Motörhead – Bomber [קלאסי]

לבחור אלבום קלאסי טלטל אותי בין Slayer לבין Death, אבל החלטתי ללכת על קצה אחר ומלוכלך שלי שאני אוהב עד מאד אבל בקושי נותן לו יחס בזמן האחרון. כמו הדוד השיכור והמגעיל שבסוף תמיד צודק, Lemmy וחבורתו הם סף הסיבולת של המטאל העולמי. הם הקו המפריד בין רוקנרול מלוכלך לבין מטאל עד לעצם המזוינת, והם עושים את שניהם כל כך נכון וכל כך לפי הספר. לעזאזל, החבר'ה האלה עזרו לכתוב את הספר!

בחרתי ב-Bomber של Motörhead מ-79' לא בגלל שהוא אלבומם הטוב ביותר (למרות, שבתכלס, הוא בשלישייה הפותחת) אלא בגלל שהוא מצליח לשמור על אלבום שלם של Motörhead מבלי לעורר בנו את הצורך להעביר אף שיר קדימה כי "וואלה, שמענו את השיר הזה מקודם." אין ספק שכל מי שמקשיב לשיר "Dead Men Tell No Tales" הפותח את הדיסק, וכבר מכיר את Motörhead, תחושת דה-ז'ה-וו מוכרת תעטוף אותו מיד. בסופו של דבר, למי הוא למי ואדי הוא אדי וטיילור הוא טיילור – ואין צורך להרחיב על ההרכב. אבל הכוחניות שאפשר להבקיע עם גיטרה-בס-תופים בלבד ולהשמע כל-כך כבדים הצליחה להיות משוחזרת רק עשור מאוחר יותר לפחות.

מי שפסח על המסורת והתחיל לשמוע מטאל היישר מ-Cradle Of Filth או Trivium – הרשו לי להציג בפניכם את ההרכב שהפך לסמל המהות של כל מה שהוא רוק, ולא רק מטאל, בשנות ה-70-80-90 מבלי להפוך לבדיחה של עצמו, מבלי לשנות את הז'אנר שהוא מתגלגל בו בצורה אגרסיבית או אפילו כזאת הפותחת את הדלת לבדיחות אודות התמסחרות – ועם אותו פרצוף מכוער שנמצא מזה דורות מול המיקרופון ושולט בקהל בכריזמה של אל מהפנתאון היווני. אם יש מישהו שיחייה לנצח, הרבה אחרי שהוא ימות, לפחות כמו ג'ימי הנדריקס או ג'ון לנון, והוא משוייך לז'אנר המטאל, זהו למי קלמיסטר.

Motörhead, כזכור, הם לא ההרכב הראשון של למי. לעזאזל, הייתה לו להקת רוק-פסיכודלית מצליחה בשם Hawkwind שנים לפני, והוא הועף משם בגלל שימוש בסמים. לעוף מלהקת רוק לסטלנים בגלל סמים זה כנראה שיא חדש, כי אני יצאתי מנקודת הנחה שזה היה העיקר באותה תקופה סביב המוזיקה (נו, רק לפי הפרק ההוא ב-Southpark) ואת השיא הזה למי היה חייב לשבור איכשהו. אז הוא הקים את להקת המטאל הכי כבדה שהוא יכל באותה תקופה. אז המטאל שעוד היה בחיתוליו הרטובים זז בעיקר בין Black Sabbath ל-Alice Cooper – ככה שעל מנת לרקוע רגל עד שהשבר ברצפה אשר מוביל לגהנום ייחשף, היה צורך בהרבה עבודה.

אפשר בקלות לומר ש-Motörhead המציאו את הספיד-מטאל, ובכך זרעו את הזרע של הת'ראש מטאל והקרוסובר, שהולידו לאחר מכן כאמור את הדת' מטאל, בלאק מטאל ובסופו של יום גם את הניו-מטאל והמטאלקור. Motörhead היא השילוב המושלם בין מטאל לפאנק. היה בה את האופל והרשע של להקות המטאל, אך גם את החספוס והחוצפה של הפאנק. היא הייתה ילדת התערובת בין Black Sabbath ל-Ramonse – היא גרמה ל-Sex Pistols להשמע רציניים ול-Iron Maiden להישמע כמו מקהלת גוספל.

