אלבום קלאסי – Prong – Beg to Differ
לתוך המוש פיט המיוזע של סצנת הת'ראש מטאל בחופה המזרחי של ארצות הברית, נכנס במארס 1990 שחקן אגרסיבי ומעט נוירוטי: האלבום"Beg to Differ" שאותו הוציאו תחת ידיהם שלושה ניו יורקים חמורי סבר – הסולן והגיטריסט טומי ויקטור, המתופף טד פרסונס והבסיסט מייק קירקלאנד – חברי להקת Prong. גם אם אלבומה השני במספר של הלהקה לא שינה לחלוטין את פני הז'אנר, הוא הותיר עדיין חותם משמעותי, כזה שמקנה לו מקום של כבוד במדף האלבומים הקלאסיים.
בדומה לשחקני כדורסל שצמחו במגרשי אספלט בקרנות רחוב או בפרקטים צנועים במכללות בטרם נקטפו בידי סקאוטרים חדי עין, החלו "פרונג" את דרכם במעוזי ההארדקור הקשוחים של ניו יורק, בטרם נקלטו ברדאר של ציידי הכישרונות של "אפיק רקורדס".
החתימה על חוזה עם הלייבל הוותיק והמבוסס, שבו יצא לאור "Beg to Differ", הבטיחה לווידאו קליפים של הלהקה זמן אוויר מכובד בפלטפורמה המרכזית של ימי ראשית הניינטיז, רשת MTV. אך את מעמדו בעולם המטאל, קנה אלבומם השני של "פרונג" בזכות סאונד ייחודי ויוצא דופן; סאונד ששיקף את מקורות ההשראה המגוונים של חברי ההרכב.
חמשת השירים הראשונים באלבום, שמונה 11 שירים (10 רצועות אולפן וגרסת קאבר בלייב לשיר של להקת Chrome), הם חוליות בעמוד השדרה המרכזי של האלבום; שירים שמייצגים באופן ממוקד את הבשורה על פי ויקטור, פרסונס וקירקלאנד (האחרון עזב את שורות הלהקה לאחר צאת האלבום), שמתחו במעט את גבולות הת'ראש, מוסיפים ומשביחים אותו בנופך אסתטי ייחודי משלהם. לאורבניות המיליטנטית של הת'ראש הניו יורקי ולהמנוני ההארדרקור הפשטניים במקצת, הם הוסיפו את תחושת הבהלה של Killing Joke וניצנים ראשונים של השפעות אינדסטריאל, שקיבלו משקל דומיננטי אף יותר באלבומים הבאים של הלהקה.
ככלל, גישתם של השלושה באלבום התאפיינה באיפוק כוחני ומלא תעוזה: לא המינימליזם במתכוון של ההארדקור, אך גם לא התרברבות הברבדו של חלק מלהקות הת'ראש.
הריפים באלבום היו מלודיים וכוחניים והסולואים – קצרים ותכליתיים. הרצועות השלישית והרביעית, "Beg to Differ" ו-""Lost and Found, הם דוגמה ומופת לריפים קליטים וזכירים, גם בחלוף יותר משלושה עשורים.
בכל הנוגע למהירות, ניתן לומר שבמרבית שירי האלבום נהגו חברי "פרונג" במתינות, כמעט כמו נהגים שמקפידים שלא לחרוג מעבר למהירות המותרת. מרבית שירי האלבום הם שירי מיד טמפו, שניחנו באותו אלמנט חמקמק שלימים יזכה בתואר "גרוּב". בהקשר לכך, האלבום הוא תצוגת תכלית מרהיבה של פרסונס, שהחבטות האימתניות שלו על הסנר, שנשמעות לעיתים כמו שבריר שנייה של רעם שקפא מִלֶּכֶת (דוגמה מובהקת לכך היא בתחילת השיר החמישי "Your Fear"), והיכולת שלו לעבור במיומנות בין מקצבים, בכלל זה היכולת "לחתוך" באבחה אחת למהירות של 200 BPM (המעבר הדרמטי ב-20 השניות האחרונות של "Steady Decline"), הן אלמנט מרכזי ומזוכך מאוד בסאונד של "Beg To Differ".
גם אם מחציתו השנייה של האלבום מוצלחת ומהודקת פחות מחמשת שיריו הראשונים, "Beg to Differ", נשמע גם כיום, יותר מ-30 שנים לאחר צאתו לאור, כיצירה רלוונטית ובועטת מתמיד; יצירה שגם אם לא הרעידה את אמות הספים או זכתה למעמד אייקוני כמו ""Cowboys from Hell של Pantera, שיצא לאור כמה חודשים לאחר מכן, כללה אמירה משמעותית וניסחה חזון מוזיקלי מעט אחר מן המקובל. בזכות "Beg to Differ" זכאים "פרונג" למקום של כבוד בווסט הפאצ'ים של אוהדי המטאל.