גדולי המצליפים – על האלבומים הגדולים של ז'אנר ה Thrash

ה Thrash משל בעולם המטאל בסוף שנות השמונים, אך בתחילת שנות התשעים ועם עליית ז'אנר הגרנג' נטשו חברות התקליטים הגדולות את מרבית הלהקות שניגנו את הסגנון – מה שהותיר עשור כמעט ריק מאלבומים גדולים בז'אנר. בשנים האחרונות ניכרת צמיחה מחודשת שלו – עם להקות צעירות ומוכשרות כגון Municipal Waste ו Evile, אלבומים חדשים וחזקים לכמה מוותיקות הז'אנר, כמו אלו של Kreator ו Testament למשל, מה שמחזיר קצת את הילת הכבוד שהייתה ל Thrash במהלך העשור הראשון לקיומו.

ביום שישי הקרוב יערך במועדון הסבליים ערב המוקדש כולו לז'אנר – ולכבוד ה Thrash שהכניס לא מעט מטאליסטים אל תוך תתי סגנונות רבים אחרים, ישבו שניים מזקני השבט: ישי שוורץ, מפיק ובעל חברת מטאל וותיקה, ואלון מיאסניקוב – עורך אתר מטאליסט ובעל משאית אלטע זעכן, ורשמו כמה מאלבומי ה Thrash שהכי השפיעו עליהם במהלך השנים, הכי הרשימו אותם, ובאופן כללי גרמו להם לריגוש נעים וחמים

Metallica- And Justice For All

ללא ספק אלבום הט`ראש מטאל הטוב ביותר בעיני, עזבו רגע את סוגיית הבס: השירים עצמם הם לא פחות ממושלמים, אין פה ולו שיר אחד פחות טוב, המילים חותכות בכל מה שחשבתי על העולם ויורקות את האמת החוצה, לפתוח אלבום במשפט Blackened is the end, מה יותר כועס שחור ומלא כעס מזה? ולסיים אלבום ב dear mother, dear father שלDyers Eve , כשהייתי בן 13 והרגשתי שההורים המורים החברה והמערכת נועלת אותי ומקצצת לי את הכנפיים עוד לפני שטעמתי מהעולם: זה היה השיר בשבילי, שלא לדבר על To Live Is To Die הגאוני ושיר הנושא המושלם, תשע וחצי דקות של מושלמות מטאלית, אין יותר טוב מזה ולא יהיה, הלהקה הגיע כאן לפיק יצירתי רגע לפני הירידה ברמת החומר, שלב אחרון לפני השינוי של "השחור" הם חתמו את פרק הט`ראש בקריירה שלהם בבעיטת מחץ, באלבום שהוא בשבילי ספר תנ"ך.

ישי שוורץ

Coroner – Mental Vortex

Coroner היו הייצוא הבולט ביותר במטאל משוויץ לצד Celtic Frost האגדיים, החל מהשורשים הפשטניים יחסית של האלבום R.I.P. ב 1987 ועד המטאל הכמעט אוונגרדי ומתוחכם של האלבום האחרון Grin שיצא ב 1993. מבחינתי האלבום הטוב ביותר שהוציאה החבורה הזו הוא Mental Vortex שיצא ב 1991, שנה מעולה לז'אנר שבה הלהקות הגדולות של הסגנון ברחו קצת מהשבלונה והוציאו אלבומים נועזים ומקוריים שגנבו את ה Thrash והלכו איתו למקומות יותר הרפתקניים. Mental Vortex לקח שלושה נגנים מעולים, והרביץ בשיר אחד שיר שהכילו ריפים מצויינים, סאונד מלוטש, והרבה אווירה, במה שהוא לדעתי אחד מגדולי אלבומי ה Thrash המאוחרים יותר. החל מ Son Of Lilith המבריק ועד הביצוע שובר המוח ל I Want You של ה Beatles – מדובר כאן ב Thrash חכם לאנשים חושבים, ואני לא יכול להמליץ יותר מכך על האלבום הזה.

