לכבוד החופש הגדול והקיץ המגיע אלינו לטובה, העלינו רעיון כאן במטאליסט. אם בעבר כתבנו כבר על פאבים ומקומות בילוי מומלצים למטאליסטים, למה לא להיכנס לצוות הכתבים לבטן ולשלוף משם המלצות לדברים טובים לאכול? אז נכון, אין משהו מטאלי במיוחד בסושי, וגם לא בחומוס, אבל מטאליסט שבע זה מטאליסט שמח ולכן קבלו ברעב את הכתבה הפותחת רשמית את הקיץ באתר מטאליסט: מה ואיפה כדאי לכם לאכול.

עדי כהן

Meat & Wine רחוב שנקר, הרצליה פיתוח
המנה: ספריבס
אני לא בחורה שמשתגעת על אוכל טוב. תנו לי שניצל וצ'יפס ובמבה לקינוח ואני מאושרת. אבל עדיין, לפעמים צריך לחגוג אירוע מיוחד כמו יום הולדת, ואז מחפשים מקום שובר שגרה להרגיש בו כמו מלכים. Meat & Wine הוא בדיוק המקום הזה – מעוצב בטעם, רומנטי, יוקרתי, ואפילו כשר! זה ממש גן עדן לחובבי בשרים – חוץ מהבחירות הרגילות כגון פרגיות, חזה עוף במרינדה והמבורגר, תמצאו כאן פינוקים כמו צלעות טלה, שיפוד קצבים, והמבורגר עגל חלב, אם כי רוב הפרסום שלהם נוצר בזכות הספריבס המעולים שלהם (בביקור האחרון התבשרנו כי הם הוצאו מהתפריט אך שווה לבדוק). אני אישית לא מתלהבת מסטייקים, אבל אכלתי שם את חזה העוף הכי טוב שאכלתי בחיי, ובן הזוג הארגנטינאי שהתחרע על אנטריקוט 600 גרם אישר בחום, וזה לא פשוט, לקבל אישור על בשר מארגנטינאי.

מאוד קשה לאכול כאן ארוחה מלאה הכוללת יין, מנה ראשונה, עיקרית וקינוח בלי להתפוצץ מאושר כבר באמצע, אבל בכל זאת מומלץ לא לוותר על אחד הקוקטיילים המיוחדים ועל הקינוחים – זכור לי במיוחד "קוקטייל הפתעה" עדין שנראה כמו ברד בכמה צבעים וכלל שלושה סוגי אלכוהול, אך בפעם האחרונה שביקרתי לא מצאתי אותו בתפריט (הלא מעודכן!). המקום שקט ומאוד רומנטי, מעוצב בצורה מרשימה, השירות אדיב מאוד. זה מקום ללכת אליו עם בן\בת זוג, אם כי יש להם גם עסקיות לחבר'ה מהמשרדים באיזור. לגבי מחירים: המקום יוקרתי, ובהרצליה פיתוח אחרי הכל – תתכוננו לצאת עם חשבון של 500 שקל לזוג, אבל כבילוי של פעם בשנה זה יותר משווה את זה ולא כדאי לחסוך.

דני אחירון


פיצה סלסטה, רח' סוקולוב, הרצליה
המנה: פיצה, דהה.
לעתים נדירות ניתן למצוא שילוב שכזה בין מקום ביתי מאוד וטעים מאוד, פיצה סלסטה היא דוגמה מצוינת בעיני. המקום הוקם ומנוהל ע"י פנצ'ו,טבח וותיק ומי שהיה אחד ממקימי פיצה מטר ז"ל הזכורה לטובה ולצידו חוויאר, העזר כנגדו שמבשל ומעשיר תמידית את התפריט. במקום מציעים חוויה קולינרית דרום אמריקאית, שכוללת בעיקרה פיצות מרובעות עם תוספות שגרתיות וגם פחות שגרתיות, כגון אמפינדס(כיסוני בשר), מנה מיוחדת מתחלפת בימי חמישי, מבחר פסטות ועוד, כשכל זה נשטף היטב עם בירה סן מיגל מהחבית. האווירה, כמו שאמרתי, היא ביתית מאוד – דרום אמריקאית עם מוזיקה בהתאם, עם קהל יעד מגוון שכולל ילדים, עולים מדרום אמריקה, משפחות תיירים, וגם תלמידים מהמכללה הבינתחומית שבאים בדרך קבע לשבת לבירה+.

