של מונוטוניות מכוונת, מוזיקליות מאתגרת וכוחניות שקשה לתאר במילים כמו שהמוזיקה עושה לה טוב. Meshuggah הם אולי לא ההתפתחות הבלתי נמנעת של המטאל, אבל הם ללא ספק פיתחו ענף בלתי נפרד בנושא, שלא לחינם קנה להם מקום בין הלהקות המשפיעות על המטאל בכלל, ובייחוד על שנות ה-90 וה-2000.

אין ספק שיש הרבה סולדים מהלהקה הזאת, בייחוד מהאלבום הזה ואלך, ויש לכך סיבה כמעט-מוצדקת. האלבום הזה סלל את הדרך לכל כך הרבה להקות מטאלקור שהעתיקו מהטובים ביותר ונשענו על ההצלחה של "שילוב של גורם X עם Meshuggah" אבל בל נשכח שהאלבום הזה היה פה הרבה לפניהם, וכבודו במקומו אחושילינג מונח. שונאי האלבום האלה, אלה שבאים בטענות שהריפים לא נותנים בראש מספיק, וגם כשם שיכורים הם לא מסוגלים ליהנות מהאלבום הזה, כנראה שכחו שני אלמנטים חשובים מאד.

Meshuggah מנסים בכוח להיות להקה של אנשים חושבים. אתה לא חייב לחשוב כדי ליהנות ממנו, אבל אין ספק שזה יכול לעזור. אם אתה לא אוהב לחשוב, ובכן, זה כמובן בעיה שלך, בלי שום קשר ל- Meshuggah. האלמנט השני הוא ש-Meshuggah אינם עושים מוזיקה פשוטה. יש להם רגעים יפים יותר, כמו Destroy, Erase, Improve ו-Chaosphere ויש להם רגעים יפים פחות כמו Catch 33.

אבל לכל אחד מהאלבומים האלה יש תסביך מסוים, וסיבוך מסוים, וצעד אחד קדימה יותר מהקודם, ואם אתה לא עומד בקצב שלהם, כנראה לא נועדת למרוץ. מהמתח הכבד והממש לפרצוף של "Terminal Illusion" עד למכות האיטיות והדרוכות היטב של "Suffer In Truth" האלבום עצמו קורא תיגר לכל הספקנים: נראה אתכם מנגנים משהו יותר מונוטוני מזה, ומצליחים ליצור יצירת מופת.