אלכוהול, איפה וכמה? – סקירת פאבים

עם כל כמה שאני נמנע מלהגדיר דברים "מטאליסטיים", אין כמעט דבר יותר מטאליסטי מפאב. אחרי מחשבה קלה ובעקבות רעיונות מספר שעלו במערכת, החלטנו לפתוח ליין חדש של כתבות, שינסו לשפוך קצת מידע על מקומות שהמטאליסט הממוצע (מעל גיל 18) יוכל להטביע את יגונו באלכוהול. השבוע נסקור שלוש מקומות שמספקים יתרונות על פני מקומות אחרים בתחום, ושעליהם אנחנו ממליצים.

Guznik Pub [ עולי ציון 28, תל אביב יפו ]

בתמונה: נרגל [Behemoth] וסיילם מתארחים בגוזניק.

בגוזניק אני מבקר כבר 3 שנים די בקביעות, וכבר הפסקתי מזמן לספור כמה ימי הולדת ואירועים אחרים עשינו שם במהלך הזמן. הגוזניק ממוקם ברחוב עולי ציון 28, שהוא רחוב קטן היוצא מרחוב שדרות ירושלים המרכזי ביפו, באזור שוק הפשפשים. למען האמת, בחודש חודשיים הראשונים לא ממש ידענו איפה זה, רק ידענו איך מגיעים לשם, אבל כל פעם היינו משתכרים מכדי לבדוק ו/או לזכור מה הכתובת של המקום. בכניסה לפאב אתה מקבל רושם ביתי וחברי. הפאב הוא אפל והתאורה בו לא רבה, דבר התורם לאווירה המיוחדת בו.

במקום שני חדרים – חדר ראשי ובו נמצאים שולחנות ישיבה והבר עצמו, וחדר צדדי ובו שולחן סנוקר חינם, וגם בו התאורה והאווירה הכללית הטובה לא משתנה. המוזיקה נעה בין מוזיקה אלטרנטיבית ברובה, עם גיחות לדברים כבדים יותר כמו מטאליקה ומיידן, ועד לאמנים כמו קווין מצד אחד וסטיב ואי מצד שני. בקיצור, הרבה מוזיקה טובה. המקום פעיל כבר מעל 12 שנה (נוסד 1993), וזה מסביר הרבה דברים בו. המבחר במקום מצוין – המון קוקטיילים, הרבה בירות מהחבית, כמו Leffe וסטלה ארטואה, ומחירים לא רעים בכלל שנעים בין 20 ל-24 ₪.

גם האוכל משביע רצון וקיבות, כשהמנה המועדפת על רבים היא הפלטת מטוגנים, והיא כוללת סוגים רבים של חברים מהמחבת. הבעלים של המקום הוא סוסו, והוא אהוד על רבים במקום. הברמנים קבועים כבר זמן רב במקום, ורוב הלקוחות מכירים אותם, שזה יתרון נוסף של המקום. הסמל של הפאב הינו פורטרט בשחור על רקע אדום של איש עם קוקו וזקן – שמזכיר לפרקים, לי לפחות – את רפי מדיסטורטד.מה יותר מטאל מזה?

אחרי כל היתרונות האלה – מגיעים שני היתרונות הכי גדולים של המקום. דבר ראשון, מי שלא בראש שלו פלטת מטוגנים, המקום מרוחק מרחק של פחות מ-10 דקות הליכה מההמבורגר הכי טוב בת"א – פופא. אבל גם זה מתגמד ליד העובדה הפשוטה שזה הפאב הכי חברי שאני מכיר – לא קרה אפילו פעם אחת בשלוש שנים שאני שם שאני לא פוגש מכר ותיק בכל פעם ופעם שאני במקום, במקרים רבים שאפילו לא דיברתי איתו עידנים לפני – אם זה אנשים מהתיכון, חברים ממועדונים שהייתי נוהג ללכת אליהם, חבר'ה שפעם הסתובבתי איתם, וזה בעצם תכלית הגוזניק, משפחה אחת גדולה. מומלץ בחום, יש אפילו מלצריות כוסיות 🙂

Sunny-Bar [ שד. וושינטון 25, שכונת פלורנטין ת"א ]

בתמונה: חגיגת יום-הולדת בסאני-באר – באדיבות Brothers Of Beer.

פלורנטין אף פעם לא תהיה שכונת פאר בסגנון בבלי, מדובר בשכונת פועלים טיפוסית שמרבית בנייניה ראו ימים יפים יותר רק לפני 50 שנה לערך, ולמרות התחייה המחודשת שלה בעשור האחרון, היא עדיין מורכבת ברובה מבתי מלאכה למיניהם, מה שיותר בה תחושה עממית לא מחייבת. למרות שבשכונה יותר פאבים מדירות מגורים, רק מספר קטן מהם מצליח להתעלות מעל לפני השטח, ואחד מהם הוא פאב הסאני-בר, השוכן לו בפינה שקטה בשד' וושינגטון, במרכז פלורנטין.

