אני אתחיל דווקא מהסוף. לצערם של הרבה אנשים, אני עדיין חי. העבודה שבה אני עובד כרגע היא שליחות. אני קם כל בוקר, מתחפש לבאטמן והולך להציל נפשות. אבל ברצינות, אני עובד עם נוער על קצה הרצף, כדי להרחיק אותם כמה שיותר מהקצה הזה. ולמה בחרתי לעבוד בזה? כי החלטתי שעד כמה שאני יכול, אני לא רוצה שנערים יסבלו בחיים כמו שאני סבלתי, ושלא יגיעו לתחתית שאני הגעתי אליה.

אז נחזור להתחלה. התחלתי לשמוע מטאל בסביבות גיל 13. כמו כל אדם סביר שעוד לא ידע כמה סאונד של סנייר מסוגל להיות זוועתי, התחלתי עם לשמוע מטאליקה. עם הזמן הטעם התפתח ונוספו עוד ועוד להקות בדרך כמו פנתרה, רמשטיין, קורן, לימפ ביזקיט, וברקע גם כמה להקות רוק כמו אופספרינג ופאפא רוץ'.

לקראת סוף כיתה ט' עברנו דירה. יצאתי משכונה ג' הקסומה בבאר שבע, מעוז הערסים, הזונות והנרקומנים, ועברנו לשכונה ב' (ולא, לאותיות אין משמעות כלשהי. הן אותיות כמו שהן) ולכן גם עברתי בתחילת כיתה י' לבית ספר תיכון קרוב יותר לבית החדש. רק מה? להיות הילד החדש זה לא באמת כיף, בטח לא בבית ספר מפוצץ ערסים, כשאתה עם ג'ינס באגיז וחולצה גזורה של רמשטיין. כמובן שעשו לי את המוות שם, לא באמת התחברתי לאף אחד חוץ מניסיונות להתחבר לילדים הדחויים, בידיעה שאני לא באמת רוצה להתחבר אליהם אבל זה כל מה שיש לי.

ואז זה התחיל. הקראש הראשון שהיה לי אי פעם. היא הייתה מושלמת. הבחורה הכי שווה שראיתי ב-15 וחצי שנותיי. נדלקתי פיצוצים. Long story short, היא דחתה אותי, צחקה עליי בכמה הזדמנויות מול כולם, וברוב טיפשותי צללתי לתוך דיכאון של ארבעת החודשים הגרועים שהיו לי. הייתי ילד קטן ומטומטם בלי שום כלים להתמודד באמת עם שום דבר וכן, אשכרה בגלל קראש על מישהי זה קרה.

אז מה עשיתי 4 חודשים? ובכן, עשיתי את הדבר הכי משמין בעולם. אכלתי סרטים. השתדלתי לא ללכת לבית ספר, רוב הזמן שכבתי במיטה, הרגשתי שאף אחד לא מתעניין בי, שההורים בכלל לא קולטים שמשהו עובר עליי, ובעיקר, השקעתי את רוב הזמן בלתכנן איך אני מתאבד.

ומה היה שם בשבילי? ובכן, מחשב, מערכת סטריאו, ותוכנות כמו Kazaa ו-Emule להוריד מוזיקה. אני זוכר את עצמי שומע את Fade to black של מטאליקה ולא מפסיק לבכות, את שני האלבומים הראשונים של פאפא רוץ', טוחן את רמשטיין, צורח את פנתרה, ומנסה להכניס אוכל לפה ולא מצליח. אני זוכר את התחושה הזאת, של לא לרצות לקום בבוקר, לא לצאת מהמיטה, לא להפסיק לבכות… אני זוכר את זה כמו אירוע טראומטי שנפרש לו על 4 חודשים שלמים.

אז איך בכלל המטאל עזר לי שם? ובכן, כשאתה מרגיש לבד בעולם הזה, דחוי, אף אחד לא רואה אותך ולאף אחד לא באמת איכפת ממך, אתה חייב להבין שאתה לא לבד. אתה חייב להבין שיש בעולם הזה עוד מלא אנשים כמוך, שסובלים את אותו חרא ואפילו הרבה יותר, שבדיוק כמוך, לא רוצים עכשיו לצאת מהמיטה, ואותם אנשים קראו לי. הם דיברו איתי. הם צרחו עליי מתוך מערכת הסטריאו, שגם הם עברו את זה. זה כאילו מישהו כל יום הוציא את הידיים שלו מהרמקולים וניסה לתפוס אותי ולהוציא אותי מהמיטה. כשג'יימס פאקינג הטפילד אומר לי שגם הוא בדיוק כמוני need the end to set me free אתה בוכה, אבל כמו שאתה מבין אותו אתה מבין שהוא מבין אותך.