אלון מיאסניקוב

Megadeth – Rust In Peace

ה Speed Metal היה הורסיה המתקדמת של הט`ראש, הוא לקח מההאבי מטאל את האורגניות בנגינה והמקצבים המתפתחים והכניס לתוך הסיר, זה במשפט אחד כל השוני. Megadeth היו עד 1990 להקת Speed Metal במלוא מובן המילה, Rust In Peace הוא פסגת היצירה שלהם והאלבום השני בעיני, שוב מאסטיין מגיע אחרי מטאליקה אבל גם מקום שני בכל הזמנים זה השג אדיר, את האלבום הוא כתב בשיא תקופת הסמים שלו, בשיא הדכאון והכאוס האישי, מתוך זה יצא אלבום גאוני, שירים מרהיבים, טקסטים של פעם ביובל, Holy Wars (ספיד מטאל במיטבו), Tornado Of Souls הכועס ונוטף הכאב (הגיטרות פשוט מייללות שם את הדם של דייב) וכמובן שיא האלבום Hangar 18, על "האנגר" אפשר לדבר שעות, אני טוען שכל השיר הזה הוא מטאפורה ליחס של החברה והמנגנון לשונה ממנו, וכל מי שחושב שזה באמת מדבר על חייזרים מוזמן לשמוע את הניתוח שלי בהזדמנות, היו גם את שירי הסמים באלבום, Five Magicks ו Poison Was The Cure ואת שיר המחאה Take No Prisoners, כשאתה בן 15 ודוחפים לך לראש להיות אזרח מועיל ובורג במכונה, אז Ask What Your Country Can Do For You של מאסטיין זה התשובה: קרי האינדיבידואל מעל הרצון החברתי, קרי אני יותר חשוב ממה שאתם רוצים שאעשה.

ישי שוורץ

Slayer – Reign In Blood

אם אתם רוצים להבין אחת ולתמיד מה ההבדל בין ט`ראש לספיד: תקשיבו ל Rust In Peace ומייד אחר כך ל Reign In Blood ולא תצטרכו אף הסבר, מדובר באלבום שמייצג את התבנית המוסיקלית הטהורה של ט`ראש מטאל במובן הגולמי הישיר והמדוייק שלו, אין יותר ט`ראש מזה, אלבום שיצא ב 1986 ואלבום שבו Slayer זנחו את השפעות ה Heavy Metal שהיו להם בתחילת הדרך לטובת שירים קצרים במתכונת של פאנק, Reign In Blood הרבה יותר קרוב מוסיקלית לפאנק הניו יורקי של שנות השמונים (פלוס הסאונד המופק והסולואים) מאשר לאיירון מיידן, הטקסטים הם תמהיל של רוע אימה אפוקליפסה דם אש ותמרון עשן, כל ה שמזוויע, אפל, מזעזע, מדמם וקשה לקריאה נכנס, ולא: Angel Of Death הוא לא שיר פרו נאצי, לא כשאת הרעיון הביא ריק רובין מפיק האלבום ויהודי גאה וכששניים מחברי הלהקה הם ממוצא אתני מעורב, דמיינו את המצלמה שעוברת ומתעדת את הזוועות: זה השיר, ותמיד הבנתי אותו כך.

ישי שוורץ

Annihilator – Alice In Hell

Jeff Waters היה אדם שהימם את סצנת המטאל ב 1989, אלבום הבכורה של Annihilator, שפרץ לתודעה עם הקליפ הבלתי נשכח לשיר הנושא Alison Hell – הפך במהרה לאחד האלבומים החשובים בז'אנר ונבחר לאלבום השנה כמעט בכל מגזין מטאל נחשב. הגיטריסט הקנדי הגאון הביא יכולת נגינה וירטואוזית ויכולת כתיבה מבריקה שהיו נדירות מאד, כשאולי רק חברי Megadeth מתחרים בה מבחינה טכנית גרידא. השילוב של המורכבות והתחכום הוסיפו עוד שכבה לשילוב יוצא הדופן – והאלבום הפך מאז לאלבום חובה בכל בית של אוהב Thrash מתחיל. מה שרבים התפלאו בתחילה היה לשמוע את הסולן הנחיר Randy Rampage בשיר הנושא, כשהוא עולה לפלשטו מנתץ אשכים בגשר שבשיר, מה שהוסבר לאחר מכן כשנודע שאת השירה הזו ביצעה סולן הלהקה הקודם John Bates שכמו חברים רבים בלהקה – לא שרד איתה תקופה ארוכה מידי.

