אלבום קלאסי – Iron Maiden – Seventh Son Of A Seventh Son

אז למה דווקא האלבום הזה, השביעי של איירון מיידן הפך לאלבום שנחשב אלבום מופת? במה הוא שונה מקודמיו ומאלו שבאו אחריו? ובכן מעבר למלודיה המהפנטת (שתיכף אגע בשונות שבה) זה היה אלבום הקונספט הראשון שאיירון מיידן הוציאו. אלבום שלוקח רעיון, עובר עליו מההתחלה ועד הסוף, נוגע בכל פינותיו ומשרה על המאזין את התחושה שהוא מבין על מה חשבו האריס, דיקינסון וסמית' כשכתבו והלחינו אותו. חברי הלהקה לקחו את הרעיון המיתולוגי של הבן השביעי של הבן השביעי – האגדה הגורסת כי הבן השביעי של הבן השביעי יהיה אדם בעל יכולות לרפא כל חולי יחד עם הסגולה לראיית העתיד. במקביל אותו אדם יסבול מהתופעה שנדע בספרות (וסרטים) מאוחרת יותר כליקאנים, אנשי זאב – אנשים שבלילות ירח מלא מסתובבים ומשליטים טרור ומוות בכל הנקרה בדרכם. על המלחמה בין הטוב והרע בנפשו של אותו בן שביעי של בן שביעי התבסס האלבום כולו, תוך תיבול בסיפורי "החותם השביעי" ושמירת החותמים על הפתח לגיהינום.

מבחינה מלודית נעשו כמה דברים שהלהקה לא עשתה עד האלבום הזה. לראשונה התווספו קלידים לנגינה (אם כי לא בהופעות), בעיקר כדי לספק אווירה אפלה יותר הנחוצה לסיפור המעשה וחיזוק תחושת הקונספט. בנוסף נעשה פה דבר שאי אז, ב-1988 כשהאלבום יצא, נחשב יחסית חדשני. הקצב השתנה. כלומר, לא בין השירים כי אם בתוך השירים עצמם היו שינויי טמפו, שינויי ספירה ואמנם זה עדיין רחוק מאוד ממה שניתן לקרוא לו פרוגרסיב אבל בואו נודה על זה, מדובר על כמעט 30 שנה אחורה והפרוגרסיב אז נחשב מאוד נסיוני ו"טעם נרכש". גם אורך השירים השתנה – מאחר וכל האלבומים ד'אז יצאו על קסטות (כן, היה לי ווקמן עם קופסת קסטות בתיק של הלימודים) בערך בכל האלבומים של איירון מיידן יצאו אז כ-8 שירים, 4 בכל צד של הקסטה וכך גם "הבן השביעי". עם זאת עד עכשיו לא היה שיר יחיד ארוך כמו שיר הנושא של האלבום, שיר שאורכו כמעט 10 דקות ורובו נגינה (וקצת "או או או" של ברוס). עם זאת השינויים בין מלודיה רכה על גבול הבלדה לבין "הבי מטאל" מנסר גיטרות נעשים במעברים כל כך טבעיים שנדמה כאילו לא היה כל שינוי והשיר פשוט ממשיך מרך לכבד וחזרה לרך.

החל מפתיחת יצירת המופת, בה פותח ברוס בדקלום (שגם סוגר את האלבום) הוא מתייחס אל מיתוס הבן השביעי, שובר החותם השביעי ומבשר לשומעים על האפוס העומד לבוא. בהמשך נשמע איך לוציפר מזהיר את ההורים מהעתיד לבוא, מבנם השביעי שעשוי להחריב את העולם (Moonchild) עם פתיחה מלודית עצבנית ואז בבואו אל חלומות האב (Infinite Dreams) במעין בלדה, אבל מהסוג שמיידן יודעים לעשות – רכה ועם זאת בועטת. המשך האלבום מתאר את היוולדו של הבן השביעי, את מאבקו הפנימי בבחירה בין הנתיב עליו בו לבחור – לטוב או לרע בשניים מהשירים האפיים ביותר של איירון מיידן, שירים שהפכו כמעט לאגדות וזכו לקאברים אינספור.

עם התקדמות העלילה האלבום צופן בחובו את סיפור התפתחות כוחותיו של הבן השביעי, יכולות הנבואה שלו והקסם הרב שבו אוחז. יריעה של 3 שירים מספרים על ההבנה הגוברת בו שבסופו של דבר יצטרך לבחור לכאן או לשם, תוך שלוציפר מנסה למשוך אותו לדרך הרוע והוא מבין שבחירה בדרך אחרת – סופה מותו. סופו של האלבום מוליך אותי אל המוות שאליה בחירתו של הבן השביעי הובילה, וסיום האלבום, כפתיחתו מהווה מחווה למעגל החוזר ונשנה של בנו השביעי של בנו השביעי, מעגל של טוב ורע שתמיד יחזור על עצמו.

המלודיה שמלווה את האלבום מושכת משיר אל שיר, כאילו מעבירה אותנו מחלום אל חלום בתוך שינה טרופה מלאת משמעות ובעתות באותה העת, וגורמת ללא מעט מחשבות על המלחמה התמידית הזו בין טוב ורע. הסולואים המנסרים ואצבעות הבס המרקדות של האריס גורמים לי להרים את אצבעותיי באייר גיטר בלתי נפסק ולנדנד את הראש עד שהצוואר כואב (בכל זאת, אני כבר כמעט קשיש) וליהנות תוך שאני נזכר בערגה בשנות ה-80 העליזות, עת הייתי בן טיפש עשרה, פריק בחברה מיינסטרימית, זמן שבו בנות לא היו הולכות עם חולצות של איירון מיידן בלי לדעת מי הלהקה ובו "נושם כבד" עוד היתה מתנגנת לה בלילות עם הפתיחה של מרטי פרידמן והאוזניות על הראש היו מלוות אותי לכל מקום. האלבום הזה הוא לא עוד אלבום של עוד להקה. הוא מאסטר פיס של להקה שהיא א' ב' של כל מטאליסט באשר הוא, אלבום שכולו להיטים בפני אצמם אבל להיט אחד מתמשך כאילו היה שיר אחד אורך עם הפסקות לנשימה והחלפת מיתר פה ושם.