Slayer – Diabolus In Musica [קלאסי]

- Bitter Peace
- Death's Head
- Stain Of Mind
- Overt Enemy
- Perversions Of Pain
- Love To Hate
- Desire
- In The Name Of God
- Scrum
- Screaming From The Sky
- Wicked
- Point
עצוב, אבל זה התחיל מה-MTV. אוטוטו על סף סיום התיכון, אני רעבה למשהו כבד (אז עוד לא ידעתי להבחין, וכל דבר עם קצת רעש נרשם אצלי כ-"מטאל") ובצר לי אני מתיישבת מול הטלוויזיה כדי לקלוט קצת מידע. היתה אז תוכנית נחמדה בשם SupeRock, בימי חמישי בלילה, באותו ערוץ פופ מקולל. היו שם בעיקר Korn, Nirvana, Pearl Jam. דברים מוכרים. בעיקר גראנג' ונו-מטאל אבל לאט לאט התחלתי ליצור לעצמי פלייליסט מכל השירים שאהבתי.
זה עוד היה לפני עידן ה-YouTube וה-MySpace והאינטרנט המהיר, כשבשביל לשמוע להקה לא יכלת פשוט לשמוע בסטרימינג או לצפות בוידאו במרחק של קליק בשביל לראות על מה ולמה. ולענייננו – ב-SupeRock היה משודר די הרבה איזה קליפ מגניב כזה, עם גיטריסט שמנגן כ"כ מהר עד שלא יכלתי לעקוב אחרי האצבעות שלו, וסולן שלא ממש שר אלא יותר יורה החוצה את המילים. לשיר קראו "Seasons In The Abyss", וגם הוא נכנס לפלייליסט הקטן שלי.
לא הרבה זמן אחר כך, אני מנסה לעשות את צעדיי הראשונים במטאל, בלי מישהו שיכול להמליץ או לדחוף לי ליד את אלבומי המופת. אז נכנסתי ל-"צליל" (מטאלשופ? מה זה?) וביקשתי משהו של Slayer. למה דווקא הם? לא יודעת, ככה, כי שמעתי את השם והבנתי שהם נחשבים. ואהבתי את "Seasons In The Abyss", אז למה לא.
בחנות נאלצו להזעיק במיוחד את המוכר שמבין ברוק כבד – בכל חנות דיסקים "נורמלית" יש איזה ווירדו כזה – והוא המליץ לי להתחיל מ-Diabolus in Musica שהיה אז יחסית חדש (וייאמר לזכותו שבאותה נשימה גם המליץ לי על עוד להקה "עלומת שם" בשם Tool) וכך רכשתי את אלבום המטאל הראשון שלי, אפשר לומר.
באלבום, שיצא ב-1998, היה משהו שמשך אותי, סוג של יופי מעוות. במיוחד הליריקה המזעזעת מצאה חן בעיני, דווקא בגלל הקיצוניות שלה. מאוחר יותר גם נעזרתי באלבומים של Slayer כדי להרחיב אוצר מילים באנגלית לפסיכומטרי, למדתי 20 מילים נרדפות ל-"טבח" שלא ידעתי שקיימות בכלל, נחרדתי מהרעיון שהם "נאצים" (לפני שידעתי מה האמת) והתקדמתי אחורה ל-Divine Intervention ואיך אפשר בלי, Reign In Blood.
היום Slayer דווקא לא נמנים בין הלהקות האהובות עליי, אבל לחזור לאלבום הזה ולנסות להזכר מה הוא גרם לי להבין, יש לזה תחושה נעימה. זה מחזיר אותי לתקופה שהלכתי לישון עם האלבום הזה עמוק בתוך האוזניים עד שנרדמתי, רק אני והדיסקמן ואף אחד לא הפריע לשקט ולשלווה. קשה להתרגל לשירה של Tom Araya, אני מודה. במיוחד כשרגילים לשמוע שירה מלודית, ולא חרחורים, נאקות ואי אילו צלילים המקובלים במטאל שעוד לא הכרתי אז (אלוהים ריחם על נשמתי). מעולם לא באמת התרגלתי אליה, למען האמת. האלבום הזה נותן בראש – אבל אם אז הייתי מתעסקת בעיקר בקצב ובכאסח, היום אני שומעת קצת יותר את הדקויות שעושות את זה.
פתאום, בשמיעה חוזרת אחרי שנים של ניתוק, אני שמה לב שואללה, יש באלבום הזה אחלה גרוב. "Stain Of Mind" נניח, עם רית'ם שלא גורם לך להשאר אדיש אליו, הברייק הנהדר יחד עם שורות המחץ הכמעט-נלחשות, "Agony is life, Lechery is life", הרולים שנכנסים בדיוק במקום הנכון ומקשטים את הליין. המהירות שמאפיינת את האלבומים הקודמים של Slayer פינתה את מקומה לגרוב טכני מדוייק, הטאפינג (המציק לפעמים) אמנם עדיין כאן, אבל הוא נהיה מתוחכם יותר – "Overt Enemy" עם הריף הפשוט והשובר שלו למשל, שבעיקר בזכותו הופך את השיר לאחד האהובים עליי. Paul Bostaph עושה עבודה נפלאה על התופים, בדיוק כמו שאני אוהבת, למרות שיש שיעדיפו את Dave Lombardo על פניו (בכל זאת, Reign In Blood, וזה).
אבל השיא של האלבום הזה היה עבורי ללא ספק "Desire". התשוקה הבלתי מתפשרת, הלחשושים של אריא, הקצב האיטי יחסית יחד עם הכיוון הנמוך שגורם לי להזות בהקיץ, זה עובד. זה סקסי, וכל הנטיות המוזרות לנקרופיליה ושאר פ'טישים רק מוסיפות למורבידיות שמאפיינת כל כך את Slayer. החצי השני של האלבום קצת פחות מצא חן בעיני, כל עבודת הגיטרות "התלכלכה" לה בטריקים ושטיקים ידועים אם כי עדיין אי אפשר שלא להנות משירים כמו "Screaming From The Sky" או "Wiked", אבל עדיין – בשביל לשרוד גם את החצי השני של האלבום, בו המאזין כבר מתחיל להתעייף ובמיוחד כשמדובר בת'ראש שכזה, צריך ליצור עניין מסויים וזה קצת חסר לי כאן.
עכשיו כשאני מאזינה באוזניים מעט יותר מנוסות, אני מוצאת מחדש את היופי של Diabolus In Musica. האלבומים הקודמים היו אולי טובים יותר מבחינות מסויימות, אבל אף פעם לא באמת התרשמתי מהמהירות הבלתי אפשרית של Slayer, אולי משום כך לא התחברתי לרוב החומרים של הלהקה. האלבום הזה הוא יותר מודרני, יותר מתוחכם. פתאום אפשר לשמוע את הדיסוננטים והשריקות, את הדיוק. זה עדיין מכות פטיש אלימות, רק בקצב שנותן לך לבחון אותן מקרוב ולראות כל שבב עץ לפני שאתה מקבל אותו על הראש. השטן שבמוזיקה – ומי מתאים לקבל את הטייטל הזה יותר מהם?