Overkill – Horrorscope [קלאסי]

בימים ההם, כשהמטאל היה בדרך למטה, ובייחוד ז'אנר העילית הלא הוא ת'ראש מטאל, הצליחה Overkill להבליח באלבומה החמישי במספר את יצירת המופת האמיתית שלה. טוב, האמת, ת'ראשרים טהורים יעדיפו הרבה יותר את The Years Of Decay אבל אין ספק ש- Horrorscope הוא יצירת ת'ראש מטאל אלומתי ונהדרת.

בעוד להקות אחרות מתחילות להאט את הקצב, עד כדי "האלבום השחור" – הצליחה Overkill להדביק כל פער שנפער עליה מלהקות האב והאם של הת'ראש מטאל. רק תזכרו חבר'ה, שהיא הייתה פה קודם. האלבום מתחיל עם חגיגת ת'ראש מטאל אמיתית בשם "Coma" – כשגיטרות נקיות קוראות לכל המנומנמים להתעורר אל תוך הבלאגן. הקצב פראי וקודח, התופים משוחררים מצד אחד אך עדיין מדויקים מספיק כדי לא ליפול למסגרת הרוקנ'רול המלוכלך, והכל מגיע בעטיפת פורצלן של רוע וחספוס.

Bobby "Blitz" Elsworth סולן הלהקה האגדי, מצליח לשלב בכוחניות קול נקי, בלי קשר לשום תצורה של דת' מטאל, אך מחוספס ומלוכלך כמו מוסך רכב, משהו בעצם שקורץ ל-Bon Scott מצד אחד, וגם ל-Steve "Zetro" Souza מצד שני. הבחור אמנם יכול להגיע לגבהים שאופייניים ל-Halford, אך מעדיף, ובצדק, להשאר הפעם במנעד הרגיל שלו – כדי לספק סחורה עצבנית ואגרסיבית – כי לשיר גבוה זה כנראה כבר לא קשוח או מגניב.

הקול שלו – שניתן להריח את ריח סיגריות המלבורו-כחול הנובע מהגרון הניכר שלו – כל כך קולע ומדויק למטרה, שהוא לדעתי הביצוע האיכותי והאלמותי ביותר של הבחור, למרות אהדתי הגדולה יותר ל-The Years Of Decay. זה אמנם מתחיל בארסיות עסיסית ב-"Coma", אבל בעוד הביצועים כובשים ללא רבב, רק השירים העוקבים מוכיחים כמה מדובר באלבום, בעגה רגועה ניתן לומר בפשטות, קטלני.

"Blood Money" סוחב איתו מלודיה מגניבה בפזמון מצד אחד, ושירת גיבוי מצד D.D. Verny הבסיסט והאגדה, שגיטרת הבס שלו חובטת בעוצמה שלא תעלה על הדעת לפני כן בלהקת ת'ראש מטאל, ומלווה בחוזקה את השירה של Blitz לכשצריך. האלבום במצב נסיקה מתמיד עד ל-"Thanx For Nothin’" – מכת ת'ראש מטאל מנצחת ומהירה עם וייב הגובל בהארדקור-פאנק ונפנוף אצבע משולשת לממסד כמו שרק להקת צווארון כחול כמו Overkill יכולה להוציא מאמתחתה ולגרום לזה להישמע אמיתי.

אחרי "Thanx For Nothin’" אנחנו נכנסים לתוך השירים היותר ניסיוניים באלבום. אין ספק שהפסנתר שמלווה אותנו בפתיח הארוך של "Bare Bone" עושה את העבודה נאמנה. התחושה המצמררת שמקיפה את המאזין כמו גרסת ת'ראש מטאל לסרט של היצ'קוק פשוט חונקת לאיטה את מי שמאז להאזין לשיר עם אימה מוזיקלית ומטרידה, במינימליזם מגניב ורפטטיביות מפחידה. אין ספק שאפילו סולד-מטאל מושבע ירגיש הרבה יותר בטוח כאשר השיר מתפרץ לפצצת ת'ראש מהירה.

מיד אחר כך אנחנו מגיעים אל שיר הנושא עצמו – "Horrorscope" וגם הוא טורח להזכיר לנו שת'ראש מטאל, ולמעשה ספיד מטאל בהגדרתו דאז, ניתן לעשות גם במהירות של קלנוע. D.D. פותח את השיר עם חבטות מהדהדות על הבס, בעוד שאר הנגנים הולכים ומתגברים ברקע, כאילו מזדחלים להם החוצה מתוך הביוב.

