מי מאיתנו לא אוהבים את התחושה הזאת כשמאזינים שוב לשיר או לאלבום אחרי תקופה ארוכה בלעדיו ומצליחים למצוא בו את הקסם שהיה שם כשעזבנו אותו? ישנה מין תחושה כזאת של אישור עצמי נוסף אשר אומרת לי שמה שכל כך התחברתי אליו הוא לא משהו באוויר או משהו נסיבתי בתקופה. האיכות שהרגשתי אז היא אמיתית ומוחלטת. בין היצירות האלה קיימות גם יצירות שמשתנות לנו מתחת לידיים ושפתאום, ככל שהתפתחנו אנחנו והתפתח העולם, גם היצירות האלה, על אף שנותרו כמו שהן, מצליחות להתפתח ולקבל משמעויות נוספות וברק חדש. ככה גם היה לי עם האלבום השלישי של להקת White Zombie.

אם נביט כיום על כל מה שהוציא סולן הלהקה והיוצר העיקרי בה Rob Zombie בקריירת הסולו שלו, קשה מאוד להאמין שמי שידוע בזכות Industrial Metal קליט ורווי איזכורים לסרטי אימה ישנים בכלל התחיל את דרכו עם הלהקה בסצנה אחרת לגמרי. אלבום הבכורה שלהם Soul-crusher אמנם מכיל הרבה רוח מטאלית וניצנים לעתיד, אבל התחושה מחוברת הרבה יותר לסצנת ה-Pאנק וה-Noise. השירה עצמה נקייה הרבה יותר, הסאונד הרבה יותר קטן והתחושה הכללית שמשהו כאן שואב הרבה השראה מאיזה Britpop שבבוא היום יגדל להיות Indie. לאחר תקופה של האזנה נוקבת ל-Metallica ול-Slayer, הלהקה החלה לחשב מסלול מחדש ופנתה לכיוון המטאל. התוצאה, כמו שאני חוויתי אותה, היא אלבום המשך ל-The Real Thing של להקת Faith No More כשהגרוב הקליט ניצב ליד הכבדות המטאלית. ההבדל העיקרי ניכר בשירתו של Rob Zombie שבניגוד ל-Mike Patton הנקי והחצוף, החל להתקדם לעבר שירה מחוספסת ובוטה. למרות שמדובר היה בהתקדמות משמעותית מאוד ובאלבום לא רע, עצם ההשוואה ל-Faith No More מאלצת אותי לדרוש התקדמות צעד אחד נוסף קדימה.

הצעד הזה הביא את הלהקה בשנת 1992 אל האלבום La Sexorcisto אשר פתח את שעריהם אל עבר הצלחה לא מבוטלת, חשיפה ב-MTV ואף אל מועמדות לפרס גראמי, וכל זאת לא במקרה. הצעד הנוסף הזה לקח את הלהקה מעולם ה-Heavy Metal בעל הזיקה הרבה לגרוב ולריתמיקה ממש אל תוך עולם ה-Groove Metal במקביל ללהקות כמו Pantera, Sepultura ו-Machine Head. ההשפעה מה-Thrash Metal שהכניס אותם לסצנה הזאת בולטת (בעיקר ניכרת השפעה מ-Metallica), השירה של Rob Zombie קיבלה עוד נגיעה של בוטות והלחנים שצועקים מבלוזיות מבהירים שאין לנו סיבה לבילבול. בשירים מסוימים אנחנו אפילו קצת מקווים לאיזו קללה עסיסית של Phil Anselmo בעקבות הקירבה הסגנונית ל-Pantera.

