אלבום קלאסי – Skid Row – Slave to The Grind

האלבום הראשון הכיל להיטים, שירים כמו Youth Gone Wild, 18 and Life ו I Remember You, והוא אפילו זכה לביקורות לא רעות ששמו אותו כמה מקומות מעל מאות שאר להקות הגלאם וההארד רוק שצצו כמו פטריות אחרי ההייר ספריי באותן שנים. קשה היה לחזות את האלבום שהגיע אחרי.

Slave To The Grind יצא ב 1991, כשדור הגרנג' בדיוק התחיל להרים ראשו הדכאוני, וכבר מהסינגל הראשון היה ברור שהלהקה לא הולכת במסלול שבו הלכו רוב להקות הגלאם המצליחות האחרות.

Money Business היה שיר כבד, הארד רוק אמריקאי שנע כבר על גבול ההבי מטאל, הסאונד היה מחוספס, והשירה של הסולן סבסטיאן באך נעה לכיוונים אגרסיבים ממה שהיה נהוג בז'אנר המלודי והמתקתק בחלקו. היה ברור ש Skid Row התגברו, ורק הסינגל השני – שיר הנושא, הבהיר לנו עד כמה.

Slave To The Grind היה שיר מהיר, עצבני, כבד – וגם קצר, כל מה שאיש לא ציפה מהלהקה עם השיער המנופח 3 שנים קודם לכן עם צאת אלבום הבכורה, ובשלב הזה גם אוהבי מטאל כבד יותר התחילו להטות אוזניים והבינו שמשהו קרה ללהקה הזו, וזה היה טוב. אני זוכר את היום שבו האלבום סוף סוף הגיע לחנויות, חיכינו לו לא פחות ממה שחיכינו לאלבום השחור של מטאליקה שיצא חודש לאחר מכן, באותה התלהבות.

האלבום עצמו הכיל גם כמה דברים שלא אכזבו גם את מעריצי הלהקה מתקופת הגלאם, בלדות כמו Quicksand Jesus ו Wasted Time היו בלדות מטאל עם קצה מתקתק אבל גם קצת כבדות בועטת, אבל מצידן השני היו שירים כמו The Threat ו Livin on Chain Gang, שהיו הארד רוק כבד על גבול ההבי מטאל, באלבום הזה היה משהו לכל אחד.

פתאום בערבי תקליטנות, לצד שירים של מיידן ופרדייז לוסט הגיחו גם שירים של Skid Row שלפני כן לא נשמעו בערבים מחוץ לתחומי הגלאם, ופתאום גם מי שלא סבל אותם במיוחד לפני פיתח חיבה לאלבום הזה.