"דפיילר" חופר – דם סמיך ממים, מטאל סמיך מדם

עד שאני מנסה לעשות יציאה מפוארת, עם אפקטים מרהיבים ופירוטכניקה, באים "7 לילות", מסכמים את סצינת המטאל המקומית בכתבה משלומפרת כדי להציג אותנו עוד פעם בתור המתבגרים העלובים ולתת לנו לקחת את השני צעדים אחורה התפורים עלינו כל כך טוב אחרי צעד קדימה. אז אני אומר, כל הכבוד על החשיפה, אבל עד שאנשים יבינו שזה לא הג'ינס אלא הרוח שבלב, לא יהיה שום בצפר בגלגל"צ, שלא לדבר על דימו בורגיר. מצד שני – זה משחק לשניים. אמנים כמו שלמה ארצי יכולים רק לקנא בחתימה החגיגית של בצפר בחברת רודראנר (שמן המסתבר שייכת ליונברסל, כל מיני דברים שלומדים אם קוראים בעיתון) ואני לא צריך בכלל לדבר על חשיפה בין לאומית. את אורפנד לנד מכירים בחו"ל. גם אם זה לא הטין-אייג'ר המתבגר הממוצע, זה לפחות עניין של חשיפה מסוימת, כלל עולמית. את מתי כספי או מיקה קרני לא מכירים. זה למה שרים באנגלית חבר'ה. זה וגם בגלל שזה יותר יפה.

אוקיי, אז זוהי הפעם האחרונה שתראו את השם הזה מהבהב לכם מול העיניים, אז אמצו את כל מה שיש לכם לומר לאי-מייל, הריפוי בעיסוק הקריאה לא יכאיב לכם יותר מדי. הנה אני מחזיר עטרה ליושנה ומתקן את העוולה שעוללו 'ידיעות אחרונות' לילד הקטן שלי, שלי ושלכם, שנקרא "סצינת המטאל הישראלית". ילד שובב, עם סטייה מוזרה וכפיות טובה, אבל הוא רק ילד. הוא עוד יגדל.

יצא לי לכתוב 10 טורים (כולל זה) בתקופה של תהפוכות פחות או יותר. את הבלאגן האמיתי החמצתי בשנה. סאלם עם DVD, אורפנד לנד עם האלבום המבוקש, Eternal Gray מחליפים ליין-אפ, להקות קמות ולהקות הולכות לכל הרוחות. אה-לעזאזל, לו רק מישהו היה עולה על הרעיון שיש מה לזיין עליו את השכל בפרהרסיה לפני חצי שנה הייתי המאושר באדם. אבל אפשר גם בדיעבד לגרום לנזק מכביר לרשתית העין של הקוראים ולייגע אותם בקריאה מיותרת של, איך לא, סיכום דברים.

אני רוצה להתייחס בעיקר ללמטה של הסצינה, ברשותכם. אני הכי אוהב את הלמטה. הלמטה של המטאל זה איפה שהכל טהור. ילדים שמקימים להקות עדיין לא מוציאים הוצאות אמיתיות על הלהקה להוציא את כלי הנגינה שלהם ומדי פעם חזרה או משהו, את רוב החומר הם כותבים בבית או ביחד במקלט, וכשיוצא להם להופיע הם מוציאים על דלק, אם אבא נחמד לא מקפיץ אותם ממקום למקום. אז אני רוצה לבדוק, בפרופורציה הנתפסת, את הלהקות הקטנות של המחר. זה הפוש שלכן, להקות חביבות. זה המעט שאני יכול לעשות.

נעשה את זה גאוגרפית, מהצפון הקר לדרום המנוכר:

TXMM – להקת הסטונר-מטאל, שאחרי הרבה זמן החלטתי שככה אפשר להגדיר את המוזיקה המבולגנת אך עם זאת מאד מרתקת שמאחוריה עומד גיטריסט מוכשר בשם ברק ואיתו סולן פראי הידוע בכינוי "לייבו". הלהקה, שייתכן שהיא הדבר הכי צפוני שהנפיקה ארצנו, מסמטאות מטולה השכיחות, לא קיבלה עד היום את הבמה הראויה לה, ולא בצדק. היא נתנה הופעות כשרק ביקשו ממנה, היא הופיעה תחת כל התנאים, ממש לפי "תאוריית בצפר" – אבל הצבא בא, והרס את התוכניות. הבנתי שהוקלטו הקלטות איכותיות של חומר משובח, ביניהן השיר "פיארה", שזו מילה שבכלל לא קיימת בעצם. חומר אגרסיבי, צעקות בעברית, נגינה שנעה למשהו בין Acid bath לבין Alice in chains, ובחיי אני מתפלל שיבואו עשרות חכמולוגים ויגידו לי שאני מעז לחלל את הקודש של זאת ושל האחרת. כמובן השפעות מטאליקה, מגה-דת' וכו' – חבל שהתעוררתי רק עכשיו להזכר בשיר המגניב הזה.