עם זאת, אין דרך לקבוע שהאלבום הזה הוא ממשיך דרכה של Pantera והוא בהחלט מסמל את פיצול הלהקה וקריירת הסולו שהמשיכה אותה אל עבר כיוון מקורי ועצמאי. ראשית, אהבתו הבולטת של Rob Zombie לסרטי אימה ישנים היא דבר שקשה מאוד לפספס. בין אוסף ענק של סימפולים מאוסף ענק של סרטי אימה דלי תקציב, בין קליפים ששואבים מהם השראה ובין ליריקה שלוקחת את צדם של הדמויות הקשוחות והאלימות ביותר מהסרטים אל תוך מוזיקה חדשה, אי אפשר להציב את השירים של White Zombie לצד שירים אנרכיסטיים, כועסים וביקורתיים שאפיינו את הקריירה של אחיותיה לסצנה. הדמיון במקרה שלה גבר על כל מציאות.

אחת ממקימות הלהקה יחד עם Rob Zombie הייתה חברתו דאז, הבסיסטית Sean Yseult, אשר הביאה גם היא הבדל מהותי בחזות הלהקה. כן, מתמיד דובר על מטאל בתור סגנון גברי וכשהוא לא היה גברי במיוחד, התפקידים הנשיים היו בעיקר של שירה. מי שמע על להקת מטאל שצירפה לשירותיה נגנית אישה לתפקיד שאיננו בחזית? מי שמע על להקה מכסחת שלא לוקחת לעצמה ענק קשוח שירביץ בתפקידי הבס? אל מול להקות הטסטוסטרון שעלו על אותן במות בדיוק הגיעה להקה שעייפה מהחזות המוכרת ושרק הגיעה לעשות את המוזיקה המקפיצה שלה. מבט זריז ב-Yseult הספיק כדי להבין שלא מדובר באיזו בוצ'ה פאנקיסטית וא-סקסואלית – מדובר בבירור במי שלא מחביאה את נשיותה ושמוכיחה שאין קשר מחייב בין גבריות ובין מטאל כבד.

הדבר שבעיקר ייחד את White Zombie בסמוך ליציאת האלבום הזה הוא בחירתם לשים דגש מיוחד על החלק הגרובי שבשם Groove Metal. לצד השירה הבוטה והדיסטורשן הכבד, התחושה הכמעט ריקודית שליוותה את הלחנים והשירה הריתמית הכמעט Hip Hop-ית הביאה אותם קצת יותר רחוק אל תוך מחוזות של Alternative Metal ושל Nu Metal עוד לפני ששני אלה היו נפוצים. במקום הזה בדיוק פגשה אותי התפתחות האלבום – כשאני מקשיב כיום למקצבים הגרוביים ולגישה ה-Nu Metal של להקה שעוד מצליחה לשמור על חזות Groove Metal כבדה. לצד אוסף הניסיונות הלא צולחים של שותפתה לסצנה, הלא זאת Machine Head, לעשות את הצעד הזה בדיוק בצורה הרבה פחות טבעית ומוצלחת (שאזכיר לכם את Catharsis האיום?), התחושה היא שמה ש-White Zombie עשו הוא לא רק פורץ דרך וייחודי, אלא גם דבר שלא זכה לשיחזור מוצלח יותר מדי מאז – אפילו לא בידיהם, כשה-Industrial Metal תפס מקום מהותי יותר החל מהאלבום הבא Astro-Creep: 2000 ואל תוך קריירת הסולו של Zombie.

האלבום הזה איננו המוצלח ביותר שהוציא Rob Zombie תחת ידיו. זה לא אלבום ה-Groove Metal המדהים ביותר שיצא באותה תקופה בסצנה. אין כאן שירים קלאסיים מטורפים מדי (אפילו ש-Black Sunshine ו-Thunder Kiss '65 זכו לשם). הנגנים כאן לא ברמה עולמית. הליריקה קריפטית. הסימפולים לא מוכרים לאף אחד שלא חובב קולנוע דל תקציב של פעם. אני אפילו לא משוכנע שתצליחו לזהות את Iggy Pop שתרם מקולו פנימה. עם זאת, הרוח שהאלבום הביא איתו, הרצון לבדר את המאזינים במקום להטיח האשמות בכל העולם והדרך לתפוס בקלילות וב"מגניבות" מוזיקה כבדה היא מה שעושה דווקא מהאלבום הזה עדות בועטת לרגע ייחודי שראוי שייזכר בהיסטוריה שלנו.