“ואולי מרחוק יש סיכוי אחד למיליון
ואולי מרחוק איזה אושר מתגנב אל החלון”
– יהודה פוליקר, “חלון לים התיכון”.
אלה פלוס מינוס המילים היחידות האופטימיות באלבום “אפר ואבק” של פוליקר, אלבום שבגדול עוסק בשואה, בזכרה ובחוויה של להיות ילד לניצולי שואה. לפני כמה שנים כתבתי כאן כתבה על האלבום הענק הזה וציינתי שהוא למעשה מביא דילמה שלצערי הרבה מאיתנו בישראל היום עומדים מולה – האם בכלל מותר לנו להיות מאושרים?

אני ניגש לכתוב את המילים האלה לא רק ככתב של המגזין אלא גם כמוזיקאי פעיל בסצנה וכעובד סוציאלי שמטפל באנשים. נעליים די מורכבות בימים אלו. אני חושב שכל אחד זוכר איפה הוא היה כשהתחילה המלחמה. אני? אני גר באופקים, מכל המקומות. 2 דקות לפני שהיא התחילה יצאתי מהבית להליכה (כי אני זקן וזה מה שאני עושה בשבת בבוקר). שמעתי בומים שנשמעו כמו יירוטים שאני מכיר היטב אבל לא הייתה אזעקה אז אמרתי לעצמי שזה אולי משהו אחר. ואז באה אזעקה. אל תלמדו ממני, אבל כשיש אזעקות אני לא משנה את שגרת החיים שלי, אז המשכתי ללכת. תוך כדי ההליכה אני מקבל דיווחים על כל הבלאגן, כולל המחבלים החמושים שמסתובבים בעיר שלי ויורים באנשים. כמו מטומטם עשיתי בכל זאת את ההליכה שלי. כשהתקרבתי הביתה ראיתי רכב נוסע לכיווני אבל זה היה סתם רכב. אחריו 2 גברים לבושים שחור מתקדמים לכיווני. זה היה גם מפחיד. בסוף זה היה סתם אנשים אבל הלב שלי? טס על 200. הגעתי הביתה והתבצרתי. הגפתי תריסים, כיביתי אורות, כל הבית בדממה.

לאורך אותו יום עד הערב הייתי נצור בבית ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. היה לי שיר שהתחלתי להלחין אז אמרתי לעצמי "טוב, נמשיך לעבוד עליו" ובצורה הכי סוריאליסטית אני מלחין אותו בווליום ממש נמוך בתקווה שאם יעברו לי מחבלים ליד הבית הם לא ישמעו. כל כך לא עיכלתי עדיין את המלחמה הזאת שהמילים שכתבתי לו היו עדיין על הימים היפים של לפני המלחמה, כשהיינו סתם מדינה עם שסע חברתי ופוליטי עצום שקרע אותנו ועמד למוטט אותנו.

4 ימים לפני המלחמה כתבתי שיר נוסף. בדיעבד אני אפילו כועס על עצמי על כמה שהוא נבואי ונוראי כי נקודת המבט בשיר היא של בת זוג של מישהו פוסט טראומטי ממלחמה ובסוף הוא הורג את עצמו והיא נשארת לבד עם הזכרונות ועם הכעס על הכל. בכלל, יש לי שירים בני עשור ויותר שעוד לא ראו אור עדיין וכבר מדברים בדיוק על המלחמה שבה אנחנו נמצאים עכשיו. חוץ מהשיר שנכתב ביום שהיא התחילה לא הצלחתי להלחין ולכתוב כלום עד עכשיו. לפני המלחמה הייתי בגל רציני של יצירה אבל מאז אותו 7.10.23 ארור אני לא מצליח. לא יודע אם אני רוצה בכלל. סביר שכמו רבים מכם אני חווה את מה שמכונה "אשמת ניצולים". למה 1400 איש נהרגו ואני פה ממשיך בחיים שלי? ובמקרה שלי, למה 50 תושבים מהעיר שלי מתו רק כי הם גרו בשכונה אחרת? כמה מזל היה לי שכשעברתי לגור בעיר הזאת בעל הדירה של הדירה שראיתי בשכונה הזאת היה איש מעצבן אז לא שכרתי אותה דירה באותה שכונה? וכעובד סוציאלי שעובד פה בעיר הזאת, עד שפרסמו את שמות ההרוגים עוד הייתי עם התהייה של מה הסיכוי שאנשים שאני מכיר קיפחו את חייהם?

אשמת ניצולים. למה לעזאזל אני יכול להמשיך לשבת בבית שלי, בכיף שלי, לשמוע מוזיקה, לעשות מוזיקה, לאכול טוב, לעבוד ולהמשיך להתפרנס ולהמשיך בחיי בזמן שילדים קטנים נרצחו בברוטאליות? איך אני יכול לשמוע עכשיו קאניבל קורפס כשליטרלי הזוועות שעליהן הם שרים נעשו בסביבה שלי?