קולו המחוספס של למי לא ניתן בזמנו להגדיר כשירה. זה היה רטינה עם כמה תווים שהבליחו פנימה, בה הוא מאיים על מתחריו, אויביו, נשותיו ומחזריהן. הוא סמל הסקס הגברי המוחלט, סמל לחופש ועבריינות בלתי נשלטת – זרע הפורענות של הרוקנרול מרוכז בתוך איש אחד יחיד. האלבום Bomber אינו נמרח בשום צורה. יש שם שירים בועטים ומטאלים כמו "Lawman" ו-"Sharpshooter" וכמובן שיר הנושא, ויש גם שירים יותר בלוזיים או רוקנרולים שמביאים אותך לתקופה שבה מטאל, רוק, פאנק – הכל היה תחת אותה כיפה קודרת של חוסר הבנה, חוסר סובלנות וחסד נעורים אחד גדול.

מי שיכול להקשיב לשיר כמו "Stone Dead Forever" ולא לתת בראש – וקורא לעצמו אוהב מטאל, כנראה לא מצליח לזהות את המהות הראשונית של המטאל כאשר הוא נתקל בה. בסופו של דבר, עם כל שכבות הרצינות התהומית שהלבשנו על המטאל (שאותן אנחנו אוהבים ומוקירים מאד) – מטאל זה לא סיפורי מעשייה על הוביטים. מטאל זה לא האנטיכרייסט ומשפחתו הקרובה ודרכם המפרכת לשלטון בתבל, ומטאל זה לא ריטוש גופות ואינוס גוויות. מטאל זה רוקנ'רול מוקצן ומפויח מעשן, מלוכלך מגריז וכועס על העולם מכל סיבה שהיא. Motörhead תימצתו לכם הכול, הוסיפו לזה טיפה של השראה וליטר של פאתוס – וקיבלתם הפצצה לכל אורך הדרך.

"Dead Men Tell No Tales" עורך את השולחן עם גיטרה שיורה בשרשרת את הרוקנ'רול המלוכלך שלה, ועם טקסט של מכתבי איומים. "Lawman" הוא יריקה צינית בפני הממסד הבריטי שנוסח הבי מטאל של פעם. "Sweet Revenge" ו-"Sharpshooter" הם שירים אפלים ואיכותיים, ולאלה שמחפשים את הצד הקליל והיותר "הנדריקס" של Motörhead יש גם את "Talkin Head" ואת "Poision". בסופו של דבר, אחרי קצת יותר מחצי שעה, השיר "Bomber" מפציץ את כל מה שנשאיר, והשירה הבוקעת מהסדקים שבשיניו של למי היא פשוט המנונית ומלוכלכת במקביל.

למי הוכיח לא רק שאפשר להיות קיצוני במעשיך ובכך להפוך עולמות, אלא גם לזכות למעמד תהילה לנצח בתור זה שהצליח לנהום ולשכנע כל כך הרבה בני אדם שזוהי שירה נעימה לאוזן כנגד כל חשיבה מלודית בסיסית. אתם חושבים שצ'אק שולינדר היה נוהם לולא למי נהם לפניו? אתם חושבים שמקס קאבלרה היה שואג לולא למי שאג לפניו? לעזאזל – אתם חושבים שג'יימס הטפילד או כרונוס היו לוקחים גיטרה ומרביצים לה כל כך חזק, לפני שאדי קלארק שכנע אותם שזה בסדר לגמרי לנגן מהר, מלוכלך ומרושל, ולא צריך להיות ריצ'י בלאקמור כדי להוציא מוזיקה איכותית מהגיטרה החשמלית? תודה לכם Motörhead שהפצצתם את הסצינה של פעם ביומרה להגיע לדרגתכם. רבים ניסו, אבל Motörhead יש רק אחת, עדיין, כבר 32 שנה נכון לעכשיו.