Alba Solaris – מאז הצטרפותו של תומר לעמדת הבסיסט של ארמילוס, נעלמה להקת הדום-מטאל הזאת מפני האדמה. עם ההתחלה הכי מקרטעת בעולם בנמלה, עד להופעות מרתף בגליל התחתון וחופי הכנרת, הצליחה אלבא סולאריס (מלטינית : "שמש לבנה") להקליט גם דמו באולפני מטאל-סאונד של מיקו (Spawn of Evil) עד אשר הצבא לקח גם אותם, מן המסתבר.

Epidemic – להקת הת'ראש מטאל הכסיחסטית מנהריה עדיין חיה ובועטת, ויתרה על השירות הצבאי בשביל המוזיקה ומתכננת הקלטות דמו נוסף אחרי הדמו הראשון שלא יצא להפצה. החומר כבד בצורה רועמת, השפעות מ-Megadeth ועד ל-Deicide. המוווון ריפים.

Vile Humanity – להקת דת' מטאל. ברוטאלית? אולי. ת'ראשית? גם יש. סמי הסולן הוא בן המיעוטים הכי פראי שהגיע לסצינת המטאל הישראלית והוא עושה חייל בלהקה שהמוזיקה נעה בין Cannibal corpse הראשונים ל-Hypocrisy הראשונים. תפחדו.

Ressurection – נכון שזה השם המקורי של אורפנד לנד, לכן זה עדיין על תקן שם זמני, כך או כך – אין לי מושג מה זז ומה נע עם החבר'ה שהציעו רק לפני שנה ומשהו מטאל טכני מכובד, כבד ומרשים, משהו בין Cryptopsy ל-Meshuggah. מלבד הקטע המצחיק הזה שלנצח יסמן להם סוג של סטטוס על הקריירה, Iron Belt שפותח טרילוגיה לעלילת פנטזית פאוור מטאל על הדרדסים (?) נקווה שנשמע מהם משהו בקרוב, אולי הדבר הכי מבטיח מאיזור הצפון שלא הוציאו שום דבר רשמי עוד.

Defaced – אחרי הופעה בעמדת החימום לבצפר, החשיפה של החבר'ה קיבלה תנופה גבוהה בהרבה. לא הרבה אנשים הבינו מאיפה הפילו עליהם את הדת' מטאל הזה, מהול במגע גרובי, רחוק מרחק שנות אור מלהיות מטאלקור – ולמרות הביצועים לספולטורה הדבר הכי קרוב אליהם זה Cannibal Corpse. דת' מטאל לפי הספר, ועם הרבה מאד גיטרות מפחידות למראה. מה עוד צריך?

Vindicator – התשובה הירושלמית לת'ראש הכסאח של Kreaotr, אני מניח. מבלי לשמוע את הלהקה, ורק לספוג את התגובות על גבי האתר, אני מניח שמדובר במשהו מבטיח אם הם ישארו עקביים וימשיכו להשתולל כפי שהם מבטיחים. עד אז, אלוהים גדול, והשטן קטנטן.

Redline – למרות שהחבר'ה האלה כבר לא מהצעירים בחבורה, הלהקה הזאת מתבשלת על אש בינונית בבירת המדינה, מציעה תערובת בעלת פוטנציאל עצום בין ת'ראש מטאל מתוחכם, Forbidden סטייל, עם הרבה מאד נגיעות פרוג-מטאל כמו King X או Fates Warning. רחוקים מאד מהצד האלים יותר של המטאל, ומאד מזוהים עם הצד המלודי, למרות שהם ממש לא ההבי מטאל הסטנדרטי שלכם, ובהחלט לא להקת ניו מטאל. רק צריכים לצאת מהקליפה האוהבת של ירושלים והצוללת הצהובה ולהתחיל להתנגח בקהל התל-אביבי. יש עתיד גדול.

