Sepultura – Roots [קלאסי]

Sepultura החלה דרכה בתחילת שנות ה-80', ברחובות המזוהמים של בלו הורזונטה, ברזיל. מקס קאבאלרה ואחיו המתופף איגור, הקימו את הלהקה וחרשו את העיר בהופעות. רק לאחר כמה שנים הם הוחתמו ע"י חברה מקומית, ושחררו אלבום ראשון, באיכות הקלטה גרועה במיוחד. עם הצטרפותו של אנדראס קיסר, הגיטריסט, להרכב, הלהקה שחררה את אלבומה השני והמצליח מאד Schizophrenia, וחתמה על חוזה עם Roadrunner.

חמושים בחברת תקליטים גדולה, ולאחר אלבום מצליח נוסף, Beneath The Remains, הגיע הלהיט הגדול של הלהקה, זה סימן אותה כאחת מהמובילות של עולם המטאל, באותה תקופה יפה של תחילת שנות התשעים, בה לאהוב מטאל היה יותר מגניב מלאהוב את דפנה דקל. האלבום הזה היה Arise, מ-1991, ומיד אחריו הגיע הלהיט Chaos AD משנת 1993, ממנו זכור לטובה הקליפ לשיר "Territory", שצולם בישראל.

לאחר ההצלחה המטאורית של Chaos AD, הדבר המתבקש היה לשחרר עוד אלבום בסגנון שכל כך הצליח – ת'ראש אגרסיבי, עם המון השפעות של דת' ופאנק (בפ' מודגשת חזק). אחרי הכל, זו הייתה נוסחת קסם, והקהל נהר להופעות בשביל החומר הזה. הצעד ש-Sepultura נקטו היה דרסטי. אפילו דרסטי מאד. האלבום Roots מ-1996 היה משהו יוצא דופן. אלבום קשה לעיכול, לא ממש מסחרי ובהחלט אמיץ. ותיכף נחזור אליו.

לאחר ההצלחה היחסית של Roots, שוחררה מהדורה מיוחדת של האלבום (שכללה דיסק נוסף עם המון חומרים נדירים), ואז, בשיא ההצלחה שלה, הלהקה חוותה משבר. מקס קאבאלרה עזב את הלהקה בעקבות מות בנו, וצעד שנחשב מבחינתו בגידה מצד הלהקה – הם המשיכו להופיע בלעדיו, בזמן שהוא שכל את בנו בארה"ב.

ללהקה הצטרף סולן אמריקאי בשם דרק גרין, ואיתו שחררה הלהקה כמה אלבומים, שהיו לא רעים, אבל סימנו Sepultura אחרת – יותר מופקת, פחות אגרסיבית וגולמית. השפעות הדת' נמוגו לאט לאט, והסאונד הנקי החדש של הלהקה אכזב המון מעריצים, אבל קנה להם המון חדשים. האלבום Roorback, מ-2003, כבר קיבל ביקורות לא רעות (ובצדק, שהרי מדובר באלבום די טוב, שעד השיר התשיעי לא עוזב אותך לשנייה). האלבום האחרון הרשמי של ההרכב, נכון להיום, הוא Dante XXI, שיצא ב-2006.

מקס קאבאלרה הקים לאחר עזיבתו את ההרכב Soulfly, איתו המשיך להתנסות במטאל שונה, לא משהו שהייתם מצפים מהרכב ת'ראש טיפוסי. אז מה זה בעצם הדבר הזה, שהפך את Roots לאלבום כל כך יוצא דופן, ושהמשיך עם מקס להרכב החדש שלו (אם כי, בהצלחה פחותה)? מה זה הדבר הזה, שהפך את Roots, לפחות בעיני, לקלאסיקה של מטאל?

