השבוע אני רוצה לגעת בנושא אחר, שיהיה קצת מנותק מהאקטואליה של עולם הרוק הכבד העולמי, אך כבר זמן רב מדי הינו חלק בלתי נפרד מהוואי המוזיקה הישראלית באשר היא – בדגש על המטאל והרוק הכבד. בשבוע האחרון נשלחו אליי אי-מיילים רבים ממספר חבר'ה שלא מלאו להם עוד 18 אודות המירמור האישי שלהם, שהוא מוצדק לחלוטין – בנוגע למטאל בארצנו הקטנה.

נערים ונערות מרחבי הארץ אינם מורשים להתקרב למפתני הדלת של מועדונים המארחים הופעות רוק כבד (ומטאל בפרט כמובן) מכיוון שההורים אינם מרשים להם. כל זאת הוא טוב ויפה למעשה, ההורים בעלי חזקה מלאה על ילדיהם עד גיל 18, ולדעתי גם אם החוקים שלהם אינם מובנים, הם עושים את זה מאהבה, אם כי לא תמיד מהבנה.

אז הפעם אני רוצה לפנות אל ההורים של אותם ילדים, אשר נמצאים בשנים האלה בין הפטיש לסדן. הצורך העל-חברתי (שאני אומר על חברתי, אני מתכוון כמובן לרעיון שלא ההתקרבות החברתית לאירוע מוזיקלי במועדון היא שמקרבת את הנוער, אלא באמת המוזיקה המנוגנת בו) להגיע להופעות מטאל נמצא תמיד כחוצץ בין מסגרות רבות כל כך, ומתפרש לעתים קרובות שלא נכון בעיני התקשורת ומבקרי המוזיקה – עד שכמובן הדעה המסולפת הזאת או האחרת מטפטפת להורים, אשר מחליטים באופן שרירותי שהילד בן ה-15 שלהם לא יגיע להופעות מטאל, רצוי שגם לא אחרי שימלאו לו 18 שנה.

אז שלום לכם הורים, כדאי שאציג את עצמי בפניכם. אני יותם אבני, אני עובד בבית חולים נהרייה, שירתתי 3 שנים בצה"ל ואני חוסך את כספי ללימודי רפואה ולמכונית. אני מתעב כל מה שקשור לסמים ואלכוהול, על כל הקשר החברתי הנרקם בעקבות צריכת אלה. אני הייתי תלמיד בסדר גמור בבית הספר התיכון, ואת כל 8 שנותיי האחרונות, מאז כיתה ט', ליווה פסקול שלאוזן הבלתי מזוינת נשמע כמו רעש, ולאלה המעיזים להעמיק נשמע כפאר היצירה. כן, כמובן, אני מתכוון למוזיקת מטאל.

מוזיקת מטאל אינה מקור כל הרע בחייו של איש. להפך, לעתים קרובות היא הרבה מאד טוב, כי בסופו של דבר, מדובר במוזיקה, והיא נוצרה על מנת לבדר, גם (ואף במיוחד) אם יש מאחוריה מסר חברתי או פילוסופי כלשהו. אני רוצה לגשת קודם כל לקליפה של הדבר. מה היא מוזיקת מטאל, למה היא רועשת כל כך ומדוע כל כך הרבה בני נוער, כמו ילדיכם, אוהבים אותה כל כך למרות שלרבים מכם היא נשמעת כמו התפרצויות רעש נוראיות וחסרות פשר במקרה הטוב – ואולי אף מסיטות ומעודדות לאלימות במקרה הרע יותר.

מטאל הוא ז'אנר נגזר ממוזיקת הרוק, על המתרס הכבד יותר. אם נתעלם מההיסטוריה של המוזיקה, ונגיע לעיקר – המטאל הוא בעצם מוזיקה שמבוססת בעיקרה על כוחניות, מוזיקלית ומילולית, שמובעת בכמה שיותר אספקטים במוזיקה. ז'אנר המטאל הוא ההקבלה המוזיקלית לתיאטרון שייקספירי בעיבודים מודרנים. אני לא רוצה לחלל את שמה של המוזיקה הקלאסית, אך אם בטהובן או באך היו חיים בימינו שלנו, הם היו מאזיני-מטאל אדוקים. המטאל הוא ז'אנר הדוחף את כל העוצמה שטמונה במוזיקה למקסימום האפשרי. על כל גווניו (המאד צבעוניים) של הז'אנר – הוא תמיד מוצג כבומבסטי, עז והולך-עד-הסוף. לעתים קרובות המטאל דורך על כמה טאבו שהוא רק יכול, אם זה כדי לעורר פרובוקציות (בל נזכיר שזו הדרך לתמכר מוזיקה באופן כללי, על כל הז'אנרים) או אם זה באמת כדי לדרוך במקומות נועזים בהם איש לא דרך בעבר, המטאל כז'אנר מוזיקלי מסמל נועזות.

קל להבין מדוע אנשים מחפשים דברים מוחלטים כמו מטאל. אם אנשים אהבו דבר מה מסוים, בין אם זה ז'אנר מוזיקלי וכלה בסוג של קינוח במסעדה, הם ירצו לדעת עליו עוד ולהעמיק בהבנתו. לכן זה מובן שאם נער בן 16 שאהב את הדיסק של Pantera (להקת מטאל מפורסמת שעברה לעולמה) הוא ירצה לשמוע ולחזות חוויות הדומות לפחות למוזיקה שהלהקה הביאה.