Fallout – הדבר שהכי קרוב לרטרו-ספיד של 2004, חבל שהגיליוטינה של צה"ל מרחפת בצורה כל כך ברורה מעל ההרכב המבטיח הזה. מוזיקה עם המון פוטנציאל שלזרוק לפח היא פשוט שגיאה. הדבר הכי מרענן שיצא מירושלים בשנה האחרונה. טוב, יצא זו אמירה מוגזמת. זה נשאר בירושלים.

Death Asymptote – הרעיון שעדיין קמות להקות שהמילה "Death" נמצאת בהן הוא גובל במגוחך, אבל מלכתחילה היה משהו מגוחך ב"אסימפטותת המוות" – החל מההשפעות שנעו בין Six Feet Under עד ל-Venom וכלה בביצוע של הדת' מטאל הפשטני והנותן בראש, מבלי לקחת את עצמם יותר מדי ברצינות הלהקה הזאת פשוט מילאה את המשבצת החסרה של התכולה הירושלמית בתור הצעירים אשר יתנו בראש כמה שיותר חזק.

Cerebral Cortex – להקת פרוג-מטאל שלעבדכם הנאמן לא יצא להעביר דעה על החומר, ועקב קפאון מסוים גם לא לראות בהופעה, אבל זה יהיה חטא לא להתייחס ללהקה שדווקא צברה ביקורות לא רעות בכלל, במיוחד בהתחשב בעובדה שהם חבר'ה צעירים בתחום מאד-מאד ביקורתי, עולם הפרוג-מטאל. אתן לטל רודס וחבריו להעביר עליהם דעה ניצחת יותר, לפחות עד שאשמע את המוזיקה.

Forsaken Saint – תחרטו את השם הזה על המצח שלכם אם אתם מבת-ים, אוהבים אלכוהול והבי מטאל – ובמיוחד שילוב מסוכן של שלושתם. הלהקה הזאת מראה שיש מה לחפש בהבי מטאל המקומי, פשוטו כמשמעו. חבל ללכת רחוק עד ל-Pegazus האוסטרלים שיש דברים רציניים ממש דרומית לת"א.

Xenomorphix – להקת דת' מטאל מלודי מחולון (אם אינני טועה) אשר בנתה לעצמה שם בעיקר דרך קאברים למגה-דת' ועם סולן עם מנעד ריאות קצרצר באופן יחסי. החומר מבטיח, עם הם יעצבו את עצמם בדרך הנכונה ועם מספיק אמביציה. קאברים זה דווקא מגניב לדעתי. חזקו ואמצו.

Rectal Zit – הופעת מחווה בלתי נשכחת לספולטורה הציגה להקה עם הרבה כיף על הבמה, המון בלאגן שיודעים לעשות ספולטורה, קצת יותר גרוני ומפחיד. צריך לראות אותם בהופעה ולהבין שהם יודעים לעשות את העבודה, במיוחד בהתחשב בגיל הצעיר.

Mental Infusion – להקת דת' מלודי / ת'ראש מטאל שמקורה בירושלים. אחרי המון החלפות בליין-אפ נקווה לראות הרכב עמיד וחזק לתת בראש. מחוזקת על ידי הבחור המכונה "למי" – סולן / גיטריסט כריזמטי ועם הרבה השפעה על הקהל. רק בשביל זה שווה לראות אותם.

Architectura – להקת פאוור מטאל, מהאלה שאתם רגילים לשמוע עליהם דווקא באוספים הבלתי נשכחים של מטאל-האמר. חבר'ה שהם ללא ספק רוסים, וזה משחק לטובתם, כי יש להם את האמביציה הזאת למוזיקה שרק חבר העמים מסוגל לספק. זכיתי לראות אותם רק בעטיפת מחווה לאיירון מיידן. זה היה מאד כיף, פשוט תשלפו להקת פאוור מטאל רנדומלית כמו Steel attack או Dream Evil ויצא לכם משהו שמאד משקף את הלהקה הזאת בפוטנציאל. הלוואי ונראה מהם עוד, צריך דברים כאלה בארץ.

Blizzard Day – אולי הדבר היחיד שיש לבלאק מטאל האמיתי שעדיין לא זכה לחשיפה להציע פה בארץ, אחר שכל הסגנון נטה לבלאק מלודי סטייל ווינטרהורד וחבריהם (כלומר – ווינטרהורד, שעשו את זה בסטייל הנורבגי, בישוף אוף הקסן שעשו את זה בסטייל שלהם באופן ייחודי, ברתלומיוס נייט שעשו את זה בסטייל אגרסיבי ואראלו שעשו את זה בסטייל מדברי. נצא מנקודת הנחה שלשאר אין הרבה סטייל) בליזארד דיי מביאים חומר מהיר ואפל, עם הרבה חשיכה מוזיקלית שלא ידע העם היהודי מאז מכת חושך בגלות שבמצרים. Darkthrone בנשמה, Dark funeral בחזות, והרבה מאד Dark כדי לתת אספקט שזה הדבר הכי אפל שתרגישו בזמן הקרוב.