אלון מיאסניקוב

Kreator – Extreme Aggression

אם טקסטים היו הנקודה החלשה של Slayer עד כדי אינפנטיליזם בשירים מסוימים, אז Kreator מציגים את ההפך: הטקסטים כאן לא פחות חשובים מהמוזיקה, האלבום הזה מניף על באמת את דגל השנאה, כל שיר כאן נחרט לי בלב והשפיע לי על האישיות, כשהוא יצא נפלתי מההלם, שלוש שנים אחר כך בכל תקופת התיכון הייתי קם אתו בבוקר, שומע אותו בדרך לבית הספר, ושומע אותו לפני השינה, אני חושב ששמעתי אותו כמה אלפי פעמים, שיא היצירה של הלהקרה האגדית מגרמניה ואלבום הט`ראש האירופאי היחיד שמכניס פיצוץ לפנים של האחים הגדולים מארה"ב, בעיני: הם הלהקה הרביעית ב Big 4 שלי, וכן: Some Pain Will Last Forever.

ישי שוורץ

Anthrax – Persistence Of Time

התלבטתי בינו לבין Among The Living אבל העניין ניצח את התדמית: זה האלבום הכי טוב של הלהקה ההומוריסטית שלמעשה היתה מאד נוקבת באמירה שלה והצליחה להכניס ולהעלות לדיון נושאים רבים דרך השירים, יש כאן גיטרות וריפים שלוקחים את המושג "רית`ם גיטר" ומשנים את שמו: מעתה ייקרא המושג: סקוט יאן. אבל הרבה מעבר לריפים ולנגינה, הסאונד ההדוק והייחודי, האמירה החברתית, המקצבים הסמי ספיד מטאל שהביאו הצמד יאן וספיץ עם המתופף צ`ארלי בנט, לא היה דבר כזה בתחום לפני, המקוריות לוקחת כאן סגנון שלא קל לחדש בו: ומראה לכולם מאיפה משתין החיידק.

ישי שוורץ

Testament – The New Order

Testament לא היו מקוריים (פרט אולי לקטעים של אלכס סקולניק), זה היה מעין "חצי מטאליקה חצי סלייר" וגם הטקסטים לא היו מהמבריקים (Disciples Of The Watch ממש מביך מילולית) אבל הם ניגנו מצויין, נשמעו חי ובועט, ושני דברים גרמו להם לזרוח: צמד הגיטריסטים אלכס סקולניק ואריק פיטרסון, ושירת ההטפילד של צ`אק בילי, The New Order הוא אלבום אפל, צעד לפני ההליכה לכיוון מלודי יותר, אבל הוא אלבום ט`ראש מטאל מצויין, כייפי מאד, ובלי ספק הכי טוב של Testament, אחת הלהקות הראשונות ששמעתי בתחום, האלבום הזה זורק אותי לכתה ח/ט ולזיכרונות שתמיד יישארו.

ישי שוורץ

Metal Church – Blessing In Disguise

Metal Church האמריקאים תמיד נעו על קו התפר שבין Power אמריקאי לבין Thrash טהור, המלודיות והשירה נלקחו יותר מעולם ההבי המסורתי, אבל הריפים באלבומים שלהם מסוף שנות השמונים ותחילת התשעים היו Thrash טהור. ב 1989 הוציאה הלהקה אלבום בעל עטיפה כעורה להפליא שהציגה לעולם את חברי ההרכב בצבע אפור מת, אך לעומת העטיפה הלא מושכת – האלבום עצמו היה משהו אחר לגמרי. ההרכב שילב כמות של ריפים איכותיים ושירים לא פשוטים בשירה הגבוהה של הסולן Mike Howe, יוצא להקת Heretic ואחד הסולנים היותר מוכשרים בז'אנר – והתוצאה הייתה מעולה. ההרכב החזיק עוד 2 אלבומים בהרכב המוצלח הזה לפני התפרקות הז'אנר, הפסקת ההשקעה של חברות התקליטים וכמה שנים של קפאון לפני שחזרו להוציא אלבומים בהרכב שונה ובז'אנר שחזר ל Power המסורתי של הלהקה, אך לפחות באלבום הזה – Metal Church הוכיחו שגם כלהקת Thrash מדובר באחד ההרכבים הטובים שהיו.

אלון מיאסניקוב

Sodom – Agent Orange

הנציגה השנייה של הטראש הגרמני בעשירייה, Agent Orange הוא אלבום שהביא את העיסוק במלחמות ובפחד ממלחמה לא קונבנציונלית לחזית הקונספט, שיר הנושא הוא מהחזקים שידע עולם הטראש מאז ומתמיד, הם לא נגנים גדולים, האנגלית שלהם לעיתים מוגבלת, אבל אין כמו Sodom בשביל להעביר את רוח הטראש הברוטלי יותר בהנאה ו Agent Orange זה אלבום שכייף להקשיב לו שוב ושוב, חרשתי אותו אלפי פעמים, תמיד נהנתי, יש בו משהו אפל שהיה חלק בלתי נפרד מ Sodom בשנים ההן, אי אפשר להתעלם מהאלבום הזה.

ישי שוורץ

Suicidal Tendencies – Light, Camera, Revolution </b Suicidal Tendencies היו העוף המוזר של סצנת הט'ראש האמריקאית, ההרכב – כולו מפורטוריקנים שנראה הגיוני יותר שיעשו מוזיקה לטינית תוך כדי ירי בכנופיות רחוב מתחרות, התחיל קרוב יותר להארד קור מחוספס, ובהדרגה הפך להיות מטאלי יותר ויותר. שיא ההצלחה הגיע עם האלבום Lights, Camera, Revolution – שהעביר את הלהקה רשמית למיינסטרים. למרות השירה יוצאת הדופן של הסולן הפסיכוטי קלות Mike "Cyco" Muir, ולמרות גישה מוזיקלית לא אופיינית, האלבום היה להצלחה בזכות השילוב של נגינה מרשימה מהגיטריסט המוביל Rocky George והבסיסט Robert Trujillo (שהסתדר יפה לאחר מכן כשהצטרף ל Metallica), וטקסטים חזקים שנעו בין הצהרות דכאון קיומי למחאה אנטי ממסדית ואנטי דתית. ההרכב הוציא עוד אלבום טוב אחד לאחר מכן בדמות The Art Of Rebellion לפני שהלך לאיבוד, אבל אי אפשר לקחת ממנו כמה אלבומים קלאסים של ממש בז'אנר. אלון מיאסניקוב

Exodus – Tempo Of The Damned

בואו ננפץ מיתוס ונשחוט פרה קדושה: האלבום הזה יותר טוב מ Bonded By Blood והוא למעשה האלבום הכי טוב של ההרכב ואלבום הט`ראש מטאל הכי טוב שיצא משנת 1992 ועד היום, אקסודוס לקחו את כל האלמנטים של הסגנון ופשוט העלו את רמתם המקצועית ושדרגו אותם בכמה דרגות, זה הקאמבק הכי מפואר ומרשים של להקה מהאייטיז, חבל שההרכב לא הצליח להמשיך ברמה הזו באלבומים הבאים שהוציא, אבל Tempo Of The Damned הוא בהחלט תקליט ט`ראש מצויין ואין שום דבר שיצא בסגנון ב 20 שנה האחרונות שנשמע יותר טוב ממנו, רצחני ומאד מרשים.

ישי שוורץ

Metallica – Master Of Puppets

הלהקה היחידה שהכניסה שני אלבומים לעשירייה, אי אפשר להתעלם מהאלבום הזה לא מבחינת הקונספט ולא מבחינת המוזיקה, מטאליקה שמו בקדמת הבמה ב 1987 את המחאה האנטי צבאית שלה ושירים כמו Disposable Heroes היו אבני דרך בהתבגרות שלי וביחס שלי לממשל, צבא ושלטון כנגד האזרח, האלבום הכניס לט`ראש את המציאות הכואבת והיווה מעבר מכתיבה קלישאתית מטאלית לכתיבה עוצמתית, כואבת ובוגרת הרבה יותר, גם מוסיקלית שיקף האלבום מימד אפל וייחודי שלא היה עד אז בסגנון.

ישי שוורץ

Sacred Reich – The American Way

אולי אחת הלהקות הכי פוליטיות במטאל, עם שם שהוא למעשה "הפוך על הפוך" יצרה הלהקה באלבום הזה (שבא אחרי אלבום ואי פי בלבד) אלבום ט`ראש גרובי, שמכניס לתחום את הפתיחות הרעיונית והמוסיקלית, הקונספט עדיין היה פחד ממלחמה אטומית, רקבון החברה האמריקאית וכיו"ב אבל היתה כאן התעסקות בנושאים לא מקובלים בתחום: יחסי אנוש בתוך הלהקה, השפעה סביבתית בין בני זוג, האנטי הממסדי כנגד מוזיקת המטאל וההשפעה שלה על צעירים ואפילו הכדאיות בלשמוע עוד סגנונות מוזיקה שאינם מטאל, מוסיקלית נרקחו כאן אלמנטים מהארדקור, ויצרו אלבום מצויין שגם היום רלוונטי ומקורי יותר מהרוב המוחץ של מה שיוצא בתחום.

ישי שוורץ

Overkill – The Years Of Decay

Overkill היו מלהקות ה Thrash המוקדמות, למרות חיו על קו התפר עם Power מוקדם בהתחלה, והיו מהלהקותה יחידות שהגיעו דווקא מאזור Jersey ולא ה Bay Area, ממנו נראה שכל ארבע צעירים שהכירו אחד את השני הקימו להקת Thrash מוכרת. The Years Of Decay שיצא ב 1989 היה אלבום Thrash מושלם, נגינה מצוינת, סאונד קלאסי לז'אנר, והשירה הצרחנית והתוקפנית של הסולן Bobby "Blitz" Elsworth שהרוויח את הכינוי שלו באושר. החל מ Elimination, שזכה לקליפ שחור לבן קלאסי והפך לאחד מהמנוני הלהקה, ועד Who Tends The Fire האפי – Overkill הוכיחו שיש להם הרבה יותר מסתם אגרסיה להציע, והמשיכו גם להנפיק אלבומים מעולים הרבה אחרי האלבום הקלאסי הזה.

אלון מיאסניקוב

עוד עשרה שכדאי להכיר ולשמוע:

Coroner – R.I.P: בגלל האפלה, הנגיעה הקלאסית והמקוריות בכל מה שההרכב הזה עשה.

Forbidden – Forbidden Evil: כי זה ט`ראש אמריקאי נותן בראש לפי הספר וזה פשוט מעולה.

Overkill – Horrorscope: שילוב נהדר של Speed Metal עם ט`ראש.

Xentrix – For Whose Advantage?: הלהקה הבריטית עשתה אלבום אינטלקטואלי ומרשים על הקו של And Justice For All והצליחה לשגר אלבום בתחום ששם את בריטניה על המפה.

Dark Angel – Darkness Descends: טראש מטאל ברוטלי ותוקפני, עם שירים שלא נמאסים גם אחרי 30 שנה, זה הצד האגרסיבי יותר של התחום.

Nuclear Assault – Survive: הוא אמנם לא נכנס לעשירייה אבל זה אחד מאלבומי הטראש מטאל הראשונים ששמעתי בחיים, אלבום כייפי וכזה שלא קיבל את המעמד הראוי לו.

Sabbat – History Of A Time To Come:
גם הבריטים ידעו לעשות Thrash, ו Sabbat סיפקו דוגמא מהירה ואגרסיבית במיוחד לז'אנר, כזו ששילבה מחוספסות מוזיקלית עם טקסטים מבריקים וכתובים היטב.

Sadus – A Vision Of Misery: אחד האלבומים שהכי מגדירים את המושג "ט`ראש מטאל = אמנות" , האלבום הזה הוא אמנות, יצירת מופת בעיני.

Slayer – South Of Heaven: האלבום השני המועדף עלי של הלהקה והראשון ששמעתי שלהם אי פעם, לא אשכח את ההלם שחטפתי כשהוא יצא וקיבלתי אותו, זה היה כמו מכת פטיש למוח.

Iced Earth – The Dark Saga: זה לא ט`ראש לפי הספר כי יש באלבום הזה לפחות 30% איירון מיידן, אבל בסוף היום הייתי כן מכניס אותו לקטלוג הזה ומציין שזה הצד המלודי יותר של התחום, זה שנוטה ל Heavy אבל שמדובר באלבום ענק.

Voivod – Dimension Hatross: עתידני מתועש ועדיין ט`ראשי ומאד מיוחד, את ההשפעה של האלבום הזה מ 1988 יראו שנים ארוכות אחר כך, מ Meshuggah ועד At The Gates כולם היו בניו.