Skid Row – Slave To The Grind [קלאסי]
- Monkey Business
- Slave To The Grind
- The Threat
- Quicksand Jesus
- Psycho Love
- Get The Fuck Out
- Livin' On A Chain Gang
- Creepshow
- In A Darkened Room
- Riot Act
- Mudkicker
- Wasted Time
עם מותן הצפוי והטבעי של שנות ה-80' החלו לגסוס גם הרבה דברים שאפיינו את אותה תקופה ופינו את דרכם ללהיטי וסממני שנות ה-90' הצעירות. זהו תהליך קבוע בסוף של עשור או תקופה שהאדם מואס ברוב מה שמילא את חייו עד כה ומחפש חידוש, אחרי הכול "אלה שנות ה-90' לעזאזל!" והגיע הזמן לשנות כי על לוח השנה רשום 1990 ולא 1989.
ממש כך תיאר ג'רי סיינפלד את ההיסטריה סביב עצי אשוח בשבועות שלפני חג המולד, כולם מתרוצצים ומחפשים את העץ המושלם, משלמים עליו את כל המשכורת + בונוס החג, לפעמים גם צריכים לזרוק איזה ילד או 2 לעסקה, סוחבים אותו למרכז הבית, מקשטים אותו, שרים לו שירים ואז, בבוקר שאחרי החג מתעוררים בצעקות "נורמן! יש עץ באמצע הסלון!" וישר מחפשים איך להיפתר ממנו. זה נראה כמו חיסול של המאפיה: מכונית נעצרת באמצע הכביש, הדלת האחורית נפתחת, משהו עגול עטוף בניילונים מתגלגל לשוליים והמכונית מזנקת בחריקות צמיגים מהזירה…
ממש באותה מהירות אנחנו מתפכחים כל כמה זמן ומבינים פתאום שחותלות זה מה זה מכוער, ג'ינס גזרה גבוהה זה "של זקנים" וורוד מכופתר לגבר זה מגניב, רק כדי שמחר נחשוב אחרת. לרוב העובדה הזאת מנחמת אותי כי הרבה דברים "אופנתיים" שמעיקים עליי נסבלים רק מעצם העובדה שאני יודע שהם לא יהיו פה לעוד הרבה זמן. צריך פשוט להתאפק כשרואים ילדה שמנה שהולכת לבית ספר עם חליפת טרנינג ורודה ולא לסנן לעברה הערה מעליבה על קווי הדמיון בינה לבין מסטיק עגול.
אבל לעיתים אנו גם מפספסים דברים ועל כך אני מצר. אחד הדברים שגססו עם שנות השמונים היה הגלאם, אחד מסגנונות המוזיקה האהובים עליי באופן אישי שלדעתי לא מיצה את עצמו היות ומדובר במוזיקה קלילה ולא מתחכמת, לא מחפשת לפרוץ יותר מידי מוסכמות ולרוב רק עושה טוב על הלב.
אבל ממש כמו בסרטי הפעולה האיש הרע משחרר צרור אחרון אחרי שיורים בו, בנשמת אפו האחרונה הביא לנו הז'אנר את אחת הלהקות הטובות ביותר שידענו ובעיני אני ארחיק ואומר מדובר באחת הלהקות הטובות בעולם המטאל. אני מדבר על Skid Row, שב-7 השנים הראשונות של קיומה הספיקה לעשות שמות בעולם המטאל ולהסב את תשומת אנשי המיינסטרים לעבר הסצנה הקטנה שלנו, כל זאת מבלי להתדרדר למסחרה, לדלל את הדיסטורשן מהמוזיקה ואת האלכוהול מהדם, דווקא להיפך, ככל שהם עשו יותר בלגן – ככה יותר מצלמות הופנו לכיוונם.
