ההיסטוריה שלי עם Iced Earth התחילה אי שם בתחילת שנות התשעים, קצת אחרי שיצא אלבום הבכורה של הלהקה. בתוכנית Headbanger's Ball עם וונסה וורויק הוקרן מיני סרט על סצנת המטאל בפלורידה, שנקרא Florida Thrash Til Death וכלל בין השאר מוזיקה וראיונות מ Athiest, Death, וכמובן – Iced Earth, במסגרת התוכנית הוקרן הקליפ לשיר Colors, והוא פשוט הפך לי את הראש. לקח קצת זמן, להערכתי שנה – עד שהצלחנו בארץ לשים יד על עותק של האלבום המשובח הזה, וכולנו התמכרנו אליו בסצנה הקטנה דאז.

חייב להגיד שאיבדתי קישר איתם קצת אחרי, למשך כמה שנים טובות לא הייתי מחובר להרכב ומה שקורה איתו עד שהתחלתי לקנות בחנות בשם "כאוס" שישבה בתחנה המרכזית בראשון לציון, על הרכש שם היה אחראי בחור בשם אלון פאריד, מי שמאז ובמשך הרבה שנים אחראי על הדיגיטל של חברת התקליטים הליקון, והוא הביא כמויות אדירות של מטאל איכותי לארץ, בין השאר – את האלבום The Dark Saga, שמשך את העיניים שלי במיוחד בגלל העטיפה שעליה התנוסס משהו שהכרתי היטב – דמות הקומיקס Spawn של הצייר האמריקאי טוד מקרפליין.

מסתבר שמה שפספסתי עם הלהקה היה 2 אלבומים בין הראשון לזה שיצא בדיוק, ואת העובדה שהם גייסו סולן מדהים בשם Matt Barlow, אופראי, דרמטי, עם איכות קולית שלא הייתה לשני סולני הלהקה הקודמים. השילוב של זה עם הריפים המדהימים של המנהיג/כותב/גיטריסט John Shaffer עשו את האלבום במהירות לאחד מאלבומי המטאל האהובים עלי ביותר של אותה תקופה.

קצת רקע:
האלבום הוא הרביעי של הלהקה, יצא שנה אחרי Burnt Offerings, היחיד שלהם עם הסולן John Greely, והיה הראשון שלהם עם המפיק Jim Morris, שהחליף בתפקיד את אחיו Tom, ומאז הפך להיות סוג של חלק מהלהקה.

בעטיפה האחורית של האלבום יש 2 חברים שבעצם לא ניגנו בכלל בו, המתופף Brent Smedly הצטרף אחרי ההקלטה, והבסיסט Keith Menser בעצם הועף מהלהקה ישר אחרי האודישן הראשון שלו, אבל חברת התקליטים דחקה בהם להעלות לעטיפה צילום של ההרכב שאמור היה גם להופיע עם האלבום. מבחינת הקונספט – הכול התחיל בזה ש Shaffer רצה עטיפה עם הדמות של Spawn שיצייר מקפרליין, שהסכים – אבל אז הפך את כל האלבום לאלבום קונספט סביב הדמות, מקרפליין בהתחלה התנגד – אבל בהמשך התרצה.

מוזיקלית – זה כנראה האלבום הכי פשוט שלהם, רוב השירים בני פחות מ 4 דקות, מלודים, עם פזמונים זכירים – אבל כולם לדעתי, לא פחות ממבריקים. פאוור מטאל אמריקאי, גובל ב Thrash, קודר ודרמטי. מבחינתי אלבום שתופס תקופה מסויימת בתרבות הפופ (לא בהקשר המוזיקלי) של אמצע שנות התשעים, לצד רגע חשוב בהתקדמות של המטאל האמריקאי משנות השמונים לכיוון העתיד – לצד הרכבים אחרים מאותה תקופה כמו Strapping Young Lad ו Nevermore, חלק מגל של להקות שחברת התקליטים Century Media אז עשתה בחוכמה והחתימה.

ללהקה יצאו עוד אלבומי ענק, ואין ספק שלאט לאט עולמו הפוליטי של Shaffer, חובב תיאוריות קונספירציה שנעצר ונעלם מהתמונה לאחר שלקח חלק בהסתערות ההמונית על גבעת הקפיטול לאחר הפסד טראמפ בבחירות בארה"ב – התחיל לחלחל לאלבומי הלהקה, אבל בשלב הזה הם עדיין היו להקת מטאל משובחת, שלצערי יתכן שלא נראה או נראה ממנה שוב.