אלבום קלאסי – Annihilator – Never, Neverlad

ב 1989 יצא אלבום שנחשב לאחד מה Masterpieces הגדולים של ז'אנר המטאל – Alice In Hell שוחרר בלייבל ההולנדי המתעצם Roadrunner Records, והפך את ספר הכללים של ז'אנר ה Thrash על פניו. שכבות של ריפים סבוכים, חילופי מקצבים, ועם זאת מטריה מלודית גדולה על פני הכול שחיברה את השירים שם לכדי גאוניות. הקול הניחר של סולן ההארד קור ראנדי ראמפייג' נתן עוד ביצים לכל העסק, והאלבום נבחר לאלבום השנה בז'אנר המטאל כמעט בכל מגזין נחשב באותה שנה.

רק שנה וחצי אחרי – וחברנו Jeff, ככל הנראה בחור בעל אגו נרחב, וגם אלכוהוליסט מוכר, הספיק לאבד את הסולן – שעזב כדי לא לאבד את הבכירות שלו במזח בוונקובר, והחליף אותו בקוברן פאר – ששירת לפני כן בהרכב המטאל האמריקאי הוותיק Omen. זו רק ההקדמה לאלבום מדהים, מבחינתי הטוב ביותר של הלהקה הזו – ששילב באופן מושלם נגינה טכנית משובחת, שבירת מקצבים ומורכבות מוזיקלית, מלודיה עשירה, ובאופן כללי נמצא אצלי גבוה ברשימת אלבומי המטאל הטובים בכל הזמנים.

The Fun Palace מכיל את אחד הריפים הגדולים של הלהקה, השילוב הזה בין Rythem למוטיב Lead חוזר, וריף שכולו זורח מהגאוניות של ווטרס, על גבי זה השירה של פאר, שאמנם מלודית יותר מזו של ראמפייג', אבל גם לה לא חסר צרידות אגרסיבית משלה. StoneWall, הקליפ הראשון ששוחרר מהאלבום, לא תפס אותי בהתחלה, הריף של הבתים היה חזק, והריף של הפזמון הוא לא פחות מגאוני, אבל קטעי הביניים הרכים והמלודים הביאו לאלון בן ה 16 עצבים. היום, ממרום גילי, אני מבין שזה בדיוק חלק ממה שעושה את הלהקה הזו לגאונית.

הסאונד של האלבום הוא אחד היותר אורגנים שיש ללהקה, לא מלוטש ונוצץ כמו של Set the World On Fire שהגיע אחריו, אבל יש בו קסם משלו, הוא עגול מספיק בכדי לתת לנגינה של המתופף רי הארטמן לבלוט החוצה במיקס, וגם הבס באלבום הזה הוא מהמשובחים של הלהקה. שיר הנושא הוא אחד מרגעי השיא של הלהקה, מבחינת המילים הוא מהווה המשך ל Alice של האלבום הקודם, ומוזיקלית גם הוא נע בין שקט ורועש, אגרסיה ומלודיה, עם כתיבה מהטובה ביותר שווטרס הפגין אי פעם. Imperiled Eyes הוא שיר כבד, מהיר, מבריק, הפזמון שלו הוא אחד מרגעים השיא של ז'אנר המטאל בכלל במהלך שנות התשעים, אני מכיר ושומע אותו מאז שהוא יצא – והוא נשאר לי בראש עוד מאז ההאזנה הראשונה.

Annihilator ימשיכו מהאלבום הזה ל Set the World On Fire, האלבום המסחרי ביותר שלהם, המלודי והמופק ביותר – שהוא אלבום טוב, ללא ספק, אבל פה – ב Never, הלהקה מצאה את השילוב המושלם שבין מטאל כבד לאיכות מלודית מסחרית, שלדעתי היא לא מצאה בצורה דומה לפני או אחרי. וככזה: הוא בהחלט אלבום קלאסי בז'אנר הזה שלנו.