אתה שומע את פיל אנסלמו שר את Hollow, אל החבר שהפך לצמח, ואתה מרגיש שאתה החבר הזה, אתה שומע אותו מתפלל שתתעורר מהקללה הזאת. אתה שומע את הקול הסובל של ג'ונתן דייויס, שצורח I need somebody, someone וזה נשמע כאילו מאחורי הצרחה הזאת יש בנאדם בוכה, בנאדם סובל, ואתה יודע שהוא צורח למיליוני אנשים בעולם את מה שאתה היית רוצה להיות מסוגל לצרוח, אבל אתה לא יכול. אתה משותק בכלל.

ומעל כולם הייתה להקה אחת בראשות אדם אחד שעזרה לי יותר מהכל. לא בדיוק מטאל (על אף שחלק יקראו לה ניו מטאל או אלטרנטיב מטאל) ואני גם לא אפשפש בהגדרות, אבל קובי, הסולן של פאפא רוץ' הוא בסופו של דבר הבנאדם שאני חייב לו את החיים שלי. זה מצחיק, כי הבנאדם הזה גדל בעוני, ננטש על ידי הוריו, נזרק על ידי בנות זוג, נכנס לדיכאון והתמכר לסמים. הבנאדם עבר את מיטב החרא שהחיים יכולים להציע, ומכל זה הוא כתב את השירים הכי שוברי לב שיש. שירים כמו Decompression period, Broken home, Last resort ו-Never enough הפילו לי את האסימון.

בסופו של דבר הדיכאון הוא מחלה שהורגת. היא לקחה לנו את צ'סטר, היא לקחה לנו את כריס קורנל והיא תמשיך לקחת לנו אנשים. היא תיקח גם אתכם אם תיפלו לתוכה מספיק חזק, ואם יש מסר אחד שאני מתעקש ללמד את הנערים שלי הוא שאף בנאדם לא שווה שנפגע בעצמנו בגללו. אף בנאדם לא ראוי להרס החיים שלנו.

אבל מה איתנו? מה קורה אם הבעיה שלנו לא חיצונית אלא פנימית? מה אז? ובכן, הכל פונקציה של משמעות. מה שאני עשיתי אז ועושה עם עצמי עד היום זה לא להפסיק להציב מטרות ויעדים. לקחת חלק בעשייה עם משמעות. התחום שהחלטתי לעבוד בו מלא במשמעות, וגם לפני, בכל הזמן שמתי יעדים קטנים. כל פעם שרציתי להתאבד גם אחרי אותה תקופה התעקשתי להגיד לעצמי "אני לא אעשה את זה עד שאני לא אעשה X" או "עד שלא יקרה Y". זה מדהים כמה זה עובד. זה מעודד אותי להמשיך וליצור מוזיקה, זה מעודד אותי לחכות בשקיקה להופעות ולאלבומים חדשים, ואם אי פעם התאבדתי, תדעו שזה אחרי שראיתי את Kataklysm ואת The offspring בהופעה ובכך סיימתי לראות את כל הלהקות שרציתי לייב, וחיי שלמים. אבל ברצינות, עד שאני לא רואה אותם אני לא מרשה לעצמי למות, וזאת אחלה דוגמה למטרה.

ומה הכי מדהים? שלא משנה כמה לבד נרגיש, אנחנו בחיים לא לבד, גם בתהום הכי עמוקה, אנחנו עם עיניים עצומות, ואם נפתח אותן נראה שאנחנו שם מוקפים בעוד מיליוני אנשים כמונו, ואם נגביר את הווליום של המוזיקה נשמע שהם גם מדברים איתנו, ומנסים לעזור לנו. או כמו שאמר מורנו ורבנו רנדי בלית': you’re never alone, walk with me in hell.