"דפיילר" חופר – להתקדם אחורנית

אני רוצה להכריז שזהו הטור הראשון שלי שנכתב בעת נטולת אפיפיור. עד שלא יראה עשן לבן מארובות הכנסייה בותיקן, או משהו כזה, אין אפיפיור שיתקשר עם הקדוש ברוך הוא לפי האמונה הנוצרית, מה שמזיז בפחות ממאומה ליהודי שלפניכם, ועוד אפילו פחות בתור אחד שלא דלק כל ימיו אחר נישוק המזוזות (אם כי נתפסתי ממלמל איזו ברכה מדי פעם פה ושם, מה שהמוות סביב והבגרות עושה לאנשים).

בעולם בלי אפיפיור השירים של Deicide ושל Behemoth או שירים של Mayhem ו-Dissection נראים לי פתאום ריקניים מתמיד. כאילו, שנאת-נוצרים זה חביב והכל, שנא את החונק אותך מבחינה רוחנית – ובכך תגשים את רוחניותך, או התרצה דומה. אבל כשאין אדם להפנות אליו את כל המענות / בקשות / טענות שיש לאותם אומנים כנגד האלוהים – זה נראה כל כך חיוור. האם הם חשים סוג של אובדן? אני לא מתכוון רק לצער שמכסה ליבו של אחד כאשר הוא שומע שאויבו המושבע מת – או איזה צורר שהוא שנא במיוחד, ועל מנת השוואה קטנה – דמיינו את החגיגות הדי כלליות שנחגוג כאשר אוסמה בין לאדן ימות או משהו כזה. הכוונה שלי היא פשוט צער על האפיפיור שמת, בגלל שהטקסט שלהם כה קשור לאלוהים ולסלידה מהסילוף של הכנסייה את האמונה מדרך טבע אותה הם רואים – או לא רואים בכלל.

אפילו אני, שלא הכרתי וכהוא זה את כל מה שסימל האפיפיור עבור העולם הקתולי מרגיש צער על מותו של איש זקן שלא הצליח לגמגם איזו תפילה קטנה לכבוד הפסחא – לא בגלל שיש לי הזדהות דתית, אלא בגלל שזה פשוט עצוב. כה קרוב למוות, ועם זאת יעשה הכול בשביל גיבוב כמה מילים בדיקציה שלהגדיר אותה כלא מובנת תהיה מחמאה אדירה, כדי להחדיר אמונה בכמה אלפים שהתאספו לראותו. הכניסו סמיילי עצוב כרצונכם.

אני יכול למצוא רק קהילה אחת שמקבילה את עצמה בהתבסס על אומנות כלשהי בכוח המקביל לדת. כן, חבר'ה, המטאליסטים הם הקהילה הדתית חובקת העולם שלמעשה אינה דת. כמובן יש כל מיני ילדי-זן וכדומה, אבל יש משהו בעוצמה של המטאל – במיוחד בחוויית ההופעה – שהוא לא פולחן, אבל מעלה סוג של אנדרנלין אשר סיפרו לי ממקורות דומים שדברים כאלה מגיעים רק באירועים הקרובים לקדושים.

אולי זו ה"דרך האחרת", הסיטרא-אחרא, ה-Unholy וכדומה, וזה למה יש כל כך הרבה מאפיינים דומים בין מטאל לדת – וזה למה יש כל כך הרבה סלידה בין שני התחומים – למרות שבגישה המעשית הם מנותקים. זה דרך חיים, וזה מוזיקה. מי אמר וקבע שאי אפשר לשלב ביניהם?

ובכן, עוד פעם נסחפתי ונגעתי בדרישותיי בפולנים, ועכשיו נחזור להתמקד בארץ. אם תעבירו מבטכם ימינה אל הסקציה הקטנה שנקראת "אירועים" – תוכלו לראות שיש, מלבד הופעות של מספר להקות אקסטרים מטאל, גם הופעות של הבי מטאל, פרוג-מטאל ומספר ז'אנרים יותר מעודנים שמוחזקים איתנה עם הופעה די צנועה מבחינה פרסומית של Master, להקת הספיד מטאל (שמא?) הרוסית. מעבר למאסטר האלה, אני רוצה להתייחס לנישה המבודדת של המטאל הרך הזה, שמשום מה לא מצליח להתברג בתודעה, ויוצא די פרווה מכל המאבק על אירועים כאלה ואחרים ב-סלחו לי על הגידוף – סצינה. אחרי מנוחה מאד-מאד… מאד ארוכה, מנסה הז'אנר שמעולם לא תפס פה בארץ לחזור לאיתניו. הלהקות Zonda, Blood Shot Eye, Stormy Atmosphere ו-Redline אשר כבר קיבעו לעצמם שם פחות או יותר בתחומי הז'אנר הזה ממשיכות לדשדש במקום ולא מתקדמות, וזה חורה לי עד מאד, במיוחד לחובב גדול של הז'אנר המדובר.