גיא, מנהל המקום, הוא בחור חביב וידידותי שגדל על לא מעט מטאל בימי נעוריו, ועדיין זוכר חסד נעורים לז'אנר, שזוכה ללא מעט השמעות במקום, בדה"כ מדובר בשירים קלאסים של אבות הז'אנר, אבל גם ה-Manowar הארעי לא מפתיע. העובדה כי חברי Brothers Of Beer מוצאים לנכון להגיע למקום באופן קבוע מעיד על הקסם שיש למקום עבור מטאליסטים חובבי אלכוהול. בגדול הפאב הוא מקום חשוך ואינטימי עם תחושה חזקה של פאב אנגלי, הקומה הראשונה מכילה מספר שולחנות, והקומה למעלה היא יותר קומת זולה עם ספות על הרצפה ושולחנות נמוכים, השולחנות מוארים בנרות קטנים ומלבדם יש עוד תאורה רכה בלבד, כמו שאמרתי, מאורת אלכוהול אינטימית.

למרות שלצערנו בוטל במקום הגינס בחבית לפני שנה בערך, עדיין יש 3 או 4 סוגי בירות מהחבית, במחירים נמוכים, מלבדם יש מבחר יפה של בירות בבקבוק, שוב, במחירים שהם נמוכים ושווים לכל כיס, צ'יסרים נעים בין 10 ל-15 ₪, עם הג'ימיסון הסטנדרטי ואיזה סוג של דיג'זטיף בסגנון ייגר-מייסטר, מומלץ בין בירות. במח' המזון יש את כל אבות המזון של הפאב, פיצה, חומוס, טוסטים, כמה מנות בשריות, לנשנושים קלים יש פלטות חמוצים מסיביות וגם פלטת מאנצ'יז גדולה שכוללת פול מטוגן, קבוקים עוד כמה סוגים, אני פחות איש של אכילה בזמן השתיה, והפלטות האלו יושבות בדיוק עם בקבוק הגינס שאני כל כך אוהב.

כשאין מטאל כל שהוא עדיין אפשר ליהנות מרוק קלאסי או מבלוז, שניהם סגנונות שיושבים יפה מאד עם הרגלי השתייה שלי, ובסופי שבוע יש מידי פעם מסך ענק שמקרין את מופע הרוק של VH1 או דברים בסגנון, מה שמספק גם חוויה ויזואלית חביבה. יתרון של השכונה הוא שיש לרוב חניה נוחה, ולא מעט קיוסקים שכנים למי שרוצה גם להכניס קצת עשן יחד עם האלכוהול למערכת, מעבר לכך, שד' וושינגטון היא מקום חשוך וריק מספיק מאנשים כדי שתוכלו לפנות מקום לעוד אלכוהול ברגע ששתיתם קצת יותר מידי!

Old-Friend [ רח' הלני המלכה 7 (ליד מגרש הרוסים), ירושלים ]

בתמונה: המופעה של "צ'ארלי בר-מוחא" באולד-פרינד – באדיבות ליאור סבח.

העיר ירושלים ידעה עליות וירידות בתחום הבילוי של המטאליסטים מלבד ההופעות המזדמנות שיש לנו פה ושם. מאז ימי ה-D1 או ה-YA או אילו עוד אותיות אחרות, למעשה לא היה פה משהו רציני שהחזיק את הקהילה הלא כל-כך גדולה, אך איכותית של המשוגעים הירושלמים. אז נכון יש לנו את המייקס פלייס (הירושלמי – המקורי!), אך כמה כבר אפשר לשמוע בלוז כל היום עם יציאות קלות לרוק ולשבת עם אותם אמריקאים שמשום מה מעדיפים רק את המקום הזה? חאלס! צריך מקום משלנו! מקום שנוכל לשבת, לדבר בעברית (ברוב המקרים) ולשמוע מוזיקה טובה.