למי שהיה לו צל של ספק, חוץ מהבירה כל האוכל מוכן במקום, ואם מתחשק לכם אוכל ביתי מקורי, אוירה כיפית והפוגה מהמטאל לטובת ישיבה בחוץ ביום קיץ דביק עם בירה בכוס קפואה במרכז העיר הרצלייה ובמרחק 10 דקות נסיעה מת"א, המקום בשבילכם .

טל זכאי

Porter & Sons, רח' הארבעה, תל אביב
המנה: המבורגר BBQ

ישנן בעבורי שלוש אינדיקציות למסעדה טובה – האווירה, איכות הבשר ומבחר הבירות. לאחרונה יצא לי להכיר מסעדה ברחוב הארבעה בת"א המשלבת את שלושתן ובצורה יוצאת מן הכלל. מסעדת Porter & Sons מעוצבת בצורה חמימה של פאב אנגלי אפלולי ומציעה לא פחות מ50 סוגים שונים של בירות מהחבית מכל גוון שהוא, והמטרה העיקרית של האוכל המוגש הוא לבוא טוב לצד הבירה. בתור חובבת בירות חיטה התמוגגתי לי בשעת אחר צהריים מאוחרת עם כוס גבוהה של חצי ליטר פרנציסקאנר עכורה וקרה, ולצידה את מנת ההמבורגר BBQ, שכללה 300 גרם של בשר איכותי, עסיסי ועשוי במידה מושלמת, עליו חתיכות בייקון ובצל מטוגן פריכות וכמובן הרבה רוטב ברביקיו, כפי ששם המנה מרמז. מומלץ לכל שתיין בירה מן השורה שמעוניין לאכול טוב לצד השתייה ועל הדרך לברוח לאיזה שעה-שעתיים מהחום התל אביבי לתוך מין בועה אירופאית באמצע ערפילי הפיח.

אלון מיאסניקוב


הסורים, כרם התימנים, ת"א
המנה: חומוס פול קומפלט
אני חולה חומוס מוכר וידוע, עוד בתקופת התיכון שלי, שלא אפרט עד כמה מזמן זה היה, הייתי נוהג לעשות מסעות של ימי שישי עם חברים לאכול באבו חסן ירום הודו ביפו, באחים קלבוני ברח' יפת, חומוס אשכרה בירמיהו, אכרם הנודע בשינקין, ועוד כהנה וכהנה.
אבל אולי החומוס הייחודי ביותר הוא זה שאכלתי דווקא בכרם התימנים, בכוך קטן ולא משווק בעליל הידוע רק בשם הלא רשמי: "הסורים". מידי יום החל משעה 6:00 בבוקר בערך, יושב לו אדון מבוגר ועוטה כיפה בפינת המקום, מוקף בקערות שמכילות מרכיבים ריחניים וצבעוניים, מושטות אליו צלחות והוא מכין מנה אחר מנה של אחד החומוסים הטובים ביותר שידע היקום. חומוס סמיך, כבד מאלו של אחיינו הישמעאלים במרבית החומוסיות ביפו, ועליו פול שהתבשל עד כדי עיסתיות על פתיליה במהלך הלילה. כל המוצר היפיפה הזה ידוע בשם: "קומפלט".
אז נכון שלסורים יצא שם שקצת מזכיר את של ה Soup Nazi, המנות לא גדולות, התוספות היחידות הן צלחת קטנה עם פלפלים ירוקים חריפים ובצל, בשעה שאתה אוכל בדרך כלל כבר מתגודדים עשרות מורעבים אחרים שבוהים בקצב ההתקדמות שלך עם המנה, והסורי הראשי לא למד מעולם לחייך במסגרת הליך ההתבגרות שלו.
אבל מה זה משנה? כל יום בין 6:00 בבוקר ל 14:00 בצהריים (עד שנגמר הגרגר האחרון של החומוס, והפול בדרך כלל נגמר גם לפני), חבורה של אנשים פשוטים ורציניים למראה מגישים גן עדן בצלחת לכל מי שלא איכפת לו לבלות את שאר היום על ספה נוחה בבית.