הנה לכם תאוריה. להקת המטאל הישראלית הראשונה היא Salem, מבחינת אלבום רשמי או אולי אפילו דמו – ואני מדבר על 1985. סטלה מאריס עקבו אחריהם מבחינת אלבומים – וכן, האלבומים שלהם עד כה היו הבי מטאל לכל דבר. אני לא יודע כמה "כוכב נולד 2" עשה להם פובליסיטי – אבל חפיף. כמו שכל ערס ופריחה יכולים להכיר את Nothing Else Matters בלי לדעת מה זה לעזאזל Disposable Heroes כולם יכולים להכיר את "נר על החלון" בלי לדעת על "שלד בארון". אבל מעבר לזה – אין לנו תרבות רוק בארץ – אין לנו להקת מטאל גדולה כמו שלשבדיה יש את Europe, לגרמניה יש את ה-Scorpions ולאוסטרליה יש את AC/DC.

ניחא זה, אנחנו לא נסחפנו, מסיבה מעצבנת, אחרי הנטייה לערבב מוזיקה אמריקאית שזה הגיע לרוק – במיוחד בשנות ה-80, ואפילו בון-ג'ובי לא היה בחנויות, שלא לדבר על מגה-דת', ויש הרבה עדויות לכך. בלי "לד זפלין" או "דיפ פרפל" ישראלית עם ותק כמו שצריך, שכולם יאהבו, לא משנה אם זה מטאל או לא. לכן לא נוצרה תשתית ברורה שממנה יוכל להתפתח ז'אנר ברור של מטאל מעודן ובעצם ישראל הלכה בדרך הקשה והמאד מחתרתית, והבכורה העולמית שלה הייתה Salem, ממייסדי ז'אנר הבלאק-מטאל, הדום-מטאל והדת'-מטאל. כרגיל הישראלים עושים הכל בצורה קיצונית. לסאלם הייתה תרומה ברמה העולמית לדעתי, ולא סתם הם נחשבים ללהקת Cult לכל דבר, איפשהו בין Hellhammer ו-Sarcofago.

אבל עדיין, גם Napalm Death תרמו המון, וגם Mayhem תרמו המון ואפשר להסתכל על תרומות גדולות של הרבה מאד ולפתוח קרן נאמנות – הדחיפה האמיתית הייתה ברמה הלאומית – ונתנה בעצם קרקע למטאל הישראלי לגדול בו, אם זה ללהקות כמו Orphaned land המצליחה או שמות שנעלמו מהמדפים כמו Substance For God ו-Amaxez. וכמובן שהלהקות האלה והפעילות שלהן, נתנה קרקע ללהקות אחרות… והלהקות האלה נתנו קרקע לאחרות – ומלהבות ועזאזל, בטרייר ובישוף אוף הקסן דרך וולצ'רז, בצפר, דיקייד סול ופייטאל ועד לסוליטארי, ארמילוס, הנגמן וכנען.

מה משותף לכולן? כולן אקסטרים מטאל, בהגדרה הכוללנית של הז'אנר. אז נכון שהיו להקות ספיד מטאל מעולם – אבל גם הן היו נוטות יותר ל-Kreator מאשר ל-Annihilator, וכמו כן הדת' המלודי, לא משנה כמה סממני "מלודי" יתגברו על סממני ה-"דת'" שם – כל עוד "למה הוא צועק" תקף – הוא שייך לאקסטרים מטאל, בערך. בקצרה, כל מה שלא ישב בקלות על כל אוזן של כל עובר אורח שקצת פתוח לרוק-אנד-רול.

אני לא מתעלם בכלל מהלהקות הבי-מטאל ופרוגרסיב מטאל שגדלו פה, חס ושלום. למעשה אני רוצה להתייחס במיוחד אליהם. Stone of Tears עשו חינגה מאד גדולה על תהילת מיידן ב-2003, ו-Damnnation העלו את הרף הנמוך של "לעשות קאברים ולקנות לעצמך את השם" – ושמו רף גבוה מאד שנקרא "קאברים לסימפוני איקס" בתור הניסיון להתחבב על הקהל. מפה לשם יש להקות כמו Loud N Clear שניסתה בכוח להחיות את הגלאם לפי המסלול ש-Crossfire סללה כל הדרך לקדם-אירוויזיון, אבל עם עזיבת לב הסולן את ההרכב, וההקפאה הבלתי רשמית של להקת Damnnation לטובת חיפוש עצמי בעבודות רווחיות בחו"ל – אנחנו נשארים שהלהקות המובילות את ז'אנר המטאל המלודי, ההבי מטאל הרך, עם Crossfire שהרבה פעמים מעדיפה לראות את עצמה כ-Hard Rock מאשר Heavy metal, ובעצם לנתק את עצמה מעולם המטאל הישראלי כדי לצלוח קדימה, שזה קצת עצוב.

אני עדיין מחזיק בדעתי שאם הלהקה הייתה מנסה להשתמש בכשרון שלה, ומצידי גם בשואו כדי לעשות משהו מעניין ומקורי – או לפחות לא נשען בצורה אבסולוטית על ז'אנר שכל כולו נוסטלגיה שבקושי קיימת (אם כי הטור של מוטלי קרו בועט אחושרמוטה קדימה) לפחות לא בארץ – אז אולי היא הייתה מצליחה להנות גם מקהל הגלאם אליו היא שייכת, וגם לאלה שכל הזמן מרימים גבה בסצינת המטאל של הבחירה ללבוש עור צמוד. Manowar גם עושים את זה, אתם יודעים. אל תהיו כל כך תמימים. אז הם שרים על בחורות ולא חרבות. So What?

לפני שאאבד שוב את פתיל המחשבה הקצרצר שלי – מישהו חייב לנער את הז'אנר הזה של ההבי מטאל פה בארץ, אחרת הוא ייתקע בהילוך ראשון לנצח. Zonda, להקה שקיימת משהו כמו 7-8 שנים נדמה לי – הוציאה דמו ממש מוצלח ואף אלבום – לא זוכה לרבע ההצלחה של להקה קיצונית בהרבה ממנה כמו סוליטארי שעומדת בערך על אותו מקום רק עם הרבה פחות ותק. נכון שהישראלים אוהבים את הכל קיצוני, אבל אין לכם פינה חמה בלב למשהו טוב אחר? הרי רובנו גדלנו על Iron Maiden, Metallica, Megadeth ו-Judas Priest וכמובן Black Sabbath ואלה שלא שמעו אף אחת מהן ועדיין קוראים לעצמם Metalheads, אני לא יודע אם אני או הם יותר גרועים. לשם הכתבה אצא מנקודת הנחה שזה אני.

אני אוהב את הלהקות האלה, אני אוהב את הז'אנר הזה. ואני באמת שלא היחיד. ערבי מחווה לענקיות המטאל האלה הצליחו להניב פירות מוצלחים לכל הדעות. אז כאילו… למה אין להקות כאלה שמנגנות חומר מקורי פה? יש. פשוט יש נטייה עצבנית להתעלם מקיומן. להקות הבי מטאל ופאוור מטאל בהחלט קיימות פה בארץ, והקהל שלהם אמנם לא גדול כמו של Orphaned land, אבל הוא רחוק מלהיות קטן. להקות כמו Desert, Splash, Holy Rain, Redline, Blood shot eye, Architectura ונשימת המנטה המרעננת של הז'אנר – Forsaken saint ו-Extinct tradition, יש להן קהל בפוטנציה – אבל ממש קשה להגיע ולמשוך אותו קדימה. מה לעשות – אין פה תרבות רוק שתתמוך בלהקת המטאל, לא משנה כמה מלודית היא, בתקשורת, אלא אם היא ממש צולחת הצלחה מסחררת, כדוגמת Orphaned land, Salem ולאחרונה גם Betzefer.

שימו לב, מרביתן המוחץ של הלהקות האלה לא מגיע מאיזור ת"א כי אם מירושלים או איזור הדרום. יש לכך סוג של סיבה. מנטליות אחרת, יותר מנותקת ממה שקורה בארץ ויותר מחוברת למטאל כפי שהוא בא בפורמט העולמי, מחלחלות לתודעה שמטאל מלודי תופס, ולא האקסטרים דווקא, ולכן אנשים מעמיקים לתוכו בכוונה, שומעים להקות חדשות כמו Dragonforce, Reptilian או Nosterdamus ולא רק דבקים בגדולות יותר, ויש כאלה מהם שלא יודעים מי אלה Behemoth.

מה הפתרון ללהקות האלה? לדעתי, אין פשוט ממנו. לשלב אותו באירועים יחד עם האקסטרים מטאל. Zonda ביחד עם Solitary על אותה במה, או Splash עם Betzefer או Architectura עם Dissonant וכדומה. לאלה שזה באמת עושה להם רע בבטן והם חושבים לעצמם "מה פאוור מטאל כוסעמק? תנו לי דת' מטאל ברוטאלי! תנו לי בלאק מטאל קיצוני! תנו לי משהו שיגרום לאוזניים שלי לצפצף כדי שאוכל לזיין את השכל אחר כך באינטרנט כמה הופעה אחת הייתה ממש טובה כי הלהקה השתוללה בלי הכרה והשנייה הייה סאונד מחורבן ולא שמעו כלום כי הריפים דחוסים כמו סרדינים בקופסת גפרורים!" לאנשים כאלה אני רק יכול לומר להרחיב אופקים. כאילו, באמת. אם אתם יכולים לשמוע מטאל כל כך קיצוני, אתם מסוגלים גם לשמוע מטאל קליל יותר. תפסיקו לתפוס תחת כאילו אתם קשוחים מדי בשביל זה. והבא שמצייץ את המשפט "אני לא יכול לאהוב קלין ווקאלז. רק גראולים"… דמיין כאילו נהמתי את זה עליך בגראולים. שמועות אומרות שאני דווקא נוהם בסדר.

עכשיו הבא נקח צעד רחוק יותר. הפרוג-מטאל. יש למטאליסטים באשר הם לסלוד ממוזיקה הפרוג-רוק, ובצדק, כי היא פונה לרגשות שהם הפוכים לגמרי ממה שהמטאליסט הממוצע מחפש. הפרוג-רוק הוא רך, עדין וחם בעוד המטאל – כל מטאל – מ-Nasum ועד Hammerfall הוא כוחני, רועש ומשתולל. כמובן שיש כאלה ששומעים את שני הסגנונות, ופשוט מתחברים לצד שונה שלהם כל פעם מחדש (אני לא מאלה, מראש, אני לא חובב פרוג-רוק כל כך) ואלה שעושים לעצמם את החיים קלים ושומעים פרוג-מטאל (אני מאלה). הפרוג-מטאל הוא מטאל, למרות שהוא על תשתית של העידון והרוך של הפרוג-רוק, הוא עדיין נותן בראש שצריך ומספק את האגרסיה המתבקשת כל כך בריף שהפרוג-רוק התעקש לא לגעת בה.

בשבילי זה תמצית נוחה להתרפק עליה שאני רוצה לשמוע משהו עדין, אבל עדיין מתנהג כמו בתול ולא נכנס לבריכה של הגדולים. מה לעשות, חסרה לי המוזיקה הכוחנית והבועטת כשאני מקשיב ל-King Crimson או ל-Gentle Giant. עם הטירוף אין לי בעיה. הטירוף בא לי בטוב עוד מהמטאל – אבל איפה הכוחניות המוזיקלית שצריך אותה? כמובן שאפשר להיות כוחני בלי דיסטורשן, אבל אתם יודעים למה אני מתכוון. אז אני בוחר בדרך הקלה. Dream Theater בתור האבאמא של הפרוג-מטאל זה הכי נוח, למרות ש-Queensryche היו שם קודם. Fates warning, King X וכדומה, זה בא בטוב כשמתחשק. פרוג-מטאל שהוא לא מאנפף ומלוקק בצורה שקשה לשמוע כמובן, כי לכל דבר יש מידות.

וגם בארץ יש דברים כאלה. Morpheus הם דוגמה טובה לפרוג-מטאל טוב, Entropia גם כן, וכמובן יש להקות שעוד לא יצא לי לשמוע כמו Stormy Atmosphere ושאר החברות. לפרוג-מטאל יש קהל משלו, רובו שונה לחלוטין מהקהל של המטאליסטים באשר הם. כשהם לא מתנשאים על מטאליסטים ועל הז'אנרים כבדים יותר, אפשר באמת לתקשר איתם – וחלקם הגדול יכול להיות אחלה בני-אדם ברמת ההיכרות. אם אפשר לערבב ערבי מטאל עם ערבי פרוג-מטאל? זה עוד לא ברור. ללא ספק להקות הפאוור מטאל וההבי מטאל הן החוליה המקשרת בין הז'אנרים האלה – אבל הקהל הוא מה ששונה, ולא רק הלהקות. כדי באמת להיות מדינה שתרבות המטאל בה משתווה לחו"ל, אנחנו צריכים לגשר על הפער בין הסגנונות ולשבור את החוצצים בין הקהל של הז'אנרים. לקרוא ללהקה מתרוממים רק בגלל שהם שרים בקול נקי ומשתמשים בקלידים זה אולי הדבר הכי פאסה במטאל מאז "סלייר נאצים?". עד שלא נצליח לגשר מעל הפער הזה, לא נראה שום התקדמות, בטח לא מבחוץ כמו התקשורת.

לסיכום: הדבר שמאפיין פסטיבלים כמו Wacken ו-Graspop הוא שהמטאל המלודי הוא המוביל את האירועים. רק בארצות זנוחות כמו ישראל או (שוב) פולין האקסטרים מטאל מובילים קדימה בעוז ומאחוריהם משתרכים –אולי- להקות מטאל מלודיות. אני לא מבקש שפתאום תפרוץ לתודעה להקה ותצליח כמו ש-Masterplan קצרו הצלחה כל כך קצרה בצ'יק-צ'ק, אבל בחייאת רבאק – תעשו טובה ותבינו שדת' מטאל זה מצוין, ספיד מטאל זה מצוין, ולא מעט מהפאוור מטאל גם מצוין. אל תתפסו לא עלי ועל הלהקות האלה תחת, בתור התחלה.

אנדוקטה מעניינת שתוסיף צבע: שימו לב שיש תהליך מעניין מאז עליית סגנון המטאלקור בארצות הברית, של להקות כמו Killswitch Engage, Shadow's fall וחברותיהן. יותר ויותר להקות מכניסות לא רק גרוב למוזיקה שלהם, אלא גם קולות נקיים. אודה באשמה באופן ראשוני. מודה ומתוודה, אני רוצה להכניס שירה נקייה יותר ויותר למוזיקה שלי. אבל אני לא היחיד שחוטא פה, זה רשימה שמתחילה החל מ-Salem ו-Orphaned land וכלה ב-Eternal Gray, Solitary ו-Kna'an. הפזמונים הנקיים תמיד מוסיפים צבע חדש לגראול החד-גוני – לא משנה כמה סגנונות יש לדיויד וינסנט ותומס לינדברג, הם לעולם לא ישמעו יותר מגוונים מ-Jorn סולן להקת Masterplan. העצה שלי היא כדלקמן: אם להקות פאוור-מטאל והבי מטאל באמת רוצות למצוא חן בעיני רוב הקהל בארץ, אני רק מייעץ אולי –בקטנה- להכניס איזו שאגה קטנה. Adaigo עשו זאת עם סולן הבלאק ההוא מתישהו, וגם Ayeron בחר להשתמש בגראול המופתי של מייקל אקליפטוס סולן להקת אופת', אמנם בקטנה – אבל באלבום שהוא פרוגרסיב מטאל לכל דבר. תחשבו על זה. יש פה הרבה חבר'ה שיסכימו לנהום במקומכם, אם אתם לא מסוגלים.

תגובות ממטאליסטים, גם כאלה שאוהבים פרוג-מטאל, יתקבלו בברכה. אה, חוץ מהפוזרים. אמרתי לכם להפסיק לא?