אני חייב מוזיקה

איך זה התחיל, שואלים אתם?
ובכן: "ברחובות הירושימה שלי, האסון לא קרה"

המשפט הזה לקוח מתוך שיר, לא, לא מדובר על המנון מטאל יפני בתרגום חופשי לעברית, יש פה משפט שלקוח ישירות משיר של יזהר אשדות.
התעוררתי בשבת בבוקר, לקח לי קצת זמן להגיע אל הטלפון, פשוט כי בשגרה הרגילה שלי אני מנסה מאוד להרחיק את הרגע שבו אתחבר לעולם ליום שלם של מסכים ומידע בלתי פוסק.
פתחתי את הטלפון ונפלו עלי 80 טון של אימה.
זה הגיע מכל כיוון אפשרי: בוואטסאפ, בפייסבוק באינסטגרם ובטיקטוק. בשלב הראשוני דיברו על 150 הרוגים, כבר אז זה נראה מטורף ומייאש, היום אנחנו יודעים כבר על המספרים האמתיים ואת הזוועות שהתרחשו בטבח הנורא הזה, אבל באותו הבוקר ממש, היינו עוד תמימים, יחסית.
קבענו להיפגש עם חברים שלא ראינו כבר כמה שנים טובות, נותרו עוד כמה שעות טובות ונטע, אשתי, עדיין ישנה.
לא התכוונתי להעיר אותה עם בשורות איוב, איזו תועלת תהיה בלהעיר אותה רק כדי לספר לה משהו כזה?
נתתי לה להמשיך לישון.
ברגע הזה התחיל להתנגן לי בראש השיר הזה של יזהר אשדות שציטטתי בהתחלה, כסוג של אנלוגיה לכך שנטע נמצאת ביקום אחר לשעות הקרובות, יקום שבו האסון הזה עוד לא התרחש.
אז אם אייצר פלייליסט שיצייר את התקופה הזוועתית הזו, אין לי ספק שהשיר הלא מטאלי יהיה השיר הראשון ברשימה.

חודש עבר מאז היום השחור הזה, חודש שלם שבו לא הפסקתי לשמוע מוזיקה.
זה לא שחל שינוי משמעותי בעניין הזה אצלי, אני שומע המון מוזיקה, כל הזמן – אבל בחודש האחרון שמעתי יותר מוזיקה, שמעתי יותר מטאל במרוכז מאשר אני שומע בד"כ.
כשאני לא שומע מוזיקה, אני חושב יותר והמחשבה שלי נודדת, המוח שלי עובד שעות נוספות, ובתקופה הזו לא רק המוח שלי עובד שעות נוספות, החרדה שלי תפסה נפח והצטרפה אליו למסע ברחבי הגוף, היא מתחילה בבטן ומשם מתחילה להתפזר.

רוב האנשים שאני מכיר לא היו מסוגלים לשמוע מוזיקה בחודש האחרון, אני יכול להבין את זה, כמובן, אבל אצלי התכנות עובד אחרת, אני צריך מוזיקה.
הרובד הראשון שהמטאל מעניק לי הוא שקט בראש, כמו שכתבתי פה למעלה, אני יודע שמטאל הוא ההפך משקט, כמובן – אבל כשיש לי מטאל בראש אני מתעסק בו, אני מפרק את כלי הנגינה לחלקים בתוך הראש, אני מקשיב לשירה, סופג גראולים, מאזין למלודיות, אני מנסה למצוא חיבור אישי ועניין בטקסט.
הראש שלי עובד על המוזיקה ומרגיע הרבה מאוד מחשבות מיותרות.
ומבחינתי, כמובן – ככל שמדובר במשהו קיצוני יותר, הראש עסוק יותר ויותר בפירוק.
השיר שלי לפירוק הוא Reign of Darkness של Thy Art is Murder, והוא השיר השני בפלייליסט.