מדובר בחזרה לשורשים. נכון, זה מושג די כולל ולא ממוקד, שהרי Load של Metallica מייצג אף הוא חזרה לשורשים – במקרה של Load מדובר בחזרה לשורשי המטאל, הלא הם הבלוז. משעשע לראות ש-Load יצא לאוויר העולם באותה תקופה כמו האלבום המהפכני של Sepultura, אבל לא הגיע לחצי מגובה הקרסוליים של אלבום המופת מברזיל.

ב-Roots, חברי Sepultura חיפשו את עצמם: את הזהות האישית והמוזיקלית שלהם. אני מניח שכחבר'ה שגדלו בשכונות העוני האלימות של ברזיל, לראות עולם ולחוות הצלחה מטאורית בתוך פחות מחמש שנים, החוויה הייתה די מזעזעת, במובן הטוב והרע של העניין. כסף, בחורות, סמים, אלכוהול, מסיבות. מרכיבים שיכולים לדחוף אדם לא יציב ושברירי אל מעבר לקשה. אבל במקום להתחרפן או לעשות כל סם אפשרי על פני כדור הארץ, Sepultura נסעו למעמקי האמזונאס, אל שבט שמייצג (אולי באמת) את השורשים שלהם, כברזילאים.

אני מניח שהם עישנו כמה צמחים במקטרות שלום ורקדו עירומים לגשם, ואולי אפילו חוו יחסים אינטימיים עם נחשים ושאר ירקות שמוצאים באמזונאס, אבל זה בכלל לא משנה מה קרה להם שם. את התוצאה אפשר לשמוע באלבום – נכון, הם שילבו המון כלים שבטיים במוזיקה (אלמנט מהפכני כשלעצמו), ויש כמה שירים שבהם מתארחים חברי השבט בכבודם ובעצמם ("Ratamahtta", שיר מופת) ואפילו שיר שמייק פאטון מרביץ קולות כמו שרק הוא יכול לעשות ("Lookaway"), אבל זה לא העיקר.

הגדולה של Sepultura לא באה לידי ביטוי בשילוב כמה כלים חדשים, או באירוח של אנשים לא צפויים. הגדולה של Sepultura באה לידי ביטוי בעובדה שהם פשוט הפכו עורם – לא עוד שירי ת'ראש מהירים ומלוכלכים, עם טקסטים מופלצים (מקס קאבאלרה הודה לא פעם שהוא לא הבין אנגלית כמו צריך ופשוט זרק מילים לדף כי הן נשמעו מגניב). באלבום המופת הזה, Sepultura חידדו את הטקסטים שלהם לכדי אמירות משמעותיות, והמוזיקה שלהם הפכה בוגרת, שלמה וכנה. הסאונד המלוכלך נשמע נכון, ולא סתם תוצאה של הפקה לא טובה או רצון להישמע "אמיתי".

השירים הואטו לחצי מהטמפו שהיינו רגילים עד אז מ-Sepultura וניסיונות לדחוף סולואים או קטעי מעבר מסובכים נשמטו לחלוטין (משהו ש-Sepultura אף פעם לא הצטיינו בו במיוחד). ב-Roots, כל רגע נשמע אמיתי, מהבטן – התיפוף של איגור מעולם לא נשמע כל כך חי ועצבני, השירה של מקס מעולם לא נשמעה כל כך כנה, הנגינה של אנדראס קיסר נשמעה מהודקת יותר מתמיד.

הגדולה של האלבום הזה הייתה לשלב את כל המרכיבים החדשים והישנים למערבולת של צלילים, מחשמלת ומהפנטת – עם שיר פתיחה מדהים, "Roots Bloody Roots", שני להיטי הופעה אגרסיביים מיד אחריו (אני עדיין חושב ש-"Cut Throat", השיר השלישי באלבום, הוא אחד השירים הטובים שהם כתבו, מאז ומעולם), והפגזה בלתי פוסקת של מקוריות שמגיעה בהמשך, לא היה לעולם המטאל סיכוי. קיבלנו את אחד מהאלבומים הטובים בהיסטוריה של הרוק הכבד.

רק בשביל לחדד את הנקודה – לאחר השיר עם פאטון, שכולו חמש דקות של ישיבה באוהל מיוזע ומלא אדים של חומרים כאלו ואחרים, מגיעה יצירה חסרת רחמים ומרסקת עצמות בשם "Dusted", שנשמעת כמו החומרים המוקדמים של הלהקה, רק הרבה יותר טובה. מקס מקיא את המעיים שלו על המיקרופון, ואיגור מפרק את כל תסכולי הילדות שלו על הטם טמים. "Born Stubborn", שמגיע מיד אחריו, ממשיך את הקו העצבני, והסיום שלו (שמשלב קצת תפילות שבטיות) מכין את הקרקע לצמד השירים הבא, שהם שינוי של מאה שמונים מעלות, ועוד אחת.

"Jasco" ו-"Itsary" הם שירים שהוקלטו בזמן השהות של הלהקה עם השבט, במעמקי הג'ונגל, כשהשני הוא מזמור תפילה של השבט, שמנוגן ביחד עם הלהקה. צמרמורת. האלבום מסתיים בשלושה שירים אגרסיביים ו-13 דקות של מזמורי תפילה שהוקלטו עם השבט. אבל האלבום לא באמת מסתיים שם. האלבום הזה לא עוזב אותך, גם אחרי שסיימת להאזין לו, בפעם המאה. וזה בהחלט אפשרי, שכן האלבום הזה כבר בן שתיים עשרה.

המון מעריצים של הלהקה יחלקו איתי על הקביעה ש-Roots הוא האלבום הטוב ביותר של הלהקה, ובטח ובטח על הקביעה שהוא קלאסיקת מטאל על זמנית. אבל ההוכחה הטובה ביותר לכך שגם מבחינת הלהקה מדובר ביצירת המופת שלהם היא כפולה: מקס קאבאלרה ניסה להמשיך את הקו הניסיוני של Roots, עם Soulfly, אך ללא הצלחה גדולה. נכון, Soulfly הוא הרכב מטאל מוצלח, אבל חסרה באלבומים שלהם הגרעיניות הראשונית של Roots. ההוכחה השנייה היא ששאר החברי הלהקה, ביחד עם הסולן החדש, פשוט שינו כיוון לחלוטין, גם אם שינוי הכיוון הזה מתבטא באלמנטים קטנים ולא משמעותיים כמו הפקה… Sepultura שאחרי מקס קאבאלרה היא להקה אחרת, ועל זה אין ויכוח.

Roots היה השיא המוזיקלי של הרכב מטאל מצליח, אבל בינוני בסך הכל – Sepultura לא היו הרכב הת'ראש המקצועי ביותר בשטח, לא מבחינה מוזיקלית ולא מבחינה מקצועית. אבל הם ידעו לתת לקהל אגרסיה שהייתה חסרה באותן שנים, ולכלוך שהיה נחוץ על מנת לאזן את להקות השיער והשאר תופעות הלוואי שעולם הרוק הכבד גרר אחריו במרוצת השנים. לא שמעתי מאז 1996 אלבום אמיץ כל כך, אלבום כן כל כך, שדורך על כל כך הרבה קליפות ביצים בלי להתבייש. מבחינות רבות, Roots היה אמור להיות אלבום שישנה את פני המטאל.

הפרידה ממקס ושינוי הכיוון המוזיקלי מנעו מ-Roots להפוך לקלאסיקה שהוא אמור היה להיות. זה, והעובדה שהוא פשוט לא מכר המון עותקים, כפי שחברות התקליטים והלהקה קיוו. אבל במחשבה שנייה, אני לא באמת חושב של Sepultura אכפת כל כך מנתוני המכירות של Roots. הם היו צריכים לשחרר קיטור ולמצוא את עצמם. הם עשו את זה, תוך כדי שהם מתנסים על הקהל שלהם. התוצאה – מושלמת.