Pantera – Vulgar Display Of Power [קלאסי]

הסוף של Pantera יכל להיות טוב, אלמלא חברי הלהקה היו מודיעים על פירוק רשמי ולא מנהלים ריבים על גבי אמצעי התקשורת. בשנת 2003 זכה Dimebag Darrell בתואר גיטריסט המטאל הטוב של השנה במגזין Guitar World, בכתבת השער שנעשתה לרגל הזכייה הוא הוסיף מכתב למעריצים, בו התנצל על כך ש-Pantera לא ממשיכה לפעול וש-Phillip הסולן לא מוכן לדבר איתו ולענות לו לטלפונים. המצב היה די אבוד.

Pantera אם כן התפצלה לשני מחנות – של הבאסיסט Rex Brown והסולן Phillip Anselmo מצד אחד, ומנגד, שני האחים Darrell Lance ו-Vinnie Pual לבית Abott. התקווה לסולחה ולאיזהשהו איחוד של Pantera נגמרה ב-8 בדצמבר 2004 כאשר Dimebag נורה למוות במהלך הופעה של Damageplan – הלהקה החדשה שלו ושל אחיו המתופף – וכך למעשה נסגר הסיפור העצוב של אחת מהלהקות החשובות בהיסטוריית המטאל.

Pantera קמה ב-1981 בטקסס, והתחילה את דרכה כלהקת קאברים. חבריה נהגו להתלבש ולהתאפר – כיאה לימים ההם – בסגנון הגלאם והם ניגנו במשך שנים קאברים עד שבסופו של דבר הם פרצו לתודעה עם האלבום המדהים Cowboys From Hell. האלבום הזה היה אבן דרך חשובה לעולם המטאל, ובעיניי רבים, נחשב לאלבום הטוב ביותר של הלהקה. מבחינתי, דווקא האלבום שבא אחריו, Vulgar Display Of Power, הוא האלבום החשוב יותר של Pantera, מכיוון שהוא אלבום שיצר ז'אנר חדש.

השינוי באלבום הזה בא לידי ביטוי קודם כל בסגנון השירה של Phillip, שעד אז היה נוהג לעלות לטונים של Rob Halford. ב-Vulgar השירה שלו התעבתה, ונהייתה הרבה יותר אגרסיבית. בדרך ייחודית, הוא הצליח להעתיק את המונח, 'קיר גיטרות' לתוך הגרון שלו, והצרחות שלו היו שירה עם תוים ומלודיה, ולא כמו זמרים אחרים שצורחים תו אחד. העוצמה הזאת היתה לאחד ממאפייני הסאונד של Pantera.

החיבור המיוחד בין שלושת הנגנים בלהקה, יצרו סוג של רית'ם סקשן אגרסיבי וכבד, ולמרות העוצמה של הגיטרות, היה שם המון גרוב. הנגינה לא היתה ת'ראש מטאל ולא הייתה הארדקור – זה היה משהו באמצע, מאוד כבד, אבל עדיין מאוד מקפיץ וגרובי. אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את "Walk", זה היה דבר כל כך שונה וחדשני, הריף הפשוט אבל הכל כך גאוני של השיר הזה תפס אותי מהשנייה הראשונה, ביחד עם השירה הרוצחת והמילים "Are you talking to me?" , עשו את הטריק שלהם בשבילי בזעם של גיל ההתבגרות. המוזיקה הזאת חילחלה והפכה להיות חלק ממני. אבל הקסם האמיתי בדיסק הזה הוא שאני מוצא את עצמי מאזין לו לעיתים קרובות, ועדיין מתפעל מחדש כל פעם מהיצירה המדהימה הזאת.

"This Love", הבלדה של האלבום, גם היא היתה לאבן דרך בתרבות המוזיקלית שלי – יש משהו כל כך מפחיד בשירה של Philip בשיר הזה, במיוחד כשהוא אומר "I'd kill myself for you, I'd kill you for myself" וכמובן, סולו הגיטרה המדהים' שללא ספק, היה אחד מהגרומים לזכייתו של Dimebag בתואר גיטריסט המטאל הכי טוב. אחד הדברים המעניינים באלבום הזה, הוא שרצף השירים שבו יוצר מין תמונה אחידה לכל אורכו, ולמרות שהשירים שונים מאוד אחד מהשני, Pantera ביחד עם מפיק העל Terry Date, יצרו אלבום שהוא אחיד ברמתו, מתחילתו ועד סופו.

קחו למשל את "Rise" – שיר כל כך אנרגטי עם אחד הריפים הכי חזקים ששמעתי בחיים שלי והכל מהודק וגרובי והכי הכי כבד שיש. גם מבחינת מבנה השיר וההשתנות של הריפים, מהבתים דרך הפרה-פזמון לפזמון האיטי והכבד. וכמובן הסולו המעולה, כש-Rex הבאסיסט מחזיק את כל הגרוב הזה בלי עזרה של גיטרת רית'ם. שיר נוסף שנשאר חרוט אצלי בראש הוא "By Demons Be Driven" – הריף הדרומי של הבתים שמתחלף לפזמון הכבד בו Phillip צורח את הנשמה שלו עם דיסטורשן, איזה תענוג!

כמובן שאחת היציאות המעולות היא גם "Hollow", שמדהים בזכות השירה המדהימה והנושא הכאוב של חבר בקומה והרגשת הבדידות. כמובן שסולו הפתיחה של השיר הוא גם אחד מהרגעים המרגשים של האלבום הזה. ויותר מהכל, השלב בו השיר הופך מבלדה לשיר מטאל הוא אחד הקטעים החזקים. איזה סיום נפלא לדיסק המדהים הזה. חברי Pantera הצליחו ליצור אלבום קסום ביותר, שהצליח לשרוד את מבחן הזמן ולא משוייך לשום תת ז'אנר של מטאל. זה פשוט אלבום מטאל אכזרי ואגרסיבי, וכנראה שהדרך הטובה ביותר לתאר את המוזיקה שבו, היא פשוט להסתכל על העטיפה.