Pure Wrath – אני לא יודע למה החבר'ה האלה מגדירים את עצמם ת'ראש. יש שם הרבה יותר פנתרה מאשר קריאטור, והרבה יותר הייטבריד מאשר מגה-דת'. אבל אני לא אלחם באנשים שלא רוצים מלחמה כמובן, ובסך הכל מדובר בחומר שובר ונותן בראש, עם שואו מגניב ומצב רוח אחושלינג חיובי בהופעות. הריצודים של הבסיסט המחייך שלהם עדיין זכורים לי לטובה. הנאה מובטחת.

Gey Be Henom – אולדסקול דת' מטאל, צעירים אבל אופטימים. להקה בחיתוליה שמחפשת את עצמה החוצה, ומתחילה, כמו כל להקה עם ביצים – את הדרך בפטיפון. אני אומר חזקו ואמצו, הסגנון משובח והביצוע לא נופל מהדרישות המקוריות. טוב שיש כאלה שלוקחים את המטלה הזאת על הכתפיים – כי בסופו של דבר, כמעט כולם שואפים להמשיך לנגן משהו טכני יותר.

Magor – פעם אחרונה ששמעתי אותם, הם היו בלאק מלודי, עם גיטריסטית / בסיסטית שהחליטה שנמאס לה. מאז לא שמעתי אותם הרבה, וחבל – יחסית היה משהו מאד מבטיח במוזיקה, במיוחד בהתחשב שאני לא מהאלה הרגילים לשמוע דברים טובים בז'אנר.

Phantom pain – להקת דת' מטאל יותר מבטיחה מכל מה שיצא בשנה האחרונה בתחום, זה ללא ספק. נגנים סוף הדרך, חומר גורס, אם לאיטרנל גריי היה סדרת בת, כמו שלהרקולס היה את "הרקולס הצעיר" – אז פאנטום פיין הייתה הכוכבת. עקב השירות הצבאי הלהקה בניוטראל הרבה מאד זמן.

Savage Butchery – עוד להקה שבכבוד יכולה להכנס לרשימת הלהקות המבטיחות. הלהקה מנהלת מאבק עצום כדי לעלות על במה, שאנשים יוכלו לחזות בפלא של בחורה עושה דת' מטאל על התופים. הסגנון מלודי למדי, השירה מאד ברוטאלית – משהו שמזכיר לפרקים את Fatal המקומיים למעשה, אם כי יותר מיד-טמפו.

Xenolith – הדבר הבא מהבית הטוב בהוד השרון. אחרי שיוצאי סוליטארי סיפקו להקות כמו Excessum ו-The Knell וחברו למפלצות כמו Eternal Gray (על מטריסייד אני מנוע מלדבר, כמובן), יוצא הבסיסט לשעבר שלהם בתפקידו המקורי כגיטריסט עם הרכב דת' מלודי משובח ורטרו-סטייל דייסקשן ממש. מומלץ מאד לחובבי הסגנון, והם מברוכים במתופף מוכשר במיוחד.

Torn Existence – את הטוב שומרים לסוף כמובן. הרכב הת'ראש מטאל של העתיד לדעתי. מונע במנוע רוטן של ספיד מטאל ישן וטוב עם הרבה מאד עידונים לכיוונים מודרנים בלי להשמע מזויפים ומזופטים. אבישי, איתמר, סניף ודודו מספקים את מלוא הסחורה לחבר'ה שאלבומים כמו Annihilation principle ו-Twisted into form עדיין עושים להם את זה. לחבר'ה יש עוד הרבה עבודה עד שהם יגיעו כמובן להיכל התהילה הזה, אבל הפוטנציאל בהחלט כבר שם.

