אלבום קלאסי – Def Leppard – Hysteria

13/12/16
כתב/ת:

DEF LEPPARD הינה מותיקות הרוק הכבד המלודי. בין אם יגדירו אותם כ- Hard rock בשל המוסיקה המלודית שלהם, או כ- Glam metal בגלל הלבוש הלעתים מצועצע/נשי והמראה ה"יפיופי" שלהם, ואפילו כ- Heavy metal בגלל שירים קצת יותר רועשים וקצביים שלהם, לא ניתן להכחיש כי מאז 1980 הם מייצרים מוסיקת רוק שסחפה מיליונים בעולם עם להיטים כמו High 'n' dry, Autograph, Foolin', Rock of ages, וכהנה וכהנה. לדעת הח"מ DEF LEPPARD הם מהנציגים העיקריים והבולטים של ה- NWBHM (הגל החדש של הרוק הכבד הבריטי) שהגיע לשיאו בשנות ה-80'.

הלהקה זכתה להצלחה מסחררת מאז ימיה הראשונים, גם במולדתה בריטניה, וגם בארה"ב ובשאר העולם. כל אלבום שלהם מכר יותר מקודמו ושירים שלה הפכו תמיד ללהיטים. שירים שלהם היו בין הראשונים שנוגנו ב-MTV בתחילת שנות ה-80' של המאה הקודמת, אלבומם Pyromania זכה בארה"ב ב"יהלום" (פלטינום X10), ונכנס לרשימת 500 אלבומי הרוק הגדולים של המגזין Rolling Stone.

האלבום הרביעי של DEF LEPPARD, Hysteria, "שבר את השוק" ב-1987. הוא הגיע לראש המצעדים בבריטניה ובארה"ב, ועבר אף את קודמו Pyromania עם מכירות של יותר מ-12 מיליון בארה"ב לבד (פלטינום X 12), ומעל ל25 מיליון בכל רחבי הגלובוס.

האלבום, שלדעתי היווה ציון דרך אלמותי בעולם הרוק הכבד משום שיריו המצויינים, ההפקה המשובחת ופורצת הדרך שלו, התאמתו לז'אנר המוסיקה האלקטרונית שהלך וסחף את הפופ דאז, וכיו"ב היה ניסיון לייצר אלבום של להיטים. לטעמי זה היה ניסיון לייצר אלבום רוק כבד שיזכה לתפוצה ולהערכה (ולמכירות) כמו אלבום פופ של אמן מיינסטרים גדול (עיינו ערך מדונה, מייקל ג'קסון וכד'). האלבום היה עמוס בלהיטים מרקידים ומקפיצים מחד, ובשירים שקטים ומלודיים מאידך. מה שאוהבי מטאל כבד ואנרכיסטי/זועם לא ממש אוהבים כל כך, ניתן במנות גדושות ועם המון כשרון וכריזמה לאוהבי הרוק המלודי או המוזיקה בכלל (עם קריצה ענקית, כאמור, לאוהבי המוסיקה הפופולרית דאז).

ניתן לציין בין היתר כי Hysteria הגיע לראש מצעדי המכירות בבריטניה מיד כשיצא לשוק, ובילה במצעד באופן כללי כשנתיים. בעקבות ההצלחה הגדולה הלהקה הייתה מועמדת בטקס פרטי ה-BRIT ב-1988 בקטגוריית הלהקה הבריטית הטובה ביותר. השיר Pour some sugar on me הגיע למקום השני במצעד האמריקני, ושיר הנושא Hysteriaהגיע לראש המצעד ביולי 1988. קוראי מגזין ה-Q בחרו באותה שנה באלבום למקום 98 ב- 100 הגדולים של המוסיקה בכל הזמנים, וב-2004 ה- Rolling Stone בחר בו למקום 464 במצעד 500 האלבומים הטובים ביותר של כל הזמנים. בטקס פרסי המוסיקה האמריקני של שנת 1989 DEF LEPPARD זכו בקטגוריות אמן הרוק הכבד הטוב ביותר ואלבום הרוק הכבד הטוב ביותר, מה שעזר לקבע אותם כאייקון רוק כבד בינלאומי של ממש. וכיו"ב פרסים, הישגים ומקומות בראש מצעדים.

זהו אחד מההישגים המדהימים של Hysteria, שלעניות דעתי לא היה כמוהו לפני-כן, עצם העובדה שמתוכו יצאו 7 סינגלים שהפכו ללהיטים שכמעט בכל בית מכירים (וב"כל בית" אני מתכוון גם, ובמיוחד ל"בתים" שבהם לא מקשיבים דווקא לרוק כבד או למטאל). בלדות/שירים שקטים כמו Love bites או Animal, ואפילו שירים קצביים יותר כמו Pour some sugar on me, Hysteria ו- Rocket מראה שמדובר באלבום שהוא מופת רוקיסטי בפרט ומוזיקלי בכלל.

הדבר המדהים לדעתי בסיפור של DEF LEPPARD בכלל, והאלבום Hysteria בפרט, הוא הנחישות וההתמדה של הלהקה לא להתפרק אחרי שבסוף 1984 המתופף Rick Allen איבד את ידו השמאלית בתאונת דרכים קשה. למרות שבעולם המוסיקה אובדן יד שווה ערך למוות מוזיקלי, כל שכן למתופף, אלן התעקש להמשיך ולנגן ויצר ביחד עם חברת Simmons מערכת תופים אלקטרונית שבה הוא השתמש ברגליו על-מנת להחליף את פעולת התיפוף של היד שאיבד.

התאונה הזו והעיכוב ב"חיי" הלהקה וביצירת האלבום הבא היה כה טראומטי ללהקה, עד שהלהקה הוציאה ספר בשם Animal Instinct: The Def Leppard Story שנכתב בידי David Fricke העורך הראשי של ה-Rolling Stone ותיאר את ההתחבטויות, הייאוש והתקווה שסבבו סביב היצירה הנ"ל, התאונה, הפציעה וכל הכרוך בכך. טראומה כזו שכמעט והובילה לפירוק הלהקה.

אני זוכר איך התאבלתי כילד בן 12 על הלהקה שכל כך אהבתי כששמעתי על התאונה והפציעה הקשה של ריק אלן. זה היה ברור מעבר לכל ספק שאו שהלהקה מפסיקה להתקיים או שהיא ממשיכה לחיות בעזרת מתופף אחר. ושום מתופף אחר לא יכל היה בעיניי ובעיני מעריצי DEF LEPPARD להשתוות לריק אלן עם התיפוף המטורף שלו. מעבר לכך שזה היה "הדבר הנכון לעשות" (בעיניי) לא "לזרוק" את חבר הלהקה הותיק והאהוב כי נפצע, בשעתו הקשה.

עצם ההתעקשות של אלן ושל הלהקה להשאר ביחד, ולעשות כל מה שאפשרי על-מנת שיישאר בלהקה שהיא עבורו בית, גרמה לי ולאוהבי הלהקה לאהוב אותה פי כמה. מעבר ל"הערצה" ולאהבת המוסיקה נוספה הערכה כנה ואמיתית ללהקה שהם לא רק חביבים וחייכנים ו"נחמדים" בפוזה, אלא ככל הנראה גם במציאות. נאמנים זה לזה, למוזיקה שלהם ולמעריציהם. אין הרבה כאלו בעולם המוזיקה הדורסני והתחרותי שכולו טבול בקפיטליזם מסחרי תאוותני וחזירי.

ואז הגיע האלבום עצמו. עם הפקה ברורה, חדה, נעימה לאוזן מחד כמו משי מלטף וחם וחדה ומדוייקת ומטאלית עכשווית (דאז) כמו שרק אלבום מטאל יכל להיות. השירה חדה, ברורה, צלולה והכל משולב עם הכלים בצורה מושלמת. אף כלי לא נשמע חד או חזק או ברור יותר מהאחרים, ואפילו התופים האלקטרוניים של אלן נשמעים כמו משהו מסרטי מדע בדיוני (באותה תקופה החל מבול של מוזיקה אלקטרונית והצליל האלקטרוני של התופים התאים לאווירה הכללית של המוזיקה בעולם).

כל כך נהניתי מהאלבום הזה, עד שחודשים הוא ניגן לי במערכת ולא עזב אותה. השתוקקתי לרקוד את Love bites בסלואים של מסיבות הנעורים דאז, התחרמנתי מהקצב והמלל הסקסיים של Pour some sugar on me, התלהבתי מה"פירוטכניקה" של השירים כמו Rocket שבתחילתו צליל הטיל הנשלח ומתפוצץ נע בין הרמקולים ולא היה מבייש שום מערכת סראונד של ימינו, ומהסימפולים של קטעי נאומים של אנשי ציבור ונשיאים אמריקנים (למשל ב- Gods of war).

אני שב וחוזר ל- Hysteria שוב ושוב עד היום כשבא לי ליהנות מרוק כייפי. בין אם מ"פופ" עם גיטרות כמו ב-Animal או ב-Women, או לקפוץ כמו תיש עם Gods of war או Run riot, או להתרגש ולהיות נוסטלגי/רומנטי לרגע עם Love bites או Hysteria.

גם היום, בגיל 44, כשאני לרוב נרגן ועצבני ובא לי לשרוף את העולם מעצבים על הפוליטיקה והנהגים בכביש וביטוח לאומי והבריאות שמזיינת לי את הצורה ואז בא לי SEPULTURA או BEHEMOTH או RAMMSTEIN מדי פעם אני צריך כמה רגעים לשבת באוטו ופשוט ליהנות ממוסיקה שעושה לי נעים בלב ובנשמה. מלטפת ומענגת ולא מרגיזה או עושה לי רצון להיות אנרכיסט או פוליטיקאי. סתם תענוג.

וזה האלבום Hysteria בשבילי. אלבום של שירים מהנים במיוחד, לא מחייבים ולא מכבידים, שנעשה בהשקעה מקסימלית ובמחוייבות אדירה על-ידי חברים טובים שנאמנים זה לזה למרות כל הקושי. ומה יותר מטאל מחברות אמת ששורדת הכל?