Metallica – …And Justice For All [קלאסי]

נראה כאילו הכל כבר נאמר על הלהקה הענקית הזאת, מפלצת המטאל שיצאה כנגד הטרנדים והצליחה ליצור ז'אנר מוזיקלי משלה. במשך יותר מ-25 שנים Metallica נשארה ענקית ובועטת ועדיין רלוונטית. אפשר בשקט לכתוב על כל אחד מחמשת אלבומי הלהקה הראשונים בתור אלבומים קלאסים, כי כולם מאו משפיעים ומאוד חשובים.

בשנת 1986, שיחררה Metallica את אחת מיצירות המטאל הכי נחשבות, Master Of Puppets. האלבום הכל-כך מיוחד הזה יחרט לעד בתודעה של קהל אוהבי המטאל בעולם, מכיוון שהוא הגיע לפני אותה תאונת אוטובוס נוראית בה איבד הבאסיסט קליף בארטון את חייו. תפקידו של בארטון היה מאוד דומיננטי בלהקה והיה נראה כאילו Metallica הגיעו לנקודת מפנה שתכריע את הכף. לבסוף ההחלטה להמשיך נפלה. ג'ייסון ניוסטד שהיה הבאסיסט של להקת Flotsam And Jetsam צורף להרכב ובשנת 1988 שיחררה Metallica את And Justice For All.

אמנם התוודעתי למוזיקה של Metallica רק ב-91' כשיצא האלבום השחור, אבל בתור מעריץ בן 15 התחלתי לחקור את הדיסקוגרפיה ומהר מאוד התאהבתי ב-And Justice. לצערי הרב גיליתי שרבים לא מייחסים לו את החשיבות שלה הוא ראוי. כבר מהפתיחה של "Blackened", שתי הגיטרות בהרמוניה שמתפתחת לריף ת'ראשי עם תיפוף הדוק במיוחד. דרך השירה הזועמת של ג'יימס הטפילד, טקסט חזק על עולם שהולך ונהרס. רמת המורכבות במוזיקה היא כל כך גבוהה, ת'ראש פרוגרסיבי אבל עדיין מאוד מוזיקלי. רמת הטכניות והדיוק בנגינה, השמירה על ההדיקות בין כל הכילים פשוט ראויות להתפעלות.

אחת הנקודות הבעייתיות בדיסק היא הסאונד שלו, שהוא מאוד חד ונטול תדרי באס. דייב מאסטיין, סולן\גיטריסט להקת Megadeth וחבר לשעבר ב-Metallica צחק פעם על האלבום ואמר שהקליטו את הבאס במיוט. גם סאונד התופים מאוד קטן, אבל הנגינה של המתופף לארס אולריך מפצה על הכל – התפקידים הגאוניים שלו, כאשר הבולט שביניהם היה התיפוף שלו בשיר שסוגר את האלבום "Dyers Eve". שיר ספיד ת'ראש מטאל הכי מהיר והכי מדיוק ששמעתי.

Metallica כתבו יצירות, רק שבמקום לנגן אותן עם כילים קלאסיים, הם ניגנו אותם על גיטרות דיסטורשן. היכולת של Metallica לכתוב שירים עם חלקים רבים ועדיין לשמור על מבנה של שיר היא גאונית. מבחינתי הקטע האינסטרומנטלי "To Live Is To Die" הוא השיא באלבום – הפתיחה שלו עם הגיטרות הספרדיות והמלודיה הזו מרגשות אותי גם עכשיו, שנים אחרי ששמעתי אותו בפעם הראשונה.

גם הריף של הקטע הזה הוא אחד מהמרגשים, אולי זאת העובדה שזה הקטע היחידי באלבום שקליף בארטון היה שותף לכתיבתו. למרות חיבתי לשירים קצרים יותר, המוזיקה הזאת לא מצליחה לשעמם או להיות בנאלית. Metallica מצליחים לשלב בקטע הזה בין הסאונד הת'ראשי והתוקפני שלהם לבין עדינות ו-Feel מאוד נכון. הם יורדים לגיטרה קלין מלטפת וחוזרים לריף שהולך ומתגבר.

לכל שיר באלבום סיפור משלו, שיר הנושא של האלבום למשל מדבר על חוסר צדק על עיוות במשפט ועל שוחד. כמו השיר הזה, הטקסטים באלבום מאוד נוקבים, מאוד חריפים ועוסקים בחברה האמריקאית הצבועה, החל ממערכת המשפט ועד ההורים שאומרים לילדים "Do As I Say Not As I Do" או למשל הסיפור שלקוח ממלחמת ויאטנם על הקש הקצר, שמי שבוחר אותו , מתוך כל הקשים בעצם מתנדב למות.

השיר שנחשב בעצם להכי מזוהה עם האלבום הוא ללא ספק "One", שיר שמהרבה בחינות הוא פורץ דרך. דבר ראשון מדובר כמובן בשיר מדהים המבוסס על הספר Johnny Got His Gun של Dalton Trumbo. זהו שיר אנטי מלחמתי על חייל שאיבד את ידיו ורגליו, את היכולת לראות ולדבר, ומבקש מאלוהים שיעזור לו ויגאל אותו מיסוריו. מבחינה נוספת, השיר הזה מהווה קלאסיקה, כי הוא היה הסינגל הראשון ש-Metallica הוציאו והקליפ הראשון שלהם שצולם. ג'יימס הטפילד סיפר שאחרי שהקליפ יצא, מעריץ שלהם ירק עליו ואמר לו ש-Metallica התמסחרו.

הסיבה האחרונה והחשובה ביותר מבחינתי, שהופכת את השיר הזה לקלאסיקה היא שהוא מושמע בגלגל"צ, כן כן … אפילו באמצע היום, ואני לא מכיר הרבה שירים אנטי צבאיים שיצאו מאלבומי ת'ראש כאלו שמושמעים בתחנה הצה"לית. נכון שמהרבה בחינות, הקשבה ל-And Justice מעלה אצלי בעיקר זיכרונות מתקופת גיל ההתבגרות שלי, אבל מבחינתי התוקף על האלבום עוד לא פג, ואפילו עכשיו, כמעט 20 שנה אחרי היציאה שלו, הקסם שלו עדיין עובד, מה שהופך אותו לאלבום קלאסי ניצחי.