Strapping Young Lad – City [קלאסי]

יש לי ווידוי, ואולי זה ישמע לכם קצת מוגזם או נדוש, אבל זה נכון לגמרי: הפעם הראשונה שבאמת הבנתי עד כמה אני אוהב מטאל, הוא כששמעתי את City של Strapping Young Lad. אל תבינו אותי נכון, אהבתי מטאל הרבה לפני ששמעתי את האלבום, אבל הפעם הראשונה שבאמת באמת ירד לי האסימון, והבנתי שאני אוהב מטאל מעתה ועד עולם, הייתה כששמעתי את האלבום המופלא והמוטרף הזה. קשה לתאר את זה במילים בלי שזה ישמע מוגזם ונדוש כמו שאמרתי, אבל זאת האמת לאמיתה. אמנם זה לא האלבום המוצלח ביותר ששמעתי בחיי, והוא גם לא כזה מתוחכם, אבל בחיי, לא שמעתי אלבום יותר סוחף ובועט מהאלבום הזה.

אני גם אגדיל ואומר שזהו האלבום הכי כבד ששמעתי מעודי, ולא כבד במובן של גיטרות 8 מיתרים בכיוון אסטרונומי או בלאסט ביטס ב-250BPM, אלא יותר במובן של… ככה נשמע מה שגרם ליצירת השבר הסורי-אפריקאי, וסביר להניח שאם היה אפשר להקליט את התפרצות הר הגעש וסוביוס, שהחריבה את העיר הרומאית פומפיי, היה ניתן לשמוע שם בבירור את הריף הראשי של "Oh My F**king God" מהאלבום. מה שהרבה להקות עושות כיום זה לנסות להיות כמה שיותר כבדים, בלי ליצור מוזיקה ממש. Devin Townsend עשה ב-1997 בדיוק ההפך.

שנתיים אחורה, ב-1995, הוא הוציא את Heavy As A Really Heavy Thing, אלבום שהוא כתב, הלחין והקליט כמעט לבדו במשך שבוע, כשהוא בעצמו כותב בחוברת המצורפת לאלבום שהוא לא באמת ניסה ליצור פה מוזיקה אמיתית, אלא "לנסות להיות דיסוננטי ומעבר-לקצה ככל שאפשר. השירים לא ממש היו חשובים, רק האינטנסיביות והווייב, וכמובן הרבה הומור". האלבום נכשל כשלון מוחץ במכירות, וכמעט כולם, כולל Devin עצמו, חשבו שזה חרא של אלבום. Devin אמר אח"כ שזה בסך הכל אוסף של דמואים שהוא הקליט מחדש, ועוד שני שירים טובים חדשים. זה היה אלבום מבולבל, הזוי ומשוגע, לא אלבום טוב במיוחד, אבל היו בו ניצנים שהעידו על מה שעומד לבוא בעתיד. והו, איזה עתיד.

בשנה שאחרי האלבום הראשון הוא צירף את Jed Simon, נגן סשן שהקליט כמה קטעי גיטרה לאותו אלבום כחבר רשמי בלהקה, Byron Stroud, באסיסט ש-Devin עבד איתו בעבר בכמה הרכבים פרהיסטורים, וכמובן גם את חברו הטוב Gene Hoglan, השעון האטומי, אולי מתופף הסשן הטוב ביותר במטאל שעבד עם להקות כמו Death, Old Man's Child, Testament ובזמן האחרון גם ניגן בסדרת האנימציה Metalocalypse עבור Dethklok (ראוי לציין גם שזוהי הלהקה היחידה שבה הוגלן הצטרף כחבר לכל דבר ולא כנגן סשן, מלבד כמובן להקתו המקורית Dark Angel). הרביעיה הזו יצרה בסטודיו בוונקובר משהו שהוא עדיין במידה מסויימת המשך ל-Heavy As A Really Heavy Thing, בטירוף ובהומור הבלתי מתפשרים שלו, אך גם שונה ממנו בהרבה, בכך שהפעם Devin ממש ישב וכתב מוזיקה, ולא חירטט אלבום בשבוע ימים.