אם לא ציינתי להקות מסוימות, נתן לדוגמה Zonda, Splash, Hangman, Blood shot eye, Kna'an, Ancient Tale, Salvation, Tears of Israfel, Asgaut, Stone of tears, WhoreXcore, Spawn of evil, Arafel, Excessum, Azazel, Armilos, Breorn, Dissonant, Nature's Element, Sitra Achra וחברות – יש לכך סיבה הגיונית. יש לכם המון חשיפה כבר לדעתי, תמיד צריך עוד – אבל את הבמה נתתי לחבר'ה שבאמת זקוקים לה. אם שכחתי מישהי מסדר הגודל הזה, כנראה אני לא מכיר אותה, ולא שמעתי עליה מילים יפות, אבל אלה החבר'ה שבחרתי להתייחס אליהם באופן ספציפי כמובן, מהסיבות שלי. אני אומר תנו להם הזדמנויות – תנו לחיות הרעות לחיות וכדומה.

אחרי המיסה הזאת, תיקנתי עוול לא נורמלי שהתקשורת עדיין מתעקשת ליצור. כנראה נגזר עלינו, מאזיני המטאל באשר הם, להסתכל על הכתבות שהולכות ונהיות יותר ויותר דחופות בעיתונות הארצית ומלמל, "סחטיקה על ההשקעה, אבל כוסעמק עם הסילוף." 13 שנה בערך אחרי המקרה האומלל ההוא עם מלכאש וכת השטן, הרעיון "חתול שחוט" עדיין מתקשר אוטומטית למטאליסטים, לא משנה כמה ינסו זאב טננבאום או ישי שוורץ או שאר הותיקים לומר "לא היה ולא נברא" – הדבר הזה פשוט נדבק כמו מסטיק שמסרב לרדת, לא משנה איך תנסו לקלף.

מכיוון שזהו הטור האחרון שלי, אני מניח שזו הזדמנות טובה גם להוריד את כפפות המשי ולתת כמה סטירות בנוגע למציאות הקיימת, אם זה לא הספיק לכם עד כה. המחלה הכי גדולה של המטאל הישראלי בפרט והעולמי בכלל הוא ההתנשאות על הקיים. זה שיש להקה כלשהי שמופיעה, ואתם כקהל מחפשים בה את הרע, זה רק עושה אתכם אנשים קטנים יותר. כמובן ששום דבר לא מושלם – בטח לא בתנאים של הסאונד המקומי, שמעיק לכם כל כך על הלב והאוזניים – אבל עובדה שכשיש פעם בשנה הופעה של חברים קרובים אתם לא מעיזים לצייץ כנגד המגרעות הרגילות. הצביעות בקרב המטאליסטים הממוצעים אינה עולה על המינון הרגיל בכל אדם שהוא, פשוט במשפחה כל כך גדולה כמו סצינת המטאל הישראלית, שכל אחד מתעקש להיות הכבשה השחורה, היא פשוט צפה על פני השטח.

אני הראשון שאודה בזה, אני אדם עם הרבה מאד צביעות. אמנם אני מאמין שאני לא מנסה לנצל אף אחד, או שאני לא מנסה להמיט קלון על אף אחד, אבל אני צבוע. אני לפעמים חושב שלהקה מסוימת לא טובה, אבל אני לא אגיד להם את זה בפנים – כי חשוב לי לראות חברים שלי (ואני מתכוון במונח חברים גם אם לא פגשתי אותם מעולם ולא החלפתי איתם מילה פנים אל פנים – אלא הם עשו עלי רושם טוב כבני אדם, ואז אין לי בעיה אישית לקרוא להם חברים שלי עד אשר הם יתעקשו להוכיח לי אחרת) נלחמים עבור מה שהם מאמינים בו. זה יותר חשוב לי מהסאונד של הסנייר של דיינג פיטוס, למשל, וזו רק דוגמה. אז כל הרעיון של הפוסל פסול במומו, אני יודע. אבל על זה נאמר: "החיים מסריחים, תשיגו קסדה" (דניס לירי כמובן).

יש פה במשפחה הקטנה שלנו צביעות ברמות היסטריות כמובן, כיאה לכל משפחה מטופחת היטב. אני ניגש ללחוץ את ידם של אנשים שרק אתמול קראו לי בשמות גנאי שאם לא הייתי מפתח עור של פיל בזמן היו גורמים לי ללכת לבכות בפינת החדר כמו ילדה קטנה. אני עושה את זה "מתוך נימוס" ו-"כדי לא לקחת קשה, זה רק שטויות". אבל למעשה אנחנו מתעסקים פה בשטויות. האנשים שמחייכים אליי, או אליכם במקרה הזה, ואח"כ מלכלכים באותו קנה מידה, סמנו אותם מראש. "כבדהו וחשדהו", אמר לי יקיר שוחט, סולן להקת Hangman וחבר חכם וטוב. אין דבר יותר חכם מזה, וזה לקח לחיים.