בעקבות אותה מחשבה, כמה ירושלמים ברי תעוזה הגו שיטה שעליה כבר נרשמו זכויות יוצרים והיא כזו: "אם פאב מטאל לא בא אלינו, אנחנו נבוא אל הפאב ונכריח אותו לשים מטאל!" – או משהו בסגנון. השיטה הזו עבדה כמעט 4 פעמים, וכך הפכנו מקום בשם "הקפריס" לפני כשנתיים למעין פאב המטאל הירושלמי הראשון, לצערנו זה עבד רק מספר חודשים ונסגר מסיבות כלשהן. לאחר מכן הצלחנו להשיג ערב מטאל משלנו בפאב של 'יאפים' במרכז העיר, כשבימי שני ניסינו לאסוף כמה שיותר מטאליסטים, מבוגרים וצעירים, שיצדיקו את קיומו של הערב הזה… אפילו היה לנו DJ ובעל המקום התחיל לחבב את אורפנד לנד אבל שוב, עם הזמן כמות האנשים הלכה ופחתה והחל להימאס. ככה זה עם ירושלמים, משתעממים מהר. ניסנו לעשות אותו דבר בפאב אחר, קצת יותר חברותי, אבל זה גם בקושי עבד בגלל שלא הייתה מערכת נורמאלית לשים בה את "מוזיקת השטן" שלנו… וזה הביא אותנו לפאב ה-Old-Friend – שבדיוק חגג שנה להיווסדותו.

גם הפעם תוכנן להפעיל את אותה שיטה, אך בניגוד למקומות האחרים הסתבר שבעל המקום כבר היה בתוך הרוק וכולם יודעים שזה קפיצה קטנה ממש לתוך דברים קצת יותר מטאליים כמו איירון מיידן או מטאליקה… ממש לא עבר הרבה זמן מאז פתיחת המקום לפני כשנה וכבר השם שלו תפס גלים ואף קיבלנו ערב מטאל-כאסח משלנו ביום שבת (ולא סתם רוק קל או הבי מטאל כמו בשאר השבוע, אלא דברים החל מת'ראש ועד ברוטאל, דת' ומה לא), שזה כבר מגדיל פי 10 את כמות המטאליסטים שיכולים להגיע אליו. עם הזמן החדרנו עוד ועוד מן ההווי שלנו לבאר, אם זה בהצטרפות מלצריות חובבות (וחביבות) מטאל כמו ויקי ונעמה (מלצריות הבית השוות) או אם זה החלפת סגל הברמנים במשוגעים מן השורה כמו יחי זקן, סולן להקת שוורצחעייה שמנהל את ערב המטאל בשבת ואחראי על כל המוזיקה שאנחנו שומעים. כרגע, יש גם את רופאט וגיגי שמחליפים משמרות ביחד עם יחי במשך השבוע ושמים דברים החל מ-AC/DC ועד ל-Rammstein, הכל במידה וזה לא ברוטאלי מדי לימי השבוע.

הפאב פתוח לגילאי 18+ בימים א-ה' ושבת מ-20:00 ובשישי מ-21:00 עד אחרון הלקוחות והוא ממוקם ברח' הלני המלכה 7 שזה כמעט במרכז של מרכז העיר, במרחק 5 דקות מכיכר ציון ובמרחק של 10 דקות מכל מקום שיכול לספק אוכל. זה דבר חיובי כי ב-Old-Friend מלבד המשקאות [בירות מהחבית (טובורג והייניקן) בכוסות של 1/3 ועד ליטר, מגוון של קוקטילים שונים וסוגים אחרים של בירות מהבקבוק], בייגלה\זיתים ופופקורן אין הרבה מה לזלול. אפשר להכניס למקום פיצה, המבורגרים ומה שעולה על הדעת ואפילו יש נרגילות לחובבי השחטות שביניכם. אבל מה שהופך את המקום למיוחד, מלבד המוזיקה שכמעט ואף פעם לא סוטה לדברים שאין בהם רוק, זו האווירה.

האולד-פרינד הוא מקום מואר יחסית והוא מורכב מחדר מרכזי עם באר, שולחנות, ספה ארוכה (לקבוצה גדולה), טלויזיה ומירב הרעש שמגיע מהמערכת, החדר השני קצת יותר אינטימי והוא בעיקר מורכב מספות לקבוצות גדולות ומסאונד (מעט) פחות רועש מאשר בחדר המרכזי. אנשי המקום הפכו כבר מזמן למשפחה עבור רבים מהאנשים פה בירושלים ואף מגיעים מדי פעם כמה אמריקאים שגם להם נמאס מהמייקס פלייס וכל מיני אנשים מוזרים למיניהם, צעירים ומבוגרים שכנראה לא מפריע להם הצעקות והשיגעונות של הלקוחות הקבועים. ואם כבר הזכרתי שיגעונות, לא חסר בפאב, מלבד ימי שבת בו תמצאו את ריכוז הפסיכופטים הירושלמי הגדול ביותר, יש גם אירועים מיוחדים כמו מסיבות טוגה, חגיגות למיניהן, חולצות רטובות ועוד כל מיני משת'קלים שקשורים לבירה בצורה כזו או אחרת. לסיכום, אם אתם מטאליסטים ואתם בירושלים, חסר לכם שלא תתנו למקום לפחות ביקור אחד. יש לו ימים מלאים, יש לו ימים ריקים אבל כמו שהשם מרמז, חברים וותיקים לא מחליפים… אולי רק בחורות!