בתחילת שנות השבעים בלאק סבאת' הייתה במשבר. האלבום שחתם את תקופת הסטונר/דום שלהם, Vol 4, היה הצלחה ענקית ושירים מתוכו כמו Snowblind , Supernaut וUnder The Sun הצטרפו לשורה של שירים מאלבומים קודמים שהפכו אותם לשם הכי חם ברוק הבריטי. הטור שליווה את האלבום, יחד עם שימוש הולך ונרחב בקוקאין, התישו את הלהקה. הבסיסט גיזר באטלר סיפר ב2013 שלקראת סוף הטור הלהקה כבר הייתה על סף התמוטטות, וסיפר על הקריסה של הגיטריסט טוני איומי בהופעה בהוליווד. כל אלו הובילו את הלהקה לקראת מחסום כתיבה רצחני ובלתי נמנע ששיתק אותם במשך חודשים ארוכים. טוני איומי שקע בדיכאון, וההתמכרות שלו לסמים רק החריפה. אוזי אוסבורן סיפר בביוגרפיה שלו על הימים הארוכים שבהם איומי לא היה עושה כלום חוץ מלהסניף, ועל הפאניקה שמילאה כל אחד מהם. ההרגשה הייתה שאלו הימים האחרונים שלהם ביחד. בשביל לשנות את מצב הרוח ואולי להצית מחדש את ההשראה, הלהקה עברה להקליט את האלבום בטירת קלירווד שביער דין בבריטניה, במקום בסטודיו בלוס אנג'לס. האווירה בטירה, שהייתה בנויה בצורה ניאו גותית ומפורסמת בזכות סיפורים על רוחות רפאים, החזירה לאיומי את הניצוץ, ובלילה אחד מתוך אלתור הוא ברא את הריף של Sabbath bloody Sabbath – ריף שהציל את הלהקה מפירוק, וברא ללהקה חיים חדשים.

האלבום החמישי שלהם מיתג את בלאק סבאת' כלהקה שממשיכה להמציא את עצמה מחדש. העידן שלהם עם אלבומים כמו Paranoid וMasters Of Reality, שהתאפיינו בסאונד איטי, מעורפל ואפוף בעשן מריחואנה, נגמר והתחלף בעידן של השפעות מהארד רוק, ריפים כבדים ומהירים יותר ויותר, סינתיסייזרים, קלידים וקוקאין. בתוך פחות משנה נמכר האלבום בחצי מיליון עותקים, וסבאת' זינקה למקום השביעי במצעד האמריקאי. זו הייתה הבעיטה שהחזירה אותם בחזרה לתודעה הציבורית, הכריחה אותם לעבור שלב באבולוציה המוזיקלית שלהם, לפתח את עצמם ולברוא סאונד חדש. אחרי סבאת' בלאדי סבאת' הלהקה הפכה מארבעה סטלנים בריטים לפנים של מהפכת ההאבי מטאל בבריטניה, לכוכבים החדשים.

סבאת' בלאדי סבאת' גם היה האלבום הראשון שלהם שהכרתי. ביום משעמם בטירוף בחופש חנוכה של כיתה ט' עשיתי שוב את מה שעשיתי בכל יום – להסתובב ביוטיוב ולחפש מה לשמוע. הייתי מכור לדת' אמריקאי ולסאונד הכבד, המפלצתי והלא מתפשר שלו. כמה חודשים לפני כן הכרתי את דת' ואת צ'אק שהפך להיות איידול שלי בשנייה, ואחריה הגיע מבול של להקות מפחידות, כבדות ומושלמות, שכל אחת מהן התחרתה עם השנייה על מי תצליח להיות יותר אגרסיבית וקשה לשמיעה. בלאק סבאת' הייתה בשבילי להקה של חטיארים, והילד הדביל שהייתי אז התנגד לסאונד כל כך ישן. אבל הקאבר של סבאת' בלאדי סבאת' היפנט אותי – הפונט, הציור, הצבעים, האווירה שהייתה כל כך קרובה למה שהכרתי, ובו זמנית חדשה ומעניינת – אז החלטתי לתת לו צ'אנס. אחרי הדקה הראשונה כבר הייתי מאוהב.

הסיבה שאני חופר כל כך על האלבום הזה אגב, למרות שזו ביקורת של Sabotage, היא כי הכרחי לדבר על התהליך שהלהקה עברה לפניו לפני שמדברים עליו. חלק מסוד הקסם של האלבום הזה הוא פרץ המקוריות הייחודי, הפסיכי, שלא חזר על עצמו כמעט בכלל באלבומים הבאים – ועדיין היה המשך ישיר לכל מה שהלהקה עשתה בשש השנים קודמות. אבל דקה, אני סוטה מהנושא.