אלון מיאסניקוב


פרנק, רח' בן יהודה, אבן גבירול, הרצל – תל אביב.
המנה: נקניקיית ברט אוורסט
הפעם מדובר באוכל מטאליסטי שעונה כמעט לכל קריטריון מחמיר: כשר? לא, זול? כן, טעים ומשביע? כן, המקום מגיש בירה? בהחלט. ואם גם נוסיף שמדובר בנקניקיה גרמנית שמי שהגה אותה ואת רשת הנקניקיות המעולה הזו הוא אדם שכתב שיר בשם: "אני שונא גרמנים", והגעתם לארון הקודש העתיר קלוריות של כל מטאליסט לא צמחוני. פרנק היא רשת בת 3 סניפים קטנים ומינימליסטים, שמתמחה במספר סוגי נקניקיות שאת המתכון שלהם למד המייסד זאב טנא, מוזיקאי, מהנדס מזון ומשורר מחתרתי שבין השאר המציא את הפטנטים שמאחרי "טבעול" ו "מאמא עוף" – ממומחה גרמני.
התהליך הוא כזה: בוחרים נקניקיה, יש מבשר לבן, עוף, או עגל, גדולות וקטנות יותר, בוחרים רטבים, ממבחר סוגי חרדל ואפילו קטשופ קארי שעושה מהמנה קארי-וורסט משובח למדי, בוחרים תוספת – מכמה סוגים של תפוחי אדמה אפויים, מוזגים שתייה – ומשלמים על כל הכבודה, בדרך כלל תתקשו לעבור את 50-60 הש"ח לכל המארז הזה ביחד, ותוכלו לסגור גם ב 30 אם תלכו רק על נקניקיה ושתיה. בהתחשב בזה ששליש בירה מהחבית יעלה לכם 11 ₪ וחצי 14, הייתי אומר שיצאתם בזול. לסיכום, לא חייבים לנוסע לוואקן כדי לדחוף לפה נקניקיה גרמנית, ואין שום סבטקסט הומו-ארוטי במשפט הזה.

מורן פריאל


פאב סטרסקי, רח' אלנבי, תל אביב.
מנה: בירה עם דברים טעימים
"וייב" הוא אמנם מושג חמקמק וקשה לתיאור, אך לפעמים אין דרך טובה ממנו לתאר אדם או מקום, אהובים או שנואים. מי מאיתנו לא הכיר בחורה שוות מראה אך עם "וייב" דוחה, או שמא להקה שלא חידשה לו כלום ואולי קצת קלקלה, אך עדיין היה בה את אותו ה"וייב" שגרם לך לחזור אליה שוב ושוב. כזהו בדיוק המקרה עם פאב ה"סטארסקי" באלנבי, המקום בו על המחסור בסאונד נורמאלי (כבר שנים), המחירים (לא יקר מהרגיל אך גם לא זול) ותפריט המזונות העשיר (שפשוט לא קיים)- מפצים וייבים שלא פגשתי כמותם בארץ. בשמונה השנים בהם הפאב קיים הוא הספיק להצמיח קהילת פנאטים אשר מגיעה למקום בקביעות כמעט קנאית- מקום לפגוש בו חברים ותיקים וחדשים, לעלות להופיע בערבי הג'אם השבועיים, לשתות ולשוחח עם היושבים הותיקים, לבהות במחשופים ואפילו לעלות לסט תקלוט של (כמעט) כל סגנון בו חפצה נפשך במסגרת "U.dj", מהמסורות היותר מגניבות שמחזיק ה"סטארסקי" ולמעשה כל פאב רוק אחר בת"א. זה נכון, יש פאבים עם יותר בחורות, אוכל טעים ומזין, סאונד מפציץ ואלכוהול בזול- אך אין שום מקום אחר שיגרום לך לרצות ולחזור אליו פעם אחרי פעם במשך שנים כדי לתדלק גינס ובוטנים, לשבת בין חברים ולהאזין לשלל סגנונות הרוק (מאלטרנטיבי וכבד ועד הקיצוניים) שמתנגנים שם בקביעות. אני לא יודע מה אתכם- אבל זה כל מה שאני מחפש בפאב.