איך בזמן שאנשים שאני מכיר איבדו חברים ובני משפחה אני יכול לראות תכנים מצחיקים? איך בזמן שגופות עוד לא זוהו בגלל הזוועות שנעשו להן אני יכול לשבת לראות תכניות בישול? ואתה לא יודע מה לעשות. אתה פשוט לא יודע. אתה לא יודע אם כבר ראוי לשאוב מהמוזיקה את מה שאתה שואב ממנה ביום יום, כי אתה לא יודע להגיד לעצמך אם הסיפוק ממנה היא לגיטימי. אתה לא יודע אם לעשות מוזיקה בכלל זה לגיטימי עכשיו. אתה לא יודע אם כל הנישה הזאת, של משהו שבסופו של דבר הוא תחביב אבל כזה שממלא את הלב, היא משהו שלגיטימי לעסוק בו עכשיו.

ומהצד השני, בערב של אותו יום נוראי יצאתי מאופקים ונסעתי למשפחה שלי בבאר שבע. באותו יום היא עוד הייתה מקום בטוח יותר. הייתי יומיים אצל ההורים שלי, הטלויזיה דלקה ללא הרף על ערוצים החדשות ואחרי כ-45 שעות של חדשות נונ-סטופ אמרתי לעצמי שדי. די. אחרי הפחד שהייתי בו באותו בוקר, אחרי שהייתי נצור בבית שלי, אחרי יומיים של חדשות בלתי פוסקות אני לא יכול להכיל את זה יותר. בטח לא כשבכל שעה שעוברת מימדי הזוועה שנחשפים רק הולכים ומתגברים. אני לא יכול. אחרי יומיים הבנתי שלא משנה כמה אשמה אני ארגיש על זה, אני חייב את האסקפיזם. אני חייב להיות בלבד שלי, לאכול את האוכל שעושה לי טוב, לשמוע את המוזיקה שעושה לי טוב, לצפות בתכנים שמצחיקים אותי וכן, אפילו להיות עם מחשבות מיניות.

לא משנה מה אעשה או לא אעשה, בכל יום שעובר כרגע יש לנו חיילים בחזית שמתים עבורנו והמון חטופים שאלוהים יודע מה עובר עליהם שם, מי וכמה מהם יחזרו ובאיזה מצב. כל עוד לא נהרגנו ולא נחטפנו אנחנו נרגיש את האשמה הזאת. אני מאמין שככל האפשר כל מי שיכול צריך להירתם בדרכו למאמץ המלחמתי כרגע. אני עושה את זה דרך העבודה שלי. ועדיין, כעם, אחרי כל מלחמה שעברנו ידענו גם לחזור לחיים כלשהם וזה מורכב לשפוט את עצמך על התזמון של מתי וכמה אתה חוזר לחיים.

ומה יהיה על סצנת המטאל שלנו בזמן הזה? אין לי מושג. פיקוד העורף כנראה יהיה זה שיחליט מתי יחזרו להופעות וכאלה. אבל תגידו לי אתם, יש פה מישהו שרוצה להופיע כרגע? שרוצה לראות הופעה כרגע? יש מישהו שהראש שלו שם בכלל? אני לא שופט חס וחלילה, אני מתקשה להתחבר לזה פשוט. להופיע זה אהבת חיי, אבל כל עוד יש לנו חטופים, כל עוד החיילים שלנו שם נהרגים אני לא מסוגל לדמיין את עצמי מגיע לרמות הסיפוק שהופעה נותנת לי. זאת רמה של תחושת אשמה שאני כנראה עוד לא מוכן להגיע אליה.

אני לא אתיימר להחליט עבור אף אחד אחר אם האסקפיזם עכשיו הוא לגיטימי או לא. אני לא אתיימר להגיד לאף אחד מה לעשות, אני לא אתיימר להגיד לאף אחד אם זה לגיטימי או לא בזמנים שכאלה להיות מאושר או לחוות סיפוקים כלשהם. בסופו של דבר באופן פרטני ועוד יותר באופן קבוצתי אנחנו מתמודדים עם טראומה שעדיין נמשכת ואף אחד לא יגיד לכם איך להתמודד עם הטראומה שלכם. אם ההתמודדות שלכם היא לשמוע מוזיקה או ליצור מוזיקה, אם משום מה כן בוער בכם דווקא עכשיו הרצון להופעות זה בסדר. אם אתם לא מסוגלים לחשוב בכלל על להינות ממשהו כרגע כי כל כולכם בחרדה, טראומה, כעס ואובדן זה גם בסדר. זה באמת בסדר. בסוף אנחנו ננצח, בסוף אנחנו נזכור כל קורבן וכל חלל וחלקנו נעשה את זה בעזרת או דרך המוזיקה גם. בסוף הסערה הזאת תחלוף איכשהו.