לדעתי – ואני אומר את זה כבן אדם, לאו דווקא כאחד שרואה עצמו כאוהב-מטאל, אני מסיר את ההתנשאות שלי לפני שאני בא ובוחן להקה. אני משאיר את הניסיון, שכביכול צברתי במרוצת השנים הקצרות שלי בתחום, אבל מנסה להיות עם רגליים על הקרקע. זה לא תמיד מצליח, אבל העיקר הכוונה. מי שקוטל להקה טובה סתם ככה, לדעתי זה בגלל שהוא חש מאוים על ידה (ואני מאוים הרבה, בתור סולן להקה) או שהיא פשוט לא קולעת לטעם שלו בצורה כזו או אחרת. אם להקה מנגנת מטאל – שבגדול זה הז'אנר האהוב עלי אם מישהו לא הפנים זאת עד כה – אני אנסה להתייחס אליה כמה שיותר בתור אחות, קולגה. אנחנו באותה הסירה אני והנגנים ההם שם על הבמה / במערכת. אם אני אשנא אותם רק בגלל מה שהם עושים, או יותר גרוע – אלעג להם, אני גרוע מהם בהרבה.

צביעות מגיעה בהרבה מאד אספקטים בחיים, היא נובעת בעיקר מסוג מסוים של חוסר בגרות. בתור אחד שאוהב מטאל אין זה אומר שיש לו, למשל, פטור משירות לאומי כזה או אחר, אם הוא מתכוון לשאוב מהמדינה את המשאבים שהיא מספקת לו כמובן. אם יש איזה מוזיקאי דגול ברמות כאלה ואחרות – או על גבול ההצלחה הגדולה – וצה"ל בכנות עוצר אותו, אז אין לו מה לחפש במדים. מצד שני, אם אין לך את זה כבר מגיל צעיר, תוריד את הפוזה הזאת של המטאליסט, או יותר גרוע – האנרכיסט, ותעשה מה שכתוב בחוק. אם לא, זו בעיה שלך. אתה עבריין מבחינתי, אם לא הוקנה לך תירוץ מרשים. תעשה את המינימום שהמדינה מבקשת ממך. כן המדינה, זו שתוקעת לך את הלהקות במכס וזו שקוראת למטאל שלך "שחיטת חתולים". נולדת במדינה הזאת (או עלית אליה) – אכלת לחם בזיל הזול ולא היית צריך לזרוע ולקצור חיטה, לטחון אותה לקמח ולאפות ממנה לחם – זה החשבון הפשוט שאתה צריך לעשות בשביל להבין אם אתה חייב למדינה הזאת משהו.

לפני שנכנס לפקולטה הרחבה של תמיכה בצבא כובש, איבוד האינדיבדואליזם במערכת שממספרת שמות וכל מיני תזות כאלה – אסכם בקצרה בלי רצון לקבל תגובה על הנושא :
1. אף אחד לא כובש אף אחד מהמטבח / מהשק"ם. ג'ובניק טוב הוא ג'ובניק שעושה יותר נזק מתועלת. עומד על זכויותיו כדי למלא את חובתו וכו'. אם אתם לא רוצים להיות קרביים, והשירות בעזה כאילו נכפה עליכם – אתם כנראה לא מתאמצים יותר מדי, וה"אידאלים" שלכם כביכול לא מספיק חזקים כדי למנוע ממכם להיות בחזית. למעשה אם באמת יש לכם אידאלים – לכו תשנו מבפנים. מחסום הומני זה הדבר הכי קרוב ל-Napalm death שאי פעם תעשו.
2. אם ללבוש שחור במקום ירוק, לגדל שיער במקום להסתפר וללכת עם מגפי צבא במקום … מגפי צבא (?) עושה אתכם אינדבדואלים אתם חיים בסרט. קצר ולעניין.

אז כן, המשתמטים למיניהם מגלים חוסר בגרות מסוים. ברמה מסוימת אישית זה מקובל עלי. אני מכיר הרבה אנשים שצה"ל לא ראוי להם. יש כאלה שכורח הנסיבות כה מצער עליהם שהם נפלו במקומות נוראיים כל כך שעדיף להיות קב"ניסט גאה מאשר להיות בבסיס שכזה. יש כאלה שהם באמת משוגעים ואני לא יודע למה גייסו אותם – ואותם אני אוהב יותר מכל. מצד שני אני שופט אופי מחורבן אם אני קורא לכל להקת מטאל חברים שלי. לפני שאסתבך במילים של עצמי ואצור "קוסמטיקה" מביישת של כתיבה, מי שחושב שאני ימני או שמאלני בגלל הדעה שהצגתי פה, טועה.

ובכן, לנושא ההומני הבא, חבריי למרד, ושונאיי באופן כללי שגדלו בהמונים כמו כדור של שלג במורד האברסט עם חלוף הזמן (וכנראה הצטברותן של השטויות). הרשו לי להיכנס במשהו שלי אישית נוגע באופן אישי. סמים ואלכוהול. את האלכוהול אני מבין, אנשים רוצים לברוח ממשהו, או שזה כיף לשתות עם החבר'ה – למעשה זה הפך לתוואי חברתי כמעט מחייב במסיבת מטאל. אני גאה להיות נושא הדגל העיקרי שמוביל את הרעיון שלא, זה לא הכרחי לשתות אלכוהול על כלל גווניו, רק כדי להשתחרר וכו' ובטח גם בטח בהקשר למוזיקה. אני מאמין שאם אתה באמת נהנה מהמוזיקה, אתה ממש לא צריך אלכוהול כדי להשתחרר. אם אתה סובל, קודם כל זו בעיה שלך, לא של הלהקה המנגנת / מנוגנת. ראה את עצמך רשאי לשתות כאוות נפשך, זה ממש לא מכניס אותך לנישה מבורכת כלשהי מבחינת שחרור לחצים, ואם כן, ועוד יותר גרוע – אם זה הדבר היחיד שמוריד ממך לחצים ונותן לך לשחרר קיטור – פנה לפסיכולוג לדעתי, כי יש בך סממני התמכרות.

בנוגע לסמים, המצב גרוע בהרבה. קודם כל – זה לא חוקי, לא משנה בן כמה אתה. זה שזה חוקי בהולנד לא עושה את זה מבורך בהולנד. נו, ברור שהעקרונות של הלגליזציה ושטויות כאלה – זה משהו מתבקש, ברמה מסוימת זה לא שונה מאלכוהול. אבל לעשות סמים, כי זה כבר נוהג, זה הדבר אם לא העלוב ביותר, אז בחמישייה הפותחת. אנשים שבאמת עשו מזה הרגל הם אנשים שאני תופס מהם בתור הטיפוסים הקטנים ביותר בנמצא מבחינת אופי. דחיית סיפוקים זה מה שמבדיל בין בוגר לילד מבחינה מנטלית. אם אתם לא מסוגלים לדחות את הסיפוק הזה, שהעובדה שהוא לא חוקי לא מעצבנת אותי כמו העובדה שהוא עושה ריח מגעיל, עד כדי שזה חוזר בנוהג יום-יומי, דו-שבועי או משהו כזה, לדעתי אתם עלובים.

זה מאד מציק לי שלמרות שאני מתעקש להלחם בסטיגמה הזאת, יש כל כך הרבה אנשים שמתעקשים להשאיר אותה בנוהג הקיים במשפחה הזאת שלי. הרבה אנשים שפעם תפסתי מהם והיום אני מנסה בכנות להסתכל עליהם מלמטה, לראות איפה אני טעיתי והם צודקים, ואני לא מצליח. למה? בגלל שבתחום הזה, בתחום הכי בסיסי של להראות סוג של בגרות בדחיית סיפוקים הם לא מצליחים להתמודד עם הדבר הפעוט שבפעוטים, ולוקחים עוד ג'וינט, או עוד שורה או משהו כזה. אני פעם החזקתי אידיאולוגיה ממש אקטיבית. אנשים שסבבו אותי והיו מעשנים ג'וינט היו מוצאים אותו במהרה תחת עקב הנעל שלי מעוך ומבט כועס בעיניי. עם הזמן הבנתי שזה לא ענייני לנסות בכוח לרומם אחרים משפל המדרגה שלשם הם מביאים את עצמם. אני מאד מקווה שאלה – שהדברים שאני כותב נוגעים בהם איפשהו – יבינו את המסר. אם לא, הנה הוא מתומצת, כי אכפת לי מכם: אם אני תופס אחד מכם עם ג'וינט בפה, אני מכניס את הראש שלכם לאסלה ומוריד את המים, באופן מילולי.