אלעד מיאסניקוב


Subway, בן יהודה תל אביב
המנה: לחמנייה ענקית עם הכול
לפני שנים רבות, עוד כשהייתי בתיכון על גבול היסודי, התחילה מתקפת רשתות המזון מחו"ל. השיא היה כמובן כשמק'דונלד'ס פשטו על ארצנו הקטנה והחלט לפטם ילדים קטנים כמיטב המסורת האמריקאית. רשת נוספת שהחלה להתפשט הייתהSubway. רשת מסעדות סנדוויצ'ים על טהרת הנקניקים. הרשת החזיקה מעמד בארץ במשך מספר שנים, אך לאט לאט דעכה ונעלמה. לדעתי נשארו מספר סניפים בזכיינות פרטית. התפריט היה טעים, אבל בסיסי וכשר. לפני כשנתיים הייתי בטיול מחוף לחוף בארה"ב וזכיתי לאכול שם במספר סניפים של הרשת – חיוך ענק נמתח על שפתי ומהר מאוד נסתם עם כריך מלא בכדורי בשר עסיסיים ברוטב עגבניות ומתובל ברוטב חלפיניו. חשבתי כמה נחמד אם הרשת הייתה חוזרת לפעול בארץ, במתכונתה האמריקאית.

להפתעתי הרבה, כמה חודשים בלבד אחרי שחזרתי, אחי הנערץ שבטנו הולכת לפניו בישר לי את הבשורה, שזכיין מקומי פתח סניף של הרשת ומגיש את התפריט האמריקאי! אז חברים, חפשו באינטרנט, לרשת כרגע מספר סניפים בלבד בהרצליה, ת"א ובהמשך במקומות נוספים. התפריט כולל סנדביצ'ים עם נקניקים קרים שניתן גם לחמם ולהפוך לטוסטים משודרגים, סנדביצ'ים חמים דוגמת כדורי הבשר, מספר רב של רטבים והכול נדחס בסוגים שונים של לחמניות באורך 15 או 30 ס"מ. בשונה מבעבר, כיום ניתן להוסיף גבינה ואת סתימת העורקים הזו ניתן להזמין במשלוח עד הבית (אלו מכם שגרים בת"א ו/או מתחת לגיל 30 ולא דואגים מטרשת עורקים, התקפי לב, גזים וכד').

אלעד מיאסניקוב


סביח דה-לוקס, יהודה הלוי, תל אביב.
המנה: נו באמת, תנחשו.
מקום קטן, יותר נכון 2 מקומות: אחד ברחוב הרכבת פינת יהודה הלוי ורחוב וולפסון והשני על אבן גבירול. המקום מגיש את דוחה הבחורות האולטימטיבי: פיתה המכילה, טחינה (נוטפת מכל צד) עמבה וחריף (מסריחים את הנשמה למרחק קילומטרים), בצל (מעלף פרי הרבעה), ביצה (בסיום תהליך העיכול מסייעת בהפרכת ריחות קטלניים בצורה שקטה וסמוייה), סלט ירקות עם פלפלים חריפים, חציל מטוגן, קצת תפוח אדמה מרוסק, מלח, פלפל, עוד חציל ועוד טחינה. כן, חברים המנה הזו תרחיק מכם כל בחורה או בחור למספר שעות, אבל עם זאת תפציץ אתכם באחלה טעמים. אוכל רחוב מזרחי קלאסי, מתחרה בפלפל, אנטיתזה לשווארמה, סתירה לפריקסה ונגמרו לי מאכלי הרחוב המזרחיים. אם תהיו נחמדים ולא תנשמו על מי שמכין לכם את המנה, אולי הוא יפנק אתכם בקובה בשרית עם כף נדיבה של טחינה. נקודה נוספת שאני חייב לציין: שורצי חנות המטאל יטענו כי הסביח בפרישמן יותר טוב או שהסביח של טל ניסן מגיע עם מטאל ברקע – נכון, אבל אני בחרתי לכתוב על מקום קטן ולא מוכר, אז לבחירתכם.

