תשאלו את עמיתיי לאוסף לא מבוטל של מסגרות והם יגידו לכם מבלי להסס שאני נפש זקנה שכלואה בגוף צעיר ושיש לי ידע פופולרי של בן 50 בערך. אני לא פה לאשש ולא פה להפריך, אבל אין ספק שיש משהו שמושך בתרבות ישנה ובשאלה מה עשה את הקלאסיקה קלאסיקה (ומשם להתפתח לשאלה מה מהתרבות של היום ייחשב קלאסיקה). השילוב בין היסטוריה ובין אסתטיקה עשוי להביא כל נושא שלא נגע בנפש לנושא שמניע את גלגלי המוח והעניין האינטלקטואלי המטא-אמנותי הזה מספק לא פחות, בטח כשהנושאים האלה עולים בטעות בשיח עם אנשים רנדומליים. הנה לנו לדוגמה נושא שנידון כמה פעמים: האם לאלבומים מלאים עדיין יש זכות קיום בעידן הענן והסטרימינג?

הרשו לי לחזור אחורה בתולדות המוזיקה המוקלטת כדי שנבין את השאלה: אי אז בימים, הדרך היחידה לשמוע מוזיקה כמו שנכתבה הייתה להיות נוכחים באירוע בו מנגנים אותה. זה נשמע די מובן מאליו, אני יודע, אבל אם תשוו את זה לכתב שהתפתח מוקדם ושאיפשר להעביר די במדויק פילוסופיות, מחשבות, סיפורים, שירה או בדיחה אחת שעזרה במלחמה מול הגרמנים, זה קצת מתבקש להעביר גם את אמנויות הבמה האודיטיביות למדיה המאפשר צריכה. אלא שכל זה מסתמך בכבדות על טכנולוגיה שמבוששת לבוא.

ואז הגיעו ההקלטות על מדיה אנלוגית! הידד. ניתן לחרוט צלילים אל תוך תקליט ובאמצעות מיכשור מתאים לשמוע שוב ושוב את אותם הצלילים בדיוק. אין צורך להיות תלויים במידת העייפות של הנגנים ולא במועד בו תבוצע היצירה במתנ"ס הקרוב למגוריי. וכמו שהיצירה במתנ"ס נוטה להתנגן ברצף פרקים או בחלקים המסודרים באופן מסויים מתוך מחשבה תחילה (של המלחין או של המנצח), כך גם התקליטים הכילו את אותו רצף ובאותו סדר (ולא נשכח שמשני הצדדים כדי להיות יותר חסכניים בחומר). שדרני הרדיו סופסוף יכולים בשידור לקחת כמה דקות לסתום את הפה עם סיגריה.

אם יש לכם תקליט ויניל בהישג יד, תוכלו לראות שברובם קיימות טבעות מודגשות בחריצים המסמנות את ההפרדה בין הרצועות השונות. מי שצברו מיומנות מספקת בהפעלת הפטיפון הצליחו לנגן שירים ספציפיים ממרכז התקליט מבלי לשרוט אותו ומבלי לפספס את תחילת השיר. כל השאר היו שומעים תקליטים במלואם מההתחלה עד הסוף. גדלי התקליטים היו סטנדרטיים ואיפשרו להקליט סינגל, EP או LP, כשהראשון הקטן ביותר ואיפשר להקליט עד כ-5 דקות לצד והאחרון הגדול ביותר ואיפשר להקליט עד כ-22 דקות לצד (משחקים של מרווח בין החריצים, מהירות הנגינה ואיזורי החריטה איפשרו לשחק עם משך אך תמיד על חשבון איכות השמיעה). מכאן שסינגל ממוצע לא יחרוג מ-5 דקות ויכול להכיל הקלטה נוספת בצד השני (B side) כי כבר יש שטח יקר אז מקליטים. מכאן גם שאלבום מלא יהיה לרוב סביב ה-44 דקות. רגע, זה גם אומר שאי אפשר להקליט שיר שחורג מ-22 דקות כי לא הגיוני שייקטע באמצע וימשיך רק מיד אחרי שנהפוך את התקליט.