אז נכון, זה לא צודק מצד אף אחד לשמוע מוזיקה בקולי קולות אם היא באמת מעיקה על שאר הנוכחים אשר נאלצים להאזין לה, אבל בשביל זה המציא הראש היהודי את האוזניות. האם באמת מפריע לכם, הורים יקרים, שצאצאיכם שומעים את המוזיקה? או שאתם יותר מהססים בנוגע להשלכות שלה. למשל – המסרים שהמוזיקה טומנת, או הטיפוסים איתם הם עלולים להתרועע בעקבות בילויים עקביים בהופעות רוק?

גם כאן וגם כאן אתם יכולים להסיר דאגה מלבכם. נתחיל בנוגע לעניין המסרים. על קצה המזלג אוכל לומר שתמו ימיו של המטאל החותר כנגד המוסר. כיום מרבית הלהקות שזוכות להערכה אמיתית בתחומי הז'אנר – הגיעו לחלק בוגר בהרבה מאשר "הללו את לוציפר, קיימו טקסי שטן". למעשה, אלה המזכירות את הנושא הגהנומי במלל שלהם מביאות את התחום כהשאלה מטאפורית למצבים עוינים אחרים (כגון התמכרות לסמים, או תחושת אובדן וייאוש הנובעת ממצבי שגרה צורמים מהם כל אדם מפחד). אלה אשר לא מסוגלים לשים את ההבדל בין המסר הטמון בטקסטים הקורא למחאה בהסוואה של מילים מזעזעות – ימצא את הרע הטמון במסריו של כל ז'אנר מוזיקלי, גם בשנסונים צרפתים.

עכשיו בנוגע לפן החברתי של הדבר. למוזיקת מטאל יש גם קיום בארץ, בצורתם של אירועי מטאל והופעות חיות של להקות מקומיות ולפעמים, כאשר אומץ-לב אמיתי נוחת על להקות מעבר לים, אנו זוכים גם לביקורים של אומנים מחו"ל. בדיוק כמו כל הופעה חיה מכל ז'אנר אחר – המוזיקה מהווה אולי 50% מהחוויה, בעוד המפגש החברתי עם אנשים שיש להם נושא משותף – גם אם מדובר רק באהבה לאותו ז'אנר מוזיקלי – היא כבר מרגשת. לדבר עם איש זר בהפרש גילאים של 8 שנים ממך על כמה טוב היה אלבומם האחרון של Sonata Artica ולהבין שיש עוד אנשים כמוך שחושבים אותו הדבר, זה פשוט כיף, אין מה לעשות נגד זה.

90% מקהל המטאלסטים בארץ (שם חיבה כמובן למאזיני המטאל מכל תחום וגיל) הם למעשה חנונים בתחפושת של חולצה שחורה ושיער ארוך. אלה התלמידים המצטיינים שלא מצאו את המסגרת החברתית שלהם עם שאר התלמידים בכיתה כי לא היה להם נושא משותף איתם – והם מוצאים תנחומים בעולם המוזיקה שאותה הם אוהבים. ייתכן שהם נערים לפי כל אמת מידה סטנדרטית באומדן הישראלי, כולל החיבה לספורט ישראלי ו-/או לרמת אביב ג' – אבל המוזיקה שהם אוהבים לשמוע ולחזות מול עיניהם אינה בריטני ספירס או זהבה בן – כי אם Opeth.

העובדה שהילד שלכם שומע מוזיקה שהיא אינה מקובלת בתיעדוף גבוה במיוחד בעיני התקשורת הישראלית – היא כי מה לעשות – מגזינים ישראלים יודעים שמטאל ישראלי לא מוכר – נקודה. הם יעדיפו להתייחס לכוכבי "כוכב נולד" מאשר ללהקות אשר מצליחות לצלוח את הדרך לחו"ל, פריצת דרך אחת אחרי השנייה, ובעלות שם ודבר ברחבי הרשת וממזמן לא רק במעגל החברים המסוגר של התיכון, אלא הם משמשות דוגמה למוזיקה של ממש, גם בפי מביני עניין בלונדון או במקסיקו-סיטי.

לא להניח לנערים ונערות, מכל גיל, שמראים אחריות אישית סבירה כמובן, לצאת לאירועי מטאל – שהם באופן כללי אירועים די נדירים בארץ כי מצב המוזיקה הישראלית באופן כללי הוא על הקרשים – רק משום שהמוזיקה, המסרים שלה, והקהל המגיע לאירוע אינו מוצא חן בעיניכם לפי הרושם הראשוני זוהי פסילה ללא הבנה, ואני אישית הייתי נעלב מדבריכם מאד במקומם, ואשמח אם תסבירו לי כל אחד ואחד מכם, הורים יקרים, מדוע אתם לא רוצים שיפעת בת ה-16 וחצי, או בועז בן ה-15, יעלו על הסעה מאורגנת היטב ויבלו את הערב המאוחר והלילה המוקדם במועדון מוכר ובעל שם תחת אבטחה מסודרת באירוע שהוא אמנם רועש, אבל מלא חיים וחיוביות כל-כך הרבה יותר מהתדמית שנוצרה לו – שלי אישית כואב על כל אחד מהילדים שלא יכול להגיע לאירוע שכזה בגלל שההורים לא מרשים כי הם החליטו שזו מוזיקת שטן.

התייחסתי ל-90%, שהם הרוב המוחץ מהעולם הסובב את ז'אנר המטאל, אך לא התייחסתי ל-10% האחרים. מודה. תמיד יש קבוצה קטנה של מפריעים – אך מחוץ למסגרת הנוקשה של בית הספר, הם רק קולניים ומתוסבכים בבעיות של עצמם – הם אינם מסוגלים – אני חוזר ואומר – אינם מסוגלים להרע לילדכם. הניחו למקרים האבודים האלה להשתכר בנחת ואל תשימו לