"דפיילר" חופר – חלאס עם הדיסקים

אני לא רוצה את הדיסק שלכם. מה אתם בשוק? זה חדש? למה, מתי פעם אחרונה אתם קניתם דיסק, תגידו לי? מתי? ככה חשבתי. רגע, ואם זה לא היה של להקה של חברים, גם הייתם קונים את הדיסק? כי מה, חיכיתם לו 3 שנים על שיצא? כי חשוב לכם להשיג את האלבום במהדורה ראשונה? מה אתם הולכים לעשות עם הדיסק הזה?

טוב, בוא נדבר על זה כמו בני אדם. אני הייתי בהופעה של Shredhead השבוע, וזו הייתה ההזדמנות הראשונה לרכוש את הדיסק החדש שלהם, Death is righteous. הוא אלבום מעולה, כבדרך אגב. אז קניתי אותו. גם אם האלבום היה מוצא להורדה בחינם, או ניתן בחלוקה חינם, הייתי קונה אותו. למה? כי אני רוצה לפרגן לאלבום שאני אוהב. אבל אני מכיר את האלבום הזה כמעט בעל פה כבר איזו שנה בערך, שמעתי אותו בגרסת המיקס הלא סופי, ושמעתי אותו נכתב בזיעת אפם של חברי הלהקה. האם החיים שלי היו משתנים אם לא היה לי את העותק הפיזי של האלבום? לא. כי אני לא זוכר באיזו שנה כבר שמתי דיסק במערכת שלי בבית. אני לא בטוח שהמערכת שלי בכלל עדיין קוראת דיסקים. למעשה, אם אני זוכר נכון, איפשהו ב-2008 נמאס לה, ומעולם לא טרחתי לתקן אותה כי היא במילא מחוברת למחשב ואני שומע את הדיסקים משם. סליחה, את האלבומים – למה שאני אכניס את הדיסק לכונן של ה-CD? אני פשוט יכול לשמוע אותו ישירות מהמחשב, לא?

האובססיה של ז'אנר הרוק, לא רק המטאל, אלא כלל ז'אנר הרוק אל פורמט הדיסק היא כפייה שימיה בנחלת העבר. זה מאד מרגש להוציא אלבום ראשון, מוצק, שאפשר להרגיש אותו, עטוף בניילון עם חוברת והלוגו של הלהקה בחזית, ושם הדיסק בצד, ואם יש לכם מזל ויש מישהו שמממן לכם את הוצאת האלבום הזה, כמו לייבל או מפיץ רשמי, אז יש לכם גם מספר קטלוג איפשהו מוטבע על הדיסק. אז מה? אז זה פורמט מיושן שמרגש אותנו כי גדלנו לפני 10-20 שנה על כך שזו תרבות הצריכה הטובה ביותר של מוסיקה, בגלל שזה חשוב לפרגן וזה האמצעי העיקרי לקיים את המוסיקה שאנחנו אוהבים.

וזה שקר.

זה אחושרמוטה שקר, למעשה. נתחיל בקטן. אתם רוצים לפרגן ללהקה של חברים? תקנו את החולצה שלהם. זה אמנם לא משהו שאתם יכולים להאזין לו, אבל זה משהו שאתם יכולים ללבוש, ואז עוד חברים שלכם יהיו מודעים לזה שאתם אוהבים להקה מסוימת, בין אם הם של חברים ובין אם לא. אם הם סומכים על הטעם המוסיקלי שלכם, אז אולי זה לבדו ייתן ללהקה האהודה עליכם איזה בוסט של תשומת לב, זה כבר שווה את העניין. כלכלית, להדפיס את הדיסק הוא עסק לא זול. במידה וכאמור זו להקה של חברים והם הדפיסו איזה 500 עותקים, ראוי וחשוב לפרגן לחברים שלכם, כי לשים 40-60 ₪ על אלבום שעלה להדפיס משהו כמו 7 וחצי ₪ זה רווח הרבה יותר חמוד מאשר 25 ₪ על חולצה שעלתה להדפיס 25 ₪ וקניתם ב-50 ₪. אם אתם יכולים לקנות את שתיהן, אז אחלה. אבל זהו, סגרנו את פינת הליטוף היומית של חברים מפרגנים לחברים, והגיע הזמן להסתכל על התעשייה.

או! הנה, אמרתי את המילה הקסומה הזו, התעשייה. זה כמו אל קדמון ואכזר שצריך להקריב לו מנחה כדי שחס ושלום לא ישנה לנו את הסטטוס קוו ויביא אותנו למציאות בה אין מוסיקה, כי אף אחד לא מוכן לשים אותה אל מול הפרצוף שלנו. והרי איך – או בשם האלים איך נצליח להבדיל בין מוסיקה חשובה למוסיקה לא חשובה מבלי שמפרסמים ומשווקים יגידו לנו "זה הלהקה שחתמה בלייבל ההוא שאנחנו עדיין עובדים איתו אז תהיו בני אדם ותקנו את הדיסק הזה."

איפשהו בשנת 2001, מישהו ב"תעשייה" הימר על הסוס הלא נכון. התופעה של דיסקים צרובים, או קלטות שהוקלטו מהרדיו או משידורי הטלוויזיה באמצע הלילה, תמיד הפריעה לתעשייה מאז שנת תרפפ"ו, והתעשייה עשתה כל מה שהיא יכולה כדי להילחם בפיראטיות. אפילו היו פאקין פרסומות שזה גודע את התעשייה. "לא הייתם גונבים מכונית, נכון? לא הייתם גונבים מחשב, נכון?" וכל מיני דריכות על יבלות המצפון שבו מבהירים לנו שהורדה פיראטית של מוסיקה, או כל מוצר בידורי אחר, הוא השמדת פרנסתו של האומן.
למה זה? כי מישהו כאמור הימר על הסוס הלא נכון. כאשר היה את כל הקטע שאני מקווה שנלמד כבר בלימודי תקשורת ודיני תקשורת באקדמיה, שבה Metallica (ואומנים אחרים, אבל בחייאת, זה הכל בגלל לארס אולריך) תבעה את Napster בשל מתן אפשרות לשיתוף קבצים ולהורדת תכנים כעבירה על זכויות יוצרים וזכויות קניין וכו' – היא הכניסה את כל עולם המדיה לטלטלה.

אני לא הולך להכנס לקטעים המשפטיים של הנושא, זה לא מעניין אותי ואני לא מבין בזה. אבל בחייאת רבאק, הנה הבעיה. מישהו באותו פנתיאון קדום שנקרא "התעשייה" החליט שצריך לדבוק בנושא הזה עד הסוף, כי הדיסק – הוא הפורמט האולטימטיבי להכנסה כלכלית מהמוסיקה. פה, הנה, פה הבעיה שלי. הפלטפורמה של הפיראטיות היא לא העניין שאני רוצה לגעת בו, אלא העניין הוא שמישהו החליט שצריך להמשיך ולמכור דיסקים, וזה לקח כמעט 10 שנים עד שכל לייבל שמכבד את עצמו (או אלה ששרדו, ועדיין שרועים מדממים מההחלטה המטומטמת ההיא) אפשר רכישת קבצי האזנה למוסיקה.

אין לי בעיה לשלם על המוסיקה שאני אוהב, כן? אבל למה הו למה אני צריך לעשות את זה עם דיסק? אני עוד מילא, לי יש מערכת באוטו, לי יש איזה מערכת סטריאו שלא עובדת כנראה מ-2008. אבל מה יעשה מישהו שצעיר ממני ב-10 שנים? אני מזכיר לכם, מדובר על חייל משוחרר, לא בדיוק תלמיד יסודי, מה יש לו לעשות עם פאקין פלסטיק? לשים על המדף שאין לו? לערום בערימה של אלבומים חטומים בניילון כי מעולם לא היה לו דרך לשמוע אותם?

הרי חוץ מחנויות וינטאג', אין כבר אמצעי לשמוע דיסקים! צריך להפוך את תל אביב כדי למצוא מקום שמוכר את הדיסקמן הזה שאני הייתי שומע באמצעותו בצבא, וגם אז הוא מקרטע והעינית שלו מתלכלכת, וכל פעם שאתה נוסע באוטובוס ויש איזה באמפ כל האלבום מתחיל מהתחלה. זו הייתה שיטה טובה לאיזה עשר שנים, חמש עשרה שנה אם אנחנו לארג'ים, עד הגעת קבצי המוסיקה, ואז זה פשוט לא עמד בתחרות. אז איך או איך אתם עדיין מתייחסים לזה כאל מושא התהילה של עולם המוסיקה, לרבות התעשייה שלו?

לאחרונה נסגרה חנות המטאל-שופ בארצנו, המעוז האחרון שהמשיך לסבסד יבוא אלבומים מוצקים כפלסטיק לארצנו מארצות הנכר. זה מאד מצער שלא יהיה מי שישווק לנו אלבומים חדשים, ובאמת שכואב לי הלב על אובדן תרבות הצריכה הזו, שהייתה ישירה ואמינה הרבה יותר ממה שיש לנו כיום. פעם כשהיית אוהב להקה, היית קונה את האלבום שלה. אז היית אומר שהוא לא טוב כמו הקודם, או כמו האלה משנות ה-80, ומאז שההוא עזב זה כבר לא אותו דבר, אבל היינו משכנעים את עצמנו שמכיוון שקנינו את זה, לא יצאנו פראיירים. זה שלבדו גרם לנו להתחבר רגשית לאלבומים ולשמוע אותם שוב ושוב, כי הוצאנו עליהם כסף. אני לא אומר שזה גרוע, ממש לא, זה גרם לנו לדור שלנו להיות קשובים לכל פיפס ולכל שטות. כולנו עלינו על זה שיש מילים שנשמעים כמו משפט בעברית וזה היה מצחיק הרבה לפני שעשו לזה וידאו. כולנו התרגשנו מסולו מסוים, או מקטע מעבר מסוים, או ריף מגניב. זה עדיין קורה, אולי במינונים יותר קטנים, אבל גם הדור של היום מנסה להקדיש את עצמו ולהגיע לאותה המסירות שעלינו נכפתה כי לא היה ברשותנו לקנות כל כך הרבה אלבומים כמו שכיום פשוט זמינים להאזנה חינם. אבל זו לא הסיבה שאנחנו עצובים על נפילת המטאל-שופ. אנחנו עצובים כי זו סיומה של תקופה נוסטלגית, שהמטאל-שופ הוא אקורד הסיום שלה. הדרך שלנו לצרוך מוסיקה הפסיקה להתקיים, וכפועל יוצא הדרך שלנו לשמוע מוסיקה הפסיקה להתקיים.

ועדיין – משום מה, זו הדרישה המרכזית של המון גורמים ב-הנה המילה הזו שוב-תעשייה.

למה אני מתכוון? אוקי.

כשלהקה צעירה קמה, היא כותבת אי אילו מספר שירים, מופיעה באי אילו מספר מקומות, ואז רוצה להתקדם. איך היא מתקדמת? היא מקליטה את המוסיקה שלה. ואז מה? היא רוצה לשים אותה על דיסק. אחלה. למה לכל הרוחות? הרי אתם, חברי הלהקה בגיל תיכון או טיפ'לה אחרי (או אפילו טיפ'לה לפני) – אתם קניתם דיסקים של להקות חדשות בשנתיים האחרונות? לא? כן? כמה ולמה? אז למה שמישהו יקנה את המוסיקה שלכם בדיסק? זה לא שאנשים לא רוצים לשמוע אותה, אבל אם הם הכי רוצים בעולם – מה הם יעשו עם הדיסק שלכם? במקרה הכי טוב יעשו לו ריפ לקבצי אודיו ויעלו למחשב.

יודעים מה – בוא נלך אפילו יותר רחוק. הבעיה של הדור שלי הייתה הורדות לא חוקיות – היום זה אפילו לא קורה. מי מוריד אלבומים כיום? אתה או עושה ריפ ללינק ליוטיוב של שיר שאהבת באיכות גבוהה ושם בנגן מוסיקה שלך, דהינו הטלפון שלך, וזה במקרה הטוב. אם יש לך חבילת גלישה כמו חצי מהאנשים בעולם, אתה פשוט ממשיך לשמוע אותו ישירות מהיוטיוב, למה בכלל לתפוס את המקום בזיכרון של המכשיר?

שאלתי כמה תלמידים לאחרונה אם הם מורידים אלבומים. רובם אמרו שלא. חלקם אמרו שהם בכלל לא יודעים איך להוריד – ולא מבינים למה צריך את זה בעולם שיש בו סטרימינג. פתאום להקות לא רק שלא צריכות להלחם על שיפסיקו להוריד את הדיסקים שלהם בצורה פיראטית. פתאום הורדות זה כבר לא העניין, כי הילדים לא טורחים בכלל להוריד. מי שלא זמין לסטרימינג, כמו בדפי זהב, פשוט לא קיים! אם זה מספיק טוב או מספיק חשוב כדי שישמעו את זה, אז שמישהו, איזה פלוני אלמוני, יעלה את זה ליוטיוב. חובת ההוכחה היא על הלהקה, לא על המאזין. לא מעלים לסטרימיניג בחינם? לא קיימים בעולם החדש והיחידי.

ועם מה אנחנו תקועים?

עם חברות תקליטים שמתעקשות להדפיס דיסקים. הם לא הספיקו להפנים שאיש לא קונה דיסקים. כבר הגענו למצב שבו איש כבר לא מוריד, והם עדיין שוברות את הראש על מה הדרך הכי טובה לעבור מדיסק להורדה בתשלום. עם חנויות שמתעקשות למכור לנו מוצר שהוא וינטאג', כאילו זו הדרך היחידה לרכוש את המוצר הזה. עם אומנים ששואפים להכנס לפנתיאון המיושן שנמצא רק על המדף, כי ככה עשו את זה הדור של ההורים שלהם, אז כנראה שככה הם צריכים לעשות את זה.

בעידן שלהקות מוציאת את הכסף על לייקים מזויפים מאינדונזיה בפייסבוק רק בתקווה שזה יעלה אותם בפיד של מישהו, או עושות מבצעים חסרי תקדים על דיסק + חולצה + כרטיס כניסה חינם להופעה לבחירתך + ליטוף מהזמרת + חיבוק מהבסיסט ומישהו, איפשהו בעולם, ממשיך להתעסק עם מהדורות אספנים כאילו שזה עדיין עניין וזה לא רק אובססיה פרטית, הגיע הזמן לצלצל בפעמון ולהגיד שהשיעור הזה נגמר, אנחנו צריכים ללמוד לקח.

השיטה הזו לא עובדת, וכמו תמיד, משהו מסריח מהראש. אנחנו מורגלים לשלם על דיסקים כי מישהו החליט בחברת תקליטים, שמטרתה היא לא לעשות מוסיקה אלא לעשות כסף, לא משנה כמה מוסיקה הם אוהבים אני מזכיר לכם (לא מספיק כדי להקים להקה, כן מספיק כדי לעשות כסף מלהקות אחרות) – מישהו החליט שהדרך הכי טובה היא למכור את הדיסק, את הפלסטיק, במקום את המוסיקה עצמה – ולהכריז שזוהי המוסיקה. אם אתה לא קונה את הדיסק, את הפלסטיק הזה, גם אם אין ברשותך אמצעי להאזין לו, אתה מחבל בהזדמנות של הלהקה לעשות עוד מוסיקה. במקום לחתוך החוצה את כל המתווכים האלה, אתה צריך להרגיש אשם על כך שאין לך מה לעשות עם הפלסטיק במקום להרגיש מבסוט שאתה מחפש דרך אלטרנטיבית, והגיונית לגמרי כיום, לצרוך את המוסיקה שאתה אוהב. אין לך כבר איך לשמוע דיסקים. אתם תקנו אותם מכורח ההרגל, או בגלל הרצון לפרגן, או בגלל שהאזנה למוסיקה אצלך היא טקס שלם שכולל הוצאת אלבום מהניילון ועיון בחוברת באיזה מן Zone out מוחלט. וובכן, צר לי, אתם במיעוט – רוב צרכני המוסיקה לא צורכים ככה את המוסיקה שלהם. אלא אם נעמוד בקצב שלהם, כל מה שישאר זה חברות תקליטים שדורשות ממכם להמשיך לקנות פלסטיק, לא משנה מה המוסיקה שנמצאת בו, אבל כנראה של אומן שהרוויח מספיק כסף בעידן שבו עוד מכרו דיסקים כאמצעי ריאלי לפרנסה – ומעבר אליהם המון להקות שאין להן כסף להקליט כלום או אפילו לקנות ציוד לאולפן ביתי. כל להקות הביניים האלה, שמקליטות עצמאית, או מופיעות בכוחות עצמן או עם חברים, במיוחד בשוליים, איפה שמוסיקת המטאל נמצאת, תעלם להן.

זה בלתי נמנע, במיוחד בישראל. הרי שלהקה רוצה למצוא חברת תקליטים, היא רוצה למצוא חברה, כלומר גורם שיש לו אינטרס כלכלי בראש ובראשונה, שישימו כסף ויוציאו לה את התקליט. ויגידו "היי, הנה מוסיקה טובה." כי זה הדרך שלהם למצוא את האישור הפנימי שהם חיפשו לכך שהם באמת מוסיקה טובה, ולא רק בגלל שאימא אומרת ככה (או החברים ושאר בני המשפחה). אבל אותם חברות התקליטים, הלייבלים, אומרים לנו "סורי חבר'ה, זה לא כלכלי להוציא את הדיסק שלכם" – וזה נכנס לקונספציה שלו המוסיקה הייתה יותר טובה או מיוחדת או אנא עארף, המצב היה שונה. אתם מבינים את האבסורד? להקת מטאל פונה לחברת תקליטים שעוסקת אך ורק במטאל כדי להוציא דיסק מטאל – והתשובה שהם מקבלים הם "סורי, אתם נשמעים כמו כל להקת מטאל אחרת." אם הייתם מביאים להם אלבום פולק טזמני עם שירה מזרחית ובלי גיטרה בכלל, הם היו אומרים "וואו זה מעניין, יש על מה לדבר" כי כנראה פלח שוק שהם רוצים להכנס אליו. הם יודעים שבפלח השוק הזה, של המטאל, עם הגיטרות והדאבל-בס והגראולים או סולואים או שירה גבוהה וטקסטים פוליטיים / על דרקונים – אין להם שוק.

ומי הלהקות שכן מוכרות וכן חותמות? אלה שמסוגלות להפסיק להתקיים כמוסיקאים ומתחילות לחשוב כמותג. אלה שטורחות להופיע באירופה כדי לשכנע את העולם שזו להקה שעובדת, ושהקהל האירופאי הולך להתרגל אליה עד שזה כל מה שהוא ירצה לשמוע, לא משנה מה הז'אנר. ואלה שיש להן תמונת להקה מגניבה, וחולצות מעולות, וכל מה שאמרתי שכדאי לשים עליו דגש כי אלבום עם מוסיקה טובה לא יעזור. זה כמובן, אלא אם את דריסת הרגל שלך עשיתם בשנות ה-90, אז יש מצב שיש אנשים בתעשייה שעדיין שומרים לכם חסד נעורים או פשוט מאמינים שהצלחה ניתן "לשחזר".

מזה שנים אנחנו עדים להתדרדרות מכירות המוסיקה. לא האלבומים, המוסקה. אנחנו רואים היטב שהפופ לא מתעניין בכלל כבר בהוצאה של אלבומים – אלא רק בוידאו קליפים של סקס-אפיל זנותי, ביט קליט, טקסט מטופש או מצחיק, וזהו. ברוק הפורמט של האלבום, יעני חצי שעה עד שעה, הוא פחות או יותר רף יכולתו של המאזין להתרכז מבלי להשתעמם או מבלי להתבכיין שרימו אותו ונתנו לו מעט מדי. בעידן שכל כולו הפרעת קשב וריכוז אחת גדולה, האלבום הוא האנדרטה של יכולתו של מאזין הרוק (והמטאל) להתרכז ולתת מעצמו כמו שבכל שיעורי הבית בעולם הוא לעולם לא ייתן. אז אני לא אומר לבטל את הפורמט הזה, הוא עבד ממש טוב במשך 40-50 שנה, אין שום סיבה לזרוק את זה לפח.

אבל בחיית ראבאק, אין לי מה לעשות עם הפלסטיק הזה, ולילדים של היום יש עוד פחות. תתחילו לחשוב קצת מחוץ לקופסה, תפסיקו לנסות לפנטז על "אלבום בחברת תקליטים גדולה" או על כך ש"מישהו ייקח אותנו תחת חסותו ויממן לנו סיבוב הופעות עם Behemoth". אין מישהו כזה. יש רק גורמים שמחפשים להתקיים, בין אם זה בכבוד בפרגון למוסיקה שהם אוהבים, אבל עדיין צריכים להרוויח ממנה כי מאוחר מדי לשנות מקצוע אחרי שכל חייך הוקדשו לדיסקים – ובין אם זה אנשים שרק מחפשים לעשות עליכם קופה. על טורים, או על הבעיה של התרבות הישראלית עם המטאל באופן פרטיקולרי נגע פעם הבאה, אבל נגיע לשורה התחתונה.

אתם רוצים להמשיך להקשיב למטאל גם ב-2020? אז תהיו לארג'ים ותשתפו את האלבומים שניתנים להאזנה בחינם. אף אחד לא מרוויח מזה חוץ ממכם. אם בא לכם תקנו דיסקים, אבל אל תשלו את עצמכם שזו הדרך שלכם לתרום. הדרך שלכם לתרום זה פשוט פאקין להקשיב למוסיקה.