הרובד השני הוא עניין הטיפול בחרדה, מטאל מחבר אותי אל התחושות המוזרות שמעוררת החרדה, זו שמגיעה מאזור הבטן – השירים עוזרים לי לנתב את התחושות ולתת להן הסבר, אני מבין פתאום מה אני מרגיש.
קצת כמו רוקח או רופא אליל, אני יודע איזה סוג של מטאל "בא לי לשמוע" באותו הרגע, על פי התחושה שהשיר שאני שומע מעורר בי.
אז אני יכול להתחיל משיר איקס, לחתוך באמצע ולעבור לשיר אחר לגמרי מבחינה סגנונית, אני ממש תופר פלייליסטים תוך כדי האזנה.
ההשפעה של המוזיקה, עליי לפחות, היא מידית, מוזיקה בכלל ומטאל בפרט הם פרס שמתגמל את המאזין ממש "על המקום".
צריכים דוגמא למטאל שמטפל בחרדה? התרופה שלי היא I Will Be Heard של Hatebreed, והוא שיר מספר 3 בפלייליסט.

רובד שלישי – מוזיקה מציפה את הרגש למעלה, היישר לפני השטח.
זה לא משהו שקיים רק אצלי, שמעתי כבר מכמה וכמה אנשים שדיברתי איתם על העניין הזה, נכנסים לאוטו, מתחילים לשמוע מוזיקה ופתאום הכל עולה והם פשוט מתחילים לבכות, יש משהו במוזיקה שמצליח לגעת בתהומות העמוקים ביותר שלנו ולנקז את כל החרא החוצה.
יתכן שזו אחת מהסיבות שמרחיקות אנשים מסוימים מהמוזיקה בתקופה הנוכחית, פחד אמיתי ומובן מאוד לפגוש את הרגש בשיא עוצמתו הגולמית, זה קשה, אפילו קשה מאוד.
אצלי, כאמור, זה הפוך – אני מעדיף להביט לשטן בפרצוף ופשוט לפרוק הכל, זה מנקה אותי לגמרי.
מטאל רגשי, כזה שנוגע בעומקים האפלים ביותר שלי? נסו את Rusted Nail של In Flames, שיר מספר 4 בפלייליסט.

אתם עדיין איתי? מצוין!
עד כאן הגיון, רגש והסיבות שבגללן אני לא מפסיק לשמוע מוזיקה כבר חודש.
אבל בואו נדבר רגע על השינויים הזמניים שהתקיפו אותי:
אחד – ממש קשה לי לשמוע שירים או אלבומים עם ארט ברוטאלי או אלים במיוחד, אפילו אם אני לא מסתכל על הארט, אם זה ארט שאני מכיר, האימאג'ים עולים לי לראש ופוגשים את התמונות המציאותיות שאני לא רוצה לזכור שראיתי.
שתיים – התחלתי לשמוע לא מעט מטאל סימפוני סטייל Nightwish, Epica ו Within Temptetion.
אני לא גאה בזה ולא נראה לי שהעניין הזה ימשך לו לאורך זמן, אבל נכון לעכשיו, משהו באווירה הפופית הזו מספק איזה צורך רגשי שנולד אצלי בשביעי לאוקטובר, וכמו שכבר הבנתם, אם נותנים לי תרופה מוזיקלית שעוזרת לי, אני לא מתנגד.
עד כה, לא הוכח שלתרופה הזו יש תופעות לוואי מזיקות, אעדכן אתכם אם יופיעו כאלה בעתיד.
קחו את השיר I Wish I Had an Angel של Nightwish עם קצת מים, פעם ביום למשך השבוע הקרוב, תחזרו אלי אם אין שיפור במצבכם, בסדר?
הוא שיר מספר 5 בפלייליסט.

לסיכום, שש מאות שמונים ושתיים המילים שנכתבו לפני הפסקה הזו מתארות את דרך ההתמודדות שלי עם העולם הפסיכוטי שבו אנחנו חיים, ברור לי לגמרי שיש אנשים שלא יכולים לעשות את זה ואין לי שום כוונה לנסות לשכנע אף אחד לעשות שום דבר שהם לא מרגישים שלמים איתו.
אני רק יכול להגיד דבר אחד, עם ובלי קשר לעניין המוזיקה, וזהירות מראש, מדובר בקלישאה.
אבל אתם יודעים מה הדבר היפה בקלישאות? שהן בד"כ נכונות.
אז לפני משפט הסיכום, קלישאה מוזיקלית שיושבת לי בול במקום – A Reason To Fight של Disturbed, שיר שישי ואחרון בפלייליסט שלי.

אתם לא אשמים שנשארתם בחיים, אתם לא מזלזלים בזכר המתים והחטופים בזה שאתם ממשיכים לחיות, ההפך המוחלט הוא הנכון.
אנחנו מקדשים את החיים בכך שאנחנו ממשיכים לחיות, נקודה.