אלבום קלאסי – Testament – Souls Of Black
אני זוכר בדיוק איך התחלתי לשמוע את Testament. זה היה בשנת 1991. אני בכיתה ט' ומקבל שעורים במטאל מזיו יוסוב, חבר של אחי הגדול, ומטאליסט עם וותק גדול בהרבה ממני. אני עובר לו על אוסף התקליטים אחד-אחד, הוא מקליט לי לקסטה, ואני חורש אותם בבית. ככה הכרתי הרבה מהאלבומים הקלאסים שלי בז'אנר, וככה הכרתי לראשונה את Souls Of Black. החל מהעטיפה הקודרת והמרשימה, ודרך הצלילים הראשונים של Beginning Of The End האקוסטי היה ברור לי שזה לא עוד אלבום Thrash.
באותה תקופה כבר הייתי מכור של Anthrax עם ה Thrash הפאנקיסטי וההומוריסטי שלהם, וגם של Megadeth עם יכולות הנגינה המרשימות – וכמובן כבר הייתי עמוק במטאליקה, אבל Testament פרצו חזק ותפסו מקום של כבוד גם בין הלהקות האלו אצלי. Face In The Sky הוא פתיחה עצבנית מושלמת לאלבום הזה, השירה המלודית אבל אגרסיבית של צ'אק בילי היא אחת הטובות של ז'אנר ה Thrash. והנגינה המדהימה של הגיטריסט אלקס סקולניק, שלא נופל משום דבר שמרטי פרידמן עשה באותן שנים.
שיר הנושא היה להיט עבורנו, המטאליסטים שגדלו על הז'אנר בסוף השמונים ותחילת התשעים – הקליפ של השיר, עם פתיחת הבס הענקית שלו והריף המשובח, זכה להקרנות חוזרות גם ב MTV וגם בערבי הקליפים של פאב האוזן השלישית במקומות המקורי בדרך פתח תקווה, ואנחנו נהנינו מכל שניה.
הקטע שהכי הפתיע אותי היה דווקא The Legacy, ה "בלדה" של האלבום. זאת הייתה התקופה שבה להקות מטאל כבדות יכלו להוציא בלדות וזה התקבל בסובלנות, אם זה Metallica עם One שהעז להכניס גיטרות נקיות לשיר של הלהקה, או Death Angel עם Room with a View האקוסטי. הלהקה לא התאפקה והכניסה באמצע יציאה כבדה – אבל עדיין, בלדת Thrash.
שני אלבומים של הלהקה זוכים בדרך כלל ליותר כבוד: The New Order שהגיע לפני, שנחשב בשקט לאחד מאלבומי ה Thrash הטובים בתולדות הז'אנר והשירים שלו מעיפים לקהל את הראש בהופעות, ו The Ritual שהגיע אחרי והיה הלהיט המסחרי הגדול של ההרכב – עם הפקה מלוטשת ושירים קומוניקטיביים יותר, אבל בשבילי – Souls Of Black היה ונשאר הראשון ששמעתי של הלהקה, ואחד מאלבומי המטאל האהובים עלי בכל הזמנים. מבחינתי בצדק.