את סבוטאג' שמעתי אחרי שכבר הייתי עמוק בתוך האובססיה. אחרי סבאת' בלאדי סבאת' חזרתי אחורה, והתאהבתי בפסיכדליה של vol 4, בכבדות של masters of reality, במילים האפוקליפטיות של paranoid ובבלוז רוק המוזר של האלבום הראשון. סבוטאג' היה אחרון ברשימה שלי. בצהריים חם מאוד בחופש פסח ישבתי על המיטה שלי עם אוזניות ושמעתי אותו מההתחלה ועד הסוף. וכשהוא נגמר, אמרתי לעצמי בשקט שזה האלבום הכי טוב ששמעתי בחיים, והפעלתי אותו מההתחלה.

האלבום הזה מאוד שונה מכל דבר אחר שבלאק סבאת' עשתה לפני. הוא עדיין פילוסופי, עדיין עמוק, עדיין אפוקליפטי, עדיין מעיז לדבר באומץ על מה שלהקות אחרות לא חשבו עליו בכלל, ועדיין מצליח להעביר יותר טוב מסרים של שלום ואהבה מכל להקת רוק היפית שהסתובבה אז. אבל זה לא מה שהפך אותו למדהים בעיניי. מה שעשה אותו כל כך טוב בשבילי, היה שהוא היה כל כך, כל כך מגניב. כל חלק הכי קטן בו, מהתופים של ביל ווארד, הבס של גיזר באטלר, המיקס שהיה גדול ועשיר יותר מאי פעם, הגיטרה של טוני איומי שהגדירה מחדש את המונח למוזיקה כבדה ואוזי אוסבורן שהגיע לשיאים חדשים של שירה – כל דבר בו היה מושלם, היה נערץ, היה כל כך שונה מכל דבר אחר ששמעתי והיה כמו לקבל הצצה של 45 דקות לתוך החיים של כוכב רוקנרול. לפני שהקליטו את האלבום, החברים בלהקה התמודדו עם בעיות משפטיות וחיכוכים עם המנהל לשעבר, תחושות של בגידה, התמכרויות לסמים והמעמד הגבוה ביותר שהגיעו אליו עד אז. כל אלו העלו את המסרים שלהם לגבהים חדשים של עוצמה – הם דיברו מנסיון. השם של האלבום נבחר מתוך אותם רגשות: טוני איומי הגדיר את ההרגשה שלהם בתור אנשים ש"נפגעו לכל אורך הדרך, וקיבלו מכות מכל הכיוונים" (""sabotaged all the way along the line and getting punched from all sides).

התוצאה הייתה אלבום על טירוף, סמים, אהבה, הכעס והייאוש מהעולם, המחיר שנדרש בשביל להגיע לצמרת, והסוף ששווה את הכול.
השיר הראשון, hole in the sky, הוא דוגמה מושלמת למסרים שהלהקה הטביעה לתוך האלבום, ומתחיל את המסע בריף קלאסי של טוני איומי, כבד ועמוק, שלאט מתרחב יחד עם התיפוף והבס. אחרי כמה שניות נכנס אוזי – וכמו בלאק סבאת' הקלאסית, מתחיל לשיר על סוף העולם, על הכלא שהוא נמצא בו, ומעמיס במטאפורות על קוקאין:
I’m looking through a hole in the sky
I’m seeing nowhere through the eyes of a lie
I’m getting closer to the end of the line
I’m living easy where the sun doesn’t shineThe food of love became the greed of our time
And now we’re living on the profits of crime

השיר נקטע באמצע על ידי השיר האינסטרומנטלי Don’t Start (Too Late), ובדיוק כשהוא נגמר, במעבר חד, הריף הפסיכי של Symptom Of The Universe נכנס ושוטף כמו גלים:

Take me through the centuries to supersonic years
Electrifying enemy is drowning in his tears
All I have to give you is a love that never dies
The symptom of the universe is written in your eyes

השיר הזה הוא לא פחות מגאוני, ולבדו מחזיק בעיניי את כל מה שטוב בבלאק סבאת' – השילוב המושלם של ליריקה על אהבה, הכוח שבעיניהם מוביל את היקום, לריף כבד עם הרגשה של ת'ראש מטאל. הערבוב הזה של ברוטליות ויופי, היפה והחיה, זה סוד הקסם של מה שעושה את האלבום הזה כל כך, כל כך כיפי. בערך אחרי 3 וחצי דקות איומי נכנס לסולו מושלם, מפתח את המהירות והאגרסיביות של השיר, ובדיוק כשאמור להגיע החלק הכי כבד.. פתאום סאונד רגוע, קסם של גיטרה, ואוזי צועק:

Woman child of love’s creation
Come and step inside my dreams
In your eyes, I see no sadness
You are all that loving means
Take my hand, and we’ll go riding
Through the sunshine from above
We’ll find happiness together
In the summer skies of love

וככה השיר נגמר – באיומי שממשיך לנגן על הריף שהגיע משום מקום אבל איכשהו התאים כל כך לשיר, עד שהוא נעלם ונותן לשיר הבא להגיע. ב4 דקות בלאק סבאת' העבירו את אותו מסר של אהבה ושלום של הרוק ההיפי באותה תקופה, אבל בדרך המקורית, העמוקה, החכמה שלהם, בלי להתפשר על טיפה של אגרסיה או ברוטליות.

ואחרי האהבה, הגיע הזמן לעצבים עם השיר הבא, Meglomania. השיר כולו נכתב מנקודת המבט של חברי הלהקה, שמסתכלים אחורה על החלומות שלהם להגיע לצמרת. כל העבודה הקשה שהשקיעו בשביל להצליח הסתיימו במצב שלהם היום – מסוממים, כאובים ופגועים. הייאוש מהמסחור, הייאוש מהעולם, הגועל מההצלחה יוצאים בשיר על השורות הראשונות:
I hide myself inside the shadows of shame
The silent symphonies were playing their game
My body echoed to the dreams of my soul
It started something that I could not control

החלק הראשון של השיר מדבר על הסיוט שהוא להתעורר לתוך עולם שבו הגשמת את החלום שלך, ואז להבין שהחלום שלך הוא חרא. ההופעות ואורח החיים ההרסני התישו את הלהקה, גרמו לה לשנוא את הדבר שעליו הם חלמו במשך שנים, ואין יותר טעם לכלום.

How could this poison be the dream of my soul?
How did my fantasies take complete control, yeah?

ואז, אחרי שנראה שלשום דבר כבר אין סיבה, נכנס החלק השני של השיר – ריף אחד שמחזיר את הכול למקום הטוב, שמציף אותך שוב בגלים של כיף, שמזכיר לך עוד למה אתה כל כך אוהב את מה שאתה שומע. כנראה שאת אותם דברים הרגישו גם החברים בלהקה, כי בחלק השני הם קמים מהקרשים בשביל לחפש את אותם הדברים שגרמו להם להגשים את החלום שלהם מההתחלה:

Well, I feel something’s taking me I don’t know where
It’s like a trip inside a separate mind
The ghost of tomorrow from my favorite dream
Is telling me to leave it all behind

Feel it slipping away, slipping in tomorrow
Gotta get to happiness, want no more of sorrow

מי שמשחק בשיר הזה – וגם באלבום – את התפקיד הנרחב של לאפיין ולתאר את מצב הרוח, את המוטיבציה, את הרצון להמשיך ולהצליח מול הייאוש והאדישות, הוא טוני איומי. שתי הריפים של השיר הזה מתקיימים אחד מול השני כמו חולה נפש שמסתכל במראה ותקוע בין הצד המואר שלו לצד שלא. הסאונד החדש, הכבד והעמוק של הגיטרה מכתיב את הטון של השיר כמו מאניה דיפרסיה, ומסיים אותו בסוף טוב. החלומות בסוף שווים את הכול, והקסם הוא להמשיך גם כשחרא, וגם כשנשבר מהכול. השיר כולו מרגיש כמו מכתב למנהל שעזב אותם ותבע אותם, לחברות המוזיקה והתעשייה שהתישו אותם, לעלוקות שניסו למצוץ כסף מהגב של הלהקה ברגע שהיא עלתה. בסוף הם משתחררים, עוזבים את הכבלים שדיכאו אותם, וממשיכים לקדם את עצמם ולהגשים את החלום:
<No more lies, I got wise
I despise the way I worshipped you
Now I’m free, let me see
That now instead, I won’t be led by you now
Free!

בטון הזה נגמר הצד הראשון של האלבום, והצד השני מתחיל עם אותו טון בדיוק. אם Meglomania הוא הריב של חברי הלהקה עם עצמם, אם להמשיך את המסע א לא, אז The Thrill Of It All הוא ההחלטה להמשיך למרות הכול. שני הבתים הראשונים מלאים בתיאורים על המאמץ שלא שווה כלום כי כולם מתים בסוף, על העבודה שלא זוכה לתרומה בגלל שלאלוהים אין חוש צדק, על העולם וכמה שקשה להאמין בו בטוב – אבל בסופו של דבר, צריך לקבל את מה שיש ולהוציא מזה את מה שאפשר. ברקע, הריף של טוני איומי מתחלק שוב לשניים, כשהחלק המדכא של הליריקה הוא ריף קליט ופשוט, קלאסי לאיומי; וברגע שנזכרים בטוב, הקלידים והסינתסייזר מגיעים משום מקום ושוטפים את השיר, אוזי צועק Oh Yeah, ואנחנו נזכרים למה תמיד שווה להמשיך:

Well, that’s my story and I’m sticking to it
’Cause I got no reason to lie, yeah
Forget your problems that don’t even exist
And I’ll show you a way to get high

So come alive, you know you’re magic to me
Remember freedom is not hard to find, yeah
Time to stop all your messing around
Don’t you think I know my own mind

השיר הבא, Superztar, הוא קטע אינסטרומנטלי של ריף איומי עם קולות רקע של הפילהרמונית של לונדון ונגן נבל (איומי סיפר שאוזי, שלא ידע על השיר, נכנס לחדר ההקלטות, וכשראה את הנבל ואת התזמורת יצא כי חשב שהגיע לחדר הלא נכון). השיר אחריו, Am I Going Insane (Radio), ממשיך את ההתעסקות והאובססיה של סבאת' עם טירוף באלבום הזה, על חולה נפש שמסתובב בין האנשים ברחוב ושואל אם הוא השתגע, ורק בסוף חושב שיכול להיות שהוא סכיזופרן. לא קשה לראות התאמה בין המילים של השיר לבין המסר שמלווה את כל האלבום, במיוחד כשחושבים על החיים המטורפים שהיו אז ללהקה:

Every day I sit and wonder
How my life it used to be
Now, I feel like going under
Now, my life is hard to see

השיר נגמר בסאונד של צרחות, כנראה של חולה נפש, שמלוות את הסוף שלו ומתחילות לאט לאט את השיר האחרון באלבום, ובעיניי השיר הכי טוב בו- The Writ. את השיר הזה כתב אוזי בעצמו, שלרוב תפקד בתור הסולן בלבד, ובעיניי הוא הסיכום הכי טוב של האלבום כולו – שיר שהתחיל בתור מכתב זועם למנהל של הלהקה לשעבר, ונגמר בתור כל מה שהם ניסו והצליחו להעביר באלבום. כמו הריף של השיר שמגיע בהפתעה מתוך הבס השקט של גיזר באטלר, גם העצבים של הלהקה משתחררים בסוף אחרי לחץ חוזר ונשנה.

The way I feel is the way I am
I wish I'd walked before I started to run
To you, just to you
What kind of people do you think we are?
Another joker who's a rock and roll star
For you, just for you
The faithful image of another man
The endless ocean of emotion I swam
For you, yeah, for you

אבל במקום לחתום את האלבום בנקודה הפגועה, הכועסת, השיר נגמר בנקודה חיובית, באמירה שהכול יהיה בסדר – ואם לא, אז גג נשתגע. ההבטחה הזו שיהיה טוב בסוף, הכוח להמשיך גם כשכל כך מיואשים הוא מה שסוגר את האלבום, מביא את המסר שלו לסוף. למרות כל הקשיים שלהם, הבחירה של סבאת' ב1975 הייתה להכין מכתב ארוך ומפורט על מה זה אומר להיות כוכב, כמה זה מייאש לראות את העולם ועדיין לחפש איך להמשיך, ואיך בסוף זה הדבר החשוב היחידי. אף אלבום אחר שלהם, אף אלבום אחר ששמעתי, לא הצליח להתקרב לרמה כזו של השפעה עליי. השילוב בין הריפים של איומי, השירה של אוסבורן, הבס של באטלר והתיפוף של ווארד עם הליריקה שהתעלתה על עצמה במסרים שנשארו איתי עד היום גרמו לאלבום הזה להיות הפייבוריט שלי. כשסיימתי אותו חרשתי עליו תקופה, ואז הנחתי אותו בצד בשביל לנסות דברים אחרים – אבל מדי פעם אני חוזר אליו בשביל להרגיש קצת ממה שהרגשתי בהאזנה הראשונה, ההרגשה הזו של מכתב שמיוען אליך, מדבר על דברים שאתה מרגיש, ואומר לך להמשיך. ובעיניי, האלבום הזה תמיד ישאר הטופ של הטופ – האלבום שאני הכי אוהב.

But everything is gonna work out fine
If it don't, I think I'll lose my mind, yeah!