בכלל, אחד מהייחודים החזקים ביותר שמבדילים את Overkill משאר להקות הת'ראש מטאל, הוא שהמוזיקה שלה לא מרגישה מאיימת מהחלל החיצון או מהגיהינום או מתקופה תנ"כית, ואפילו העיסוק בממשלות העולם הוא מינורי. מה שיש לנו בעיקר זה התמודדות אינטימית של אדם וחברה, כשלים חברתיים ובעיות מכאניות של המוח \ המכונה שנקראת בן-אנוש. הציבו את הסצינות של השירים בתוך רחובות ניו-יורק המהבילה מהסירחון שמנסה להתפוגג שדבק בה כל שנות ה-80, והרי לכם הסצינה ההולמת של להקת ת'ראש מטאל עירונית אמיתית, וכל זאת מבלי להזכיר מילה אחת על סמים ואלכוהול, כן?

יש גם קאבר אינסטרומנטאלי לשיר "Frankenstein" – שאני מניח שאת הדמות עצמה אין צורך להציג – השייך ל-Edgar Winters. כן, ההוא. אחרי שיר הנושא האיטי וההולם, שהוא אחד מהשירים הטובים ביותר בדיסק, אנחנו ממשיכים בהסתערות למי שיש עוד כוח. האלבום קצת מגיע לרפטיטיביות, אבל אחד משיאיו הוא דווקא השיר המהיר ביותר – "Live Young, Die Free" שמערבב בתוכו את כלל הרעיונות מהאלבום.

ממלודיה קליטה, שירת-נאום ארסית וצרחות גבוהות ביחד עם משחקים פוליריטמים קטנים, ניואנסים משוגעים שצועקים מתוך הרפרטואר המוזיקלי כמו רכבת הרים שלא באמת ניתן לדעת מה קורה בשנייה הבאה. מי שישמע את האלבום בפעם הראשונה, עלול להרגיש סחרחורת קצת כמו רכבת הרים – למרות שהכול עובד לפי הנוסחה – לא ברור מה הולך לבוא עכשיו.

השיר האהוב עלי באלבום הוא דווקא "Nice Fay… For A Funeral" – שמציג מערך ריפים מגניבים וטון ציני מזוקק לכל אורכו. יש האומרים שהוא הרצועה החלשה באלבום, אבל הוא פייבוריט יקר שלי. השיר האחרון הוא בלדה, אבל חכו מנופפי-גרזנים יקרים שלי, לא בלדה צ'יזית ומרגיזה כדוגמת "Every Rose Has It's Thorn", ואפילו את "Nothing Else Matters" הוא עוקף בסיבוב. "Solitude" (כן, כמו השיר של Black Sabbath, אבל לא) הוא יצירה נהדרת וקולעת, גם נוטפת ציניות, למרות ששומרת על פאסון שקט ורגוע, והיא דרך נהדרת לסגור אלבום ת'ראש מטאל נעלם וקרוב למושלם.

אין ספק שיכולתי בקלות להמליץ לכם פה על Rust In Peace או על Season In The Abyss – אבל בחייכם, כמה מכם באמת שומעים Overkill בבית בזמנכם הפנוי? ובתכלס, מי הוציאו השנה את האלבום ה-15 שלהם, וממשיכים לטחון הופעות כאילו אין מחר, חרף העובדה שהיה להם האלבום שנמכר ברבע מיליון עותקים (I Hear Black, האלבום העוקב, הוא הנפילה היצירתית שלהם מצד אחד, אבל האלבום הכי מוכר שלהם מצד שני).

Overkill כאילו היו פה מאז ומתמיד ואתם המשכתם להתעלם. ההרכב יודע לספק את הופעת הבמה הטובה ביותר מאז ש-Pantera יצאו מהמשוואה (במידה ולא סופרים את Iron Maiden כי יש להם את יתרונות האביזרים והתקציב שעומד על מיליון דולר כל הופעה) – ומלבד זאת – וואלה, יש להם גם יצירת מופת שלא באמת טרחתם לבדוק. חוץ מזה, זה כתוב בהורורסקופ שלהם שמישהו ישראלי צעיר וחובב מטאל יגלה את נפלאות הלהקה, ויתחיל מהאלבום הזה. למה להרוס את להם הציפיות?