אני חושב שכבר כתבתי זאת בעבר, בביקורת שכתבתי על The New Black של הלהקה, ש-SYL היא ביטוי לצד המאני בהפרעה הבי-פולארית של Devin, ואין אלבום שמדגים זאת טוב יותר מאשר City. כבר באינטרו לאלבום שאורכו 1:17 אנחנו מקבלים את כל המוזרויות של Devin, החל מסמפל הזוי שנשמעים כמו רכבת שמתחילה נסיעה, שמתפרץ ישר לריף מיד-פייס כבד בטירוף בצירוף מלמולים כמעט תת-הכרתיים בעלי אופן אנרכיסטי ביותר. האינטרו ממשיך ישר לשיר "All Hail The New Flesh", עוד שיר מחאתי כבד ביותר, מתקפת ת'ראש מטאל במקצבים אינדסטריאלים על כל החושים. Devin צורח את הליריקה המחתרתית ושזורת הקללות וניבולי הפה שלו (המילה "F**k" מופיעה בממוצע פעם בדקה לאורך כל האלבום, סתם לידיעתכם) בעוד הלהקה מחליפה ריף רצחני אחד באחר, כשבסיום הצרחה האדירה של Devin ממשיכה הישר ל-"Oh My F**king God".

ויש לי רק דבר אחד להגיד על "Oh My F**king God" – כל מי ששומע אותו, סביר להניח שזו תהיה התגובה הראשונית שלו: מבט מבולבל וחסר אונים, ופה פעור לרווחה שהוגה ללא קול את המילים "או מיי פאקינג גאד". אין צורך להרחיב מעבר לזה, ומי שלא שמע, חבל מאוד, כי יש סיכוי טוב מאוד שזהו השיר הכי כבד שהוקלט אי פעם. השיר הבא, "Detox", מתחיל במעין מקבילה בעולם הסאונד לאגרוף לפנים, וריף ת'ראש עצבני כש-Devin רותח מתמיד וממשיך בקללות ובצעקות "Hate them all". השיר עצמו הוא מעין מונולוג של Devin על השימוש באלכוהול ובסמים, ומה שהם עושים לאנשים ואולי אפילו ל-Devin עצמו, והוא כמובן מוסיף לזה את הטאץ' המטורף והייחודי שלו, בליריקה ובביצוע.

האלבום ממשיך בקו מהיר ומטורף עד לשיר "Room 429", השיר הלפני אחרון, שהוא בעצם קאבר ללהקה אמריקאית בשם Cop Shoot Cop שהתפרקה קצת לפני ש-City הוקלט. אמנם מדובר בקאבר ולא בשיר מקורי, אבל זה נשמע ממש כאילו Devin כתב את זה בעצמו. המוזיקה פשוטה אבל מאוד אפלה וכבדה, בדיוק כמו הסגנון של האלבום כולו, והסאונד המחוספס והקוצני-משהו של SYL מתאים לשיר הזה כמו כפפה ליד. Devin פחות צורח פה ויותר שר במעין חספוס מטריד ומקסים בו זמנית, והמילים שיוצאות מפיו אמנם קצת יותר מתוחכמות ופחות בוטות מהסגנון הרגיל שלו, אבל הן אפלות, מטרידות ובעלות רובד סמוי משתק. מה שבמבט ראשון נשמע כמו שיר רומנטי-משהו ("I wanna take you to that empty room tonight, We'll tell the world outside the door that we're never coming back no more") מקבל משמעות חדשה לגמרי עם המוזיקה האפלה, הקול המצמרר של Devin והכובד האסטרונומי של המוזיקה.

בשורה התחתונה, City הוא לא אלבום מושלם, אבל הוא מסוג האלבומים שאם היו משנים בהם משהו, הם כבר לא היו אותו הדבר ולא היה להם את הייחוד שהופך אותם לכל כך טובים. יש הרבה ביקורת על SYL ועל האלבום הזה, במיוחד על הקללות המרובות, חוסר הבהירות לפעמים, על העובדה שהוא אולי טיפה יותר מדי "מעבר לקצה" – אבל זה גם אלבום שלא הייתי משנה בו תו אחד, לא הייתי מוריד או מוסיף לו מילה, כי זה כל היופי שבו.