אפשר לומר ש-Skid Row הייתה דיי חלוצה בשילוב שבין פאנק (עם F – לא P), הארד רוק ומטאל, אפילו אם על פני השטח יהיו כאלה שיטענו ש-Skid Row לא ממש המציאו את הגלגל, הם עשו הכי הרבה הייפ ממנו ועל זה לא הרבה יחלקו. אלבום הבכורה שלהם שראה אור בסוף שנות ה-90', מכר 5 פעמים פלטינה וחקק את השיר "And Life 18" כאחד הלהיטים הכי גדולים של הרוק והמטאל.
האלבום השני שלהם יצא לאוויר עולם ב-92' לאחר סיבוב הופעות מוצלח במיוחד והיה אלבום המטאל הראשון שנכנס ישר למקום הראשון במצעד בארה"ב. הציפייה הארוכה לאלבום הקפיצה את המכירות שלו בין לילה ואף אלבום מטאל לפני לא זינק כך ישר לראש. Slave To The Grind, למרות מה שחלקכם מצפים, לא היה קל ורך כקודמו אלא להיפך, חברינו לקחו את המוזיקה שלהם לצד הכבד יותר והוסיפו לעוגת הגלאם שלהם ציפוי פריך של ת'ראש, מילוי טעים ביותר של פאנק ופיזרו גם סוכריות של בלוז מלמעלה.
מריף הגיטרות הנקיות והמתפתלות של שיר הפתיחה "Monkey Business" שמקפצות בקלילות על קצב גלאם טיפוסי אבל מעוטר בדיסטורשן שאופייני יותר ללהקות ת'ראש. סבסטיאן באך לוקח את השיר לכיוון מאוד פאנקי בבתים עם חצי שירה חצי דיקלום, מהיר ועוקצני כאשר בפזמון מצרפים כל חברי הלהקה וצועקים "Monkey Business" בין השורות, שטיק ת'ראש מוכר. רוח הת'ראש אגב ממשיכה היישר אל שיר הבא, שיר הנושא של האלבום שכבר מכיל אווירה הרבה יותר כבדה, ריפים נמוכים ומקצב ת'ראש קלאסי, גם בפזמון של השיר הזה קיים אותו שטיק שחברי הלהקה מצטרפים בשאגת "Slave to the Grind".
מלבד שירי מטאל כבדים ו/או קופצניים כמו השירים שציינתי קודם ושירי Nonsense קצביים וכיפיים כגון: "Get The Fuck Out", "Riot Act", האלבום כולל גם 3 בלדות יפיפיות. גם באלבום הראשון וגם ב-Subhuman Race מ-95' הפגינו חברי Skid Row מגע קסם בכל הנוגע לבלדות בין אם מדובר בשירי אהבה דביקים כמו "I Remember You" מהראשון, או שירים קצת יותר עמוקים כמו "Quicksand Jesus" מהאלבום הנוכחי, בכל המקרים מדובר ביצירות מצוינות בהן חברינו מציגים לא רק יכולת טכנית לא רעה אלא גם יכולות כתיבה ועיבוד משובחות. סבסטיאן נוסק ב-"Quicksand Jesus" לגבהיי שירה מרשימים ו-15 שנים לא מפסיק להעביר בי צמרמורות ברגעים מסוימים.
לאורך כל האלבום Skid Row מדלגים יפה בשטח האפור שהם מצאו בין כל הסגנונות השונים שמאפיינים את אלבום. משירים שקטים, טיפה בלוזיים אפילו כמו "Quicksamd Jesus" ו-"In A Darkened Room", לשירים קופצניים וגרוביים כמו "Livin' On A Chain Gang", "The Threat" ו-"Psycho Love" המעולה שמבוסס על ריף באס מצוין של רייצ'ל בולאן שכותב את מרבית המוזיקה של הלהקה, ושירים יותר כבדים כמו "Mudkicker" בעלי ארשת ת'ראש טיפוסית.
מעבר לייחודיות ואיכויות המוזיקאליות באלבום רבים זוקפים את ההצלחה של האלבום ל-"יחסי הציבור" שסבסטיאן עשה ללהקה. בשואו ביזנס אומרים "Any publicity is good publicity" ובמקרה של Skid Row סבסטיאן דאג לעשות הרבה "צרות טובות" ללהקה. הזקנים מאיתנו בוודאי מעלים עכשיו זיכרונות מתוקים של החולצה הידועה לשמצה "AIDS kills fags dead" שמר באך לבש בצילומים למגזין ואיך אפשר לשכוח את "תקרית הבקבוק" ב-89'.
למי שלא יודע על מה אני מדבר אני אפרט: בסוף 1989, חברי הלהקה הופיעו בספרינגפילד (בית הסימפסונים) כשבאך התחיל לקשקש ונדמה לי שהוא דיבר שם על מקסיקנים… לא ברור… אחד הצופים (כנראה מקסיקני) בחר לקרוא תיגר על דעותיו הפוליטיות\חברתיות של הסולן החביב, משליך על באך בקבוק ופוגע בראשו. באך חיפש בקהל מי עשה את זה וקרא לו לעלות (כמו גבר!) ולקבל "Piece Of Me" שזה – שיר של Skid Row.
אז הלהקה התחילה לנגן את השיר ו-2 שורות בתוך הבית הראשון באך זיהה את "המשליך" (הבנאדם היחיד בקהל שאין לו בקבוק ביד כנראה) וזרק לעברו בקבוק בחזרה כי עכשיו הוא נראה צמא ואין לו בקבוק… רק שבאך לא ממש מדייק והוא פוגע בטעות בבחורה תמימה שעמדה שם במקרה. תוכנית ב': באך קופץ אל הקהל ומפליא מכותיו ב-"משליך" אבל ממהר לחזור לבמה ולהמשיך את השיר וההופעה. מאוחר יותר באך נעצר על כך. התקרית צולמה ומופיעה בוידיאו של סיבוב ההופעות שלהם "Oh Say can you Scream?"
ב-1992 אחרי עוד סיבוב הופעות עולמי בו חלקו במה עם ענקיות כמו מטאליקה, פנתרה, AC/DC, רובים ושושנים ועוד… Skid Row לקחו הפסקה קלה בת 3 שנים וב-95 שיחררו את Subhuman Race. באלבום הזה המוזיקה של Skid Row התקרבה אפילו עוד יותר לת'ראש ולמרות שלדעת רוב מעריצי הלהקה זה האלבום הפחות מוצלח של הלהקה הוא הצליח להגיע ל-40 הגדולים. חברינו יצאו שוב לסיבוב הופעות כשבסופו חברי הלהקה החליטו שהגיעו מים עד נפש ופיטרו את סבסטיאן באך שההתנהגות הפרועה שלו כבר נמאסה עליהם.
מבחינתי ומבחינת המוני המעריצים של Skid Row זה היה קליע ישר מתחת לסנטר של הלהקה, יהיו השיקולים של חברי הלהקה אשר יהיו, לא יודע מה עבר עליהם ואני בטוח שבאך לא היה אדם "קל" אבל זה היה הסוף של Skid Row. שום סולן לא יכול כעת למלא לדעתי את החור שסבסטיאן השאיר כי המוזיקה של הלהקה מזוהה וקשורה כל כך חזק בהתנהגות שלו ובתדמית הפרועה שהוא יצר סביבו וסביב הלהקה.
למרות הדעה הרווחת הזו שהיא לא רק שלי, ב-1999 הלהקה התאחדה, כעת עם ג'וני סולינגר בפרונט ופיל וארון על התופים במקום רוב שלא התאפשר לו לחזור לנגן מסיבות אישיות לדברי הלהקה. לדעתי Skid Row המאוחדים שהספיקו לשחרר עוד 2 אלבומים הם עכשיו רק שאריות לא מוגדרות של אותה אלילת מטאל של שנות ה-90' אבל Slave To The Grind לא יורד מרשימת 5 הגדולים שלי כבר 15 שנה וקיבל מקום של כבוד ב-Hall of Fame שלי לדיראון עולם.