אוראל להב


מסעדת קיוטו, הרצליה פיתוח.
המנה: פנטסטיק רול
מסעדות מגוונות תופסות שטח נרחב באיזור התעשייה בהרצליה פיתוח, אך בין המבורגריות, סטקיות, וברים, שוכנת מסעדת הסושי הטובה בישראל (לדעתי הצנועה). סניף קיוטו בהרצליה מציע מגוון מאכלים יפנים מסורתיים, אבל אין כמו תפריט המנות המיוחדות, בו בולט הפנטסטיק רול. הוא מכיל צלופח נא, שרימפס בטמפורה, ומלפפון. הרול עצמו עטוף באבוקדו ואביקו. כבר נתקלתי בתגובות מזועזעות נוכח הרגלי האכילה שלי- הדגים מוזרים, נאים, ועטופים באצה שצריכים ללמוד כיצד ללעוס. אף על פי כן, הסושי נראה כמו יצירת אמנות, ומפתיע מחדש בכל ביס. בניגוד לסושיות מוצלחות פחות, לא מרגישים בו שום מליחות מיותרת. במקומה מורגשים החומרים הטריים מהם מוכן התענוג היפני שלי (קיוטו הוא שם של מחוז יפני, בו נהוג להכין בתיבול ייחודי, שלא בהכרח מזכיר את שאר הטעמים היפניים). למסעדה אני נוהגת לצאת בימי ההולדת שלי ובאירועים מיוחדים, כך שנוסף על אדי סאקה חם, השולחן אפוף זכרונות טובים. אתם מוזמנים לקרוא לי מפונקת מתנשאת.

יותם דפיילר


מסעדת דיקסי גריל-בר, ת"א
המנה : סנדוויץ" פילדלפיה.
המקום בו אני הכי אוהב לאכול הוא מסעדת הדיקסי גריל-בר בת"א. אני יודע, אני נשמע כמו פלצן צפוני מלוקק, אבל האמת שאני באמת פלצן צפוני מלוקק. אני יותר צפוני כנראה מכולכם פה (11 ק"מ מלבנון, אחרי הכול) – ועדיין בכל הזדמנות שנקראת לי אני פונה אל שולחן המזללה שרק הולכת ומשתבחת ככל שהלילה נהיה פחות ופחות סביר לארוחות שחיתות. המחירים אמנם כואבים לכיס של סטודנט ממוצע, שלא לומר שהנסיעה מנהריה עם מחירי הדלק של היום הון עתק, אבל אני פשוט לא יכול להתנגד לסנדוויץ' הפילדלפיה ההרסני שלהם. סנדוויץ" במשקל שליש קילו, עם חתיכות אנטריקוט פרוסות דק-דק בתוך ג'בטה, פלפלים קלויים, בצל מטוגן ולמושחתים נטולי זיקה ליהדות – לפי בקשתכם גם שמנת וגבינת אמנטל משובחת. מנה זו ניתנת להזמנה בתפריט המסעדה (ולא הבאר של המקום) רק משעה 23:30 בלילה, אבל במידה ונקראתי למקום לפני כן, ואני כה חסר סבלנות, והיו מקרים שבהם חיכיתי שעה עד שעה וחצי כדי שהתפריט ייתחלף לתפריט לילה, המסעדה גם ידועה בהמבורגרים פורצי דרך שישימו את רוב ההמבורגרים שאתם מכירים לבכות בפינה (הרוב, לא כולם, כאמור). אני מחכה בקוצר רוח, ומתאכזב כל פעם מחדש, לגלות שלא הוחזרה המנה המעולה של המבורגר על מצא של שפצל ברוטב גבינה כחולה. כן, כן, אני יודע, אמרתי כבר שאני פלצן.