יש הרבה מאד הסתייגות מהשונה במשפחה הזאת שלי. אנשים ששומעים Mastodon מקבלים שטיפה מאנשים ששומעים Kreator. אנשים ששומעים Exodus מקבלים שטיפה מאנשים ששומעים Neurosis. אנשים ששומעים Darkthrone מקבלים שטיפה מאנשים ששומעים Deicide ואנשים ששומעים Deicide מקבלים שטיפה מאנשים ששומעים Darkthrone. אני לא חף בזה, אבל האמת – הייתי רוצה להיות. אני באמת רוצה להסתכל לבן אדם בעיניים, בן אדם שאני והוא שומעים מוזיקה שונה לחלוטין, בן אדם שהוא בסופו של דבר יכול להיות החבר הכי טוב שלי, ולהגיד לו "יודע מה? הFאנק מטאל שלך לא כל כך נורא. אני יכול לעצום עיניים ולחשוב שזה אנתרקס או משהו." והוא יוכל להגיד לי "אתה יודע מה? סלייר האלה, יש בהם קצת Himsa" ואז אני אתווכח איתו בצחוקים עד הלילה ואסביר לו שסלייר היו קצת לפני, הוא יקרא לי מתנשא, אני אקרא לו פוזר ואנחנו נעשה קצת פוגו, קצת הד-באנגינג, ונסכים שלפנתרה אין שיר אחד בתקופה של שנות ה-90 שאפשר לקרוא לו "גרוע" על כוס מיץ תפוזים ו… נו שיהיה, שהוא ישתה קאלסברג או משהו.

אני מקווה שמי שקורא את הטור הזה, ונהנה ממנו ברמת העיקרון, אם הוא מצא אותו מגוחך, אם הוא מצא אותו מעליב, אם הוא מצא אותו מעניין או אם הוא מצא אותו פשוט כיף לקריאה, למרות שהוא ארוך בטירוף, ייקח יוזמה ויעשה קצת מעשה אחד או שניים ברמת הכלל במסיבה הבאה ההיא, או באירוע הבא ההוא, שהחלום הזה שלי, וכן – הוא גם כן חלום – לא יהיה כל כך דמיוני.

לסיכום כללי: יש הרבה מאד חרא צף, בכל מקום, לא רק בסצינת המטאל המשפחתית והקטנה שלנו. אנחנו יכולים לחפש אותו, ואם נחפש בטוח נמצא. מצד שני – יש הרבה מאד רבדים מתחתיו, וצריך להעמיק כדי למצוא אותם. אלה שיש להם ביצים (או שחלות כמובן) מוזמן לחפור ברבדים האלה, שאני בקושי נוגע במשטח החיצוני שלהם. יש בסצינה הזאת כל כך הרבה טוב, חבל לנו שאנחנו מצליחים – ממש כמו התקשורת שבה אנחנו ממהרים להתנגח כל פעם שהיא אומרת משהו שלא נראה לנו – לעשות לעצמנו את אותו העוול.

משהו מנותק באופן כללי: היה זה מאד-מאד מפתיע לגלות את ההרכב האמיתי של "ביתזונות'" לפני כ-3 שבועות, אחד הרעיונות שבאופן תאורטי היו יותר נודניקים מהאופן הפרקטי. יש כל כך הרבה "הרכבים" שדורשים תשומת לב על לא מאומה, סתם בשביל הצחוקים, ואלה הגיעו אולי 3 שנים מאוחר מדי אחרי כל הרכבי האינטרנט האלה (ושכמה מהם, כמו Gore-met או Morphium כבר עלו על במה, באופן מזעזע פחות או יותר), אבל להפתעה כזאת לא ציפינו. שני קאברים לונום ואחד לאריק לביא. גיטרה, שתי גיטרות בס (?) מידיהם של יחי שוורצחייעה והבחור המוזר מגימלאים יוצרים, מוטי אראלו כמתופף, יוחאי דוידוף על הפסנתר, אופיר מסר הקולגה על החליל (וגם קולות רקע – א.מ) וליאור הסבח בתור הסולן הכריזמטי הסוחף. אולי הדבר היחיד שמצדיק את קיומן של כל ה-Mechonoth Kvisa האלה.

אם כבר התנתקות: אתם רוצים פוליטיקה ? אתם רוצים התנתקות (למרות שהוגים את זה הינתקות?) הרי לכם. לא רק שזהו הטור האחרון, אלא זהו גם כתב היד האחרון שלי במגזין הזה, שלי היה כמו חברה אוהבת. זה לא אתם, זה אני. היו שלום ושאו ברכה.