ממש כמו עם ציוצים בטוויטר או סרטונים של vine, מרגע שיש מגבלות יש גבולות גזרה שבתוכם אפשר לשחק ולהיות יצירתיים ככל הניתן. האמנים שנדרשו להפריד אלבום למספר חלקים כמספר הצדדים בתקליטים במעין פאזל של דינמיקות זכו לאפקטים של דעיכות לשירים שבסופי צדדים ושל הדגשות לשירים שבתחילת צדדים. יצא לכם להאזין לאלבום Dark Side of the Moon של Pink Floyd בתקליט? המעבר מ-Great Gig in the Sky ל-Money מקבל קלאסה נאה כשמכניסים הפיכת צד. צלם המגזין נדב דרורי סיפר שתקליט ה-Somewhere in Time של Iron Maiden שברשותו מתחיל ממש רגע קט לאחר שמניחים את המחט במעין אפקט של התחלה לא צפוייה. חברי Monty Python עשו סיבוב (סליחה) על המאזינים שלהם כשהיה יותר ממסלול אחד בתקליטים שלהם, מה שאיפשר להם להקליט שני סטים קצרים יותר של מערכונים על צד אחד (דמיינו את המאזינים שרצו להשמיע לחבריהם את המערכון ההיסטרי ששמעו לפני שעה רק כדי לגלות שמתנגנים מערכונים שונים לגמרי). אפילו המאזינים השתמשו בטריקים על התורה שבניגון תקליטים, סובבו אותם הפוך "ומצאו" מסרים נסתרים על חבר Beatles מת, על אהדת השטן אצל Zeppelin או על עידוד להתאבד באדיבות Judas Priest. זה רק היה עניין של זמן עד שמסרים אמיתיים החלו להיות מושתלים.

נזפזפ בקצרה דרך קסטה שמימשה יותר בנוחות את אותו קונספט של האזנה לפי רצף לצד אחד, הפיכת הקסטה והאזנה לפי רצף לצד השני ונגיע ל-CD שהביא איתו מהפכה – להתראות לטכנולוגיה האנלוגית וברוכים הבאים הטכנולוגיה הדיגיטלית. למרות שעוד היו מעט מגבלות של מדיה, עם הטכנולוגיה הזאת ניתן היה לנגן שיר באורך 32 דקות שלא נקטע באמצע. מובן, לא שאיפתם של רוב המלחינים, אבל האיכות שנשמרת מבלי שיש צורך להתחשב בגורמים פיזיים למיניהם (או לפחות פחות) הביאה הרבה נחת הן ליצרנים והן לצרכנים. להפוך קסטות כבר נעשה קטע מיושן בכל אופן. בנוסף, השחיקה של הדיסקים הייתה הרבה פחות מורגשת והרבה יותר איטית. אולם, לא זה היה כוח העל של הדיסקים.

ארבע לחיצות כפתור יביאו אותי לרצועה מספר ארבע. לחיצת כפתור נוספת ואשמע אותה שוב ושוב מבלי להצטרך להניע אצבע. אני רוצה לבחור את סדר ההאזנה? קליל. כמה לחיצות כפתור זריזות ובלי צורך בטכניקה או בחישובים אמיתיים. מרגע שמחשבים עם צורבים נכנסו לעניין ובהמשך נגני אודיו בסגנון MP3, כל הסדר המופתי שנרשם במדויק בגב האלבום אותו קניתי כבר נעלם ללא זכר. כל המגבלות שהביאו המדיות האנלוגיות נעלמו כלא היו. אנחנו חופשיים לעשות כרצוננו ולברוא את רצף ההאזנה כראות עינינו!
אבל אם סדר ההאזנה כזה קיקיוני, למה לעזאזל אנחנו ממשיכים לראות להקות מוציאות אלבומים מלאים ולא אוסף סינגלים?

כל זאת כבר בחלק השני.