רגע, מה?! נשאלתי כשהחלטתי להקים את פינת התועבה השבועית לילד ולבחור באחד האלבומים היותר חדשים ולכאורה פחות משפיעים, כאלבום קלאסי עבורי. מהר מאוד התעורר דיון בין חברים ותיקים בצוות על טיבו של האלבום, הסאונד, הכתיבה, הרלוונטיות שלו והאם הוא בכלל ראוי להיכנס להיכל התהילה הזה שמכונה "אלבומים קלאסיים". מכיוון שלי לא ממש משנה מה אומרים עלי, ובעיקר כי אני מתחבאת מאחורי מסך ומקלדת, אנסה להסביר בכמה פסקאות למה האלבום הזה הפך ללא רק ראוי אלא אלבום חובה בהיכל התהילה הזה, אפילו אם יקח עוד כמה שנים עד שתבינו אותי. בכל זאת, הילד רק בן 17.

אין שאלה או ספק בכך שIron Maiden הייתה ותיהיה אחת הלהקות המשפיעות והגדולות במטאל העולמי, במיוחד על כל הז'אנרים המלודיים שהגיעו אחריהם. לאחר 8 שנות פעילות עם Maiden, עזב אותם הסולן האגדי ברוס דיקנסון לטובת קריירת סולו ופינה את מקומו ללא אחר מאשר בלייז ביילי. למה לא אחר? כי מעטים הזמרים שהיו כל כך גרועים לאחר שהחליפו מן בסדר גודל של ברוס, שזה נאלץ לחזור ולהוציא את הלהקה מהבור אליה נפלה בשני אלבומים שהלהקה הייתה מעדיפה כנראה למחוק מעל דפי ההיסטוריה. כך, אחרי 6 שנות היעדרות שהיו ארוכות מדי לכל הדעות, חזר ברוס To the rescue, ויחד הלהקה שחזרה לעצמה הוציאה לכבוד המילניום החדש את האלבום הנפלא הזה, Brave New World.

ההיסטוריה של Maiden מובילה, למען האמת, בציר ישיר לאלבום הזה. החל משני אלבומים ראשונים ששונים מאוד סגנונית מכל מה שבא אחריהם, פרצה הלהקה יחד עם ברוס לארבעה אלבומים שהפכו לקאלט, אך לא כמו מה שהגיע אחריהם במה שנראה כמו שיא הקריירה, אלבום הנושא Seventh Son of a Seventh Son, אחריו נפרדו מברוס לשש השנים הרעות. אך נראה ששום דבר לא ישתווה לגאונות שהובילה את Seventh Son להפוך למה שהוא, ונראה קצת כאילו חזרה השאיפה של הלהקה לחזור למה שעשו אז. אם נודה על האמת, הם אמנם לא הצליחו לשחזר, אבל הירייה פגעה לא רחוק ובכך נוצר Brave New World. אלבום אווירתי, כיפי אך נוגע ללב, אמיתי וכנה, וזה בעצם כל העניין במוזיקה.

האלבום נפח בריף גיטרות פשוט על היופי שבקצה העולם, על הסוף המיוחל שנראה כאילו לא יבוא בשיר "The Wicker Man". כבר מהבית הראשון אפשר להבין את שני הדברים שילוו אותנו לאורך כל האלבום – הראשון הוא המסע אל הקצה והשני הוא הפחד ממה שימצא שם. כנראה שזה המוטיב העיקרי באלבום, פחד. פחד אמיתי מהסוף, מהלא נודע, פחד שמגיע מעמקי הלב והקרביים ויוצא החוצה. עוד מאפיין בולט מאוד שפוגש אותנו באלבום הזה הוא הפשטות. בתים עם ריף אחד, פזמון עם ריף אחר, סולו פשוט, והמון המון חזרות – על כל מה שחשוב. למעשה, יש רק ארבעה שירים בכל האלבום בהם אין שורה קצרה שחוזרת על עצמה פעמים רבות לאורך השיר. גם בשירים האלו, הפזמונים קצרים, פשוטים וקליטים. רק בכזאת פשטות יחד עם ניסוח מצוין אפשר, למעשה, להגיע כל כך רחוק, לחדור כל כך עמוק. ככה, אפילו בשמיעה הראשונה של השיר הראשון, לפני שאפילו הספקת להתרכז, כבר שמעת את הכאב בקולו של דיקנסון שזועק על כך שגם זמנך עתיד לבוא.

שיר הנושא, "Brave New World", המגיע שלישי באלבום, הוא אחד השירים העצובים והמרגשים ביותר ששמעתי אי פעם ויש בו משהו שחודר עמוק כל כך שקשה להתעלם. גם לאחיו הקטן שמגיע מיד אחריו, "Blood Brothers", לא חסרה מידת הרגש הלא צפויה בכלל מהאלבום הזה. כבר דנו בפשטות שבמוזיקה, בחזרתיות, אבל גם המילים עצמן בכל אחד מהשירים הן פשוטות ומדויקות. גם להן יש רבדים רבים, לדוגמא בסיפורו הפשוט של הנווט המחפש את דרכו בליל סערה. אבל אם נצלול עמוק יותר ונחשוב קצת יותר, נמצא גם שם את הפחד מהמוות, מאבדן הדרך. את הניסיון לגשש באפלה מבלי להפריע לאיתני הטבע, כדי שלא יקחו אותו איתם. כך, לכל שיר יש את הסיפור שלו, שמצביע על פחד עמוק הרבה יותר – הפחד מללכת לאיבוד, בים? במדבר? או פשוט בתוך עצמך.

עוד דבר שמאפיין את האלבום, הוא שירים ארוכים כמו הגלות – לפחות ביחס לMaiden. אנחנו מדברים על 6 שירים שעברו את ששת הדקות שהן הגבול העליון גם לשיר מטאל סטנדרטי, ושניים מתוכם שאף עברו את ה9. נכון, היום בעידן של שירים לגיטימיים שאורכם חצי שעה ויותר, זה לא נשמע כל כך הרבה. עדיין, אלו לא שירים קצרים. הארוך ביותר הוא "Dream Of Mirrors", הארוך והרפטטיבי ביותר. למעשה, השיר עצמו מורכב מארבעה קטעים שלא רחוקים שנות אור זה מזה וחוזרים כמו בלי סוף בסדר שונה. בשמיעה ראשונה, שנייה, שלישית, מרגיש כאילו מדובר בחזרתיות מיותרת וחסרת טעם. אך אם תנסו, רק נסו, לעצום את העיניים ולדמיין את עצמכם כלואים בתוך חלום שהוא מבוך מראות חסר תקנה, תרגישו את הניסיון לברוח, את החיפוש אחר מוצא והניסיון להבין האם כאן כבר היינו – כמו שמתארת המוזיקה בצורה מדויקת כל כך לאורך 9 וחצי דקות של שיר, שממחיש בצורה טובה כל כך את הפחד שמלווה אותנו לאורך כל האלבום – הפחד מללכת לאיבוד בתוך עצמך.

מילה אחרונה אציין, כפרט טריוויה קטן שלמדתי מאיש חכם, באלבום הזה נעשתה היסטוריה – למעשה, מדובר בפעם הראשונה בה השתמש ניקו מק'בראיין, המתופף, בכל הקריירה יחד עם מיידן, במנגנון שנמצא על כל במת מטאל באשר היא – הדאבל באס. מדובר בכמה שניות קצרות ומשמעותיות עד אין קץ. חוץ מכל מה שכתבתי עד עכשיו, מה בעצם הופך את האלבום הזה לאלבום קלאסי אתם שואלים? ובכן, התשובה פשוטה. האלבום הזה היווה נקודת מפנה קריטית בהיסטוריה של המטאל המלודי מבחינתי. כאשר הגיעה לקיצה התקופה בה כל דבר היה חדש, והתחלפה לתקופה ממנה אנחנו נהנים היום – בה כל אחד צריך לחשוב. לפני שנות ה90' הייתה כמות מצומצמת של סגנונות מטאל, וכולם נשמעו אותו הדבר. זה היה הגיוני, כי אם אין כל כך הרבה להקות, סביר שגם אין כל כך הרבה ריפים שכבר בוצעו בשירים, כל כך הרבה מילים שכבר נכתבו, סאונדים בהם השתמשו לגיטרות ושאר תחכומים שונים שנוצרו כדי להפוך להקת האבי מטאל אחת לשונה מהשניה. העידן הזה נגמר.

היום, בשנות ה2000 ו, כבר לא קל כל כך לחדש. הקהל ה"מסורתי" שנמשך לכל מה שמקדימה את שם הסגנון המילה Oldschool. אותו קהל מסורתי, כשמו כן הוא, מסורתי. רק מעטים מאוהבי הסגנון ימשכו למשהו חיצוני לו. אך מעריצי מיידן מעולם לא היו כאלה, והרי שהסגנון אותו הם מנגנים מעולם לא היה האבי מטאל שהפך לאולד-סקול האבי מטאל. הוא מאז ומתמיד נקרא, בשמו המלא, The New Wave of British Heavy Metal. מעריצי מיידן, ברובם, הם כמו שמיידן עצמם היו עד תקופת שנות האלפיים המקודמות (למעה, לדעתי לפחות, עד שיצא האלבום הטוב האחרון שלהם – Dance Of Death בשנת 2003) – חדשנים, מחפשים עניין ותחכום, ותמיד מוכנים להתקדם. Brave New World הייתה פריצת הדרך אל תוך העולם החדש שלא שונה את הישן, אלא מקבל אותו באהבה, נעזר בו ותומך.

מיידן בBrave New World, התוו את הדרך לאלפי ילדים שאהבו אותם בשנות העשרה וקיבלו, כשהגיעו לשלב בו הם מקימים את הלהקה איתה יתקדמו הלאה, את האישור להיעזר בישן כדי ליצור חדש, ליצור עניין. הם גם קיבלו סט של טיפים קריטיים כמו לדוגמא – פשוט וקליט נשאר בראש, אך פשוט וקליט לא אומר מטומטם, מילים ואווירה נותנות הרבה כשמבוצעות בצורה טובה. זאת הדרך, אגב, לבצע בצורה טובה. אז נכון, Brave New World הוא לא אלבום קלאסי למי שעוד קנה את Killers בחנויות ביום שהוא יצא, הוא אלבום חדש שבמקרה הטוב אפשר לשים עליו את החותמת של אלבום לא רע. אבל בעולם שלא מפסיק לזוז ושנים שלא מפסיקות לעבור, גם אלו שעוד לא נולדו כשFear Of The Dark יצא ובלבל את כל המעריצים, היום כבר מוזיקאים ולא רק בתחילת דרכם. הילדים האלו שהתחיל לשמוע מטאל הרבה אחרי שBrave New World יצא, כבר יכולים היום להרגיש בנוח להסתכל אחורה, להתרפק על מה שעשו גדולים וטובים לפניהם, ולקחת את הכל איתם להמשך הדרך האמיצה בעולם חדש.