אלבום קלאסי – Judas Priest – Painkiller

מפה לשם, כשאני נוהג, המוזיקה מנגנת, ואני לא שומע את הבן שלי מתלונן על האלבום ואומר שלא התחבר, אני מבין שהוא כנראה אהב את האלבום, כשאחרי זה בכל נסיעה נוספת איתו הוא מבקש להאזין לו שוב – ומתחיל לבקש שירים ספציפים, אני מבין שכנראה פגעתי בול.

מפה לשם, הילד בן ה 11 עכשיו מכיר בעל פה את כל המילים של האלבום, שאת חלקן אני חייב להודות שאפילו אני לא זוכר כבר.

ה Painkiller היה האלבום שאף אחד לא ממש ציפה ש Judas Priest ישחררו, רק כמה שנים לפני כן הם שיחררו את Turbo ב 1986 וזה היה האלבום הכי עמוס סינתים שהם הוציאו, חלק מהשירים על גבול הפופ, אמנם אחריו הגיע Ram It Down שהיה אלבום כבד, אבל עדיין מרחק שנות אור מהפיצוץ הגרעיני שהיה Painkiller.

אז מה קרה שונה הפעם? כמה דברים.

קודם כל הלהקה גייסה מתופף חדש בשם Scott Travis שניגן לפני זה עם Racer X, בן 28 אז, וחיית דאבל בס מרשימה, לעומת המתופף הוותיק Dave Holland שהיה מתופף רוק מסורתי יותר,

דבר שני זו ההשפעה המוזיקלית – טיפטון ודאונינג, הגיטריסטים של ההרכב, הודו שהם הושפעו מאד מז'אנר ה Thrash שהיה בשיאו אז, מטאליקה, סלייר, כל אלה השפיעו על ההרכב שהחליט שהמוזיקה שלהם יכולה להיות גם שילוב של הבי מטאל מסורתי ו Thrash, ומה קורה כשנגני הארד רוק שהתחילו בכלל עם אלבום פרוג רוק בשנות השבעים מנסים לנגן Thrash? זה מה שקורה.

דבר שלישי – הם גייסו את המפיק chris tsangarides- מפיק בריטי ממוצא קפריסאי ששימש כטכנאי באלבום הבכורה של הלהקה ב 1976, והפיק בין השאר את Conspiracy של King Diamond, Tattoted Millionare של ברוס דיקינסון, הוא היה מפיק מנוסה אבל חם מאד בשוק באותה תקופה – והוא הביא סאונד מפוצץ אוזניים ללהקה שהחדיר כל ריף וכל מכת תוף ישר למוח.

ה Painkiller לא נשמע כמו שום דבר אחר לפני או אחרי, הבי מטאל כבד, כמעט Speed Metal, אבל עדיין אלה לא ריפים של Thrash, זה אלבום בן כלאיים מוזר שאיך שהוא עובד מדהים.

שיר הנושא הוא עדיין אחד השירים הכי מוזהים עם הלהקה, אחת משירי המטאל הגדולים בכל הזמנים בכלל ושיר שיש קונצנזוס כמעט מוחלט לגבי הגאוניות שלו. הכול שם עובד, החל מהתיפוף על ספידים, דרך הלפורד שצורח כמו שלא צרח מימיו, ועד הריפים החצי Thrash של הצמד האגדי על הגיטרה, אבל מה שמפתיע הוא – שבעצם אין שיר חדש באלבום.

Hell Patrol נכתב על טייסי קרב אמריקאי המלחמת המפרץ הראשונה שהייתה אז טרייה, All Guns Blazing הוא פצצת מצרר מדויקת, Metal Meltdown הוא אולי השיר הכי כבד באלבום ומכיל ריף גאוני וצרחות אימה מהלפורד שמתחרות ב Painkiller, Between The Hammer and The Anvil זה שיר הבי מטאל מסורתי יותר – קליט, המנוני וקלאסי, Touch Of Evil הוא הבלדה הקודרת ומלאת האווירה של האלבום – ואפילו השיר המסיים אותו One Shot At Glory הוא שיר אפי, מתוחכם, מלא בגאונות ניאו-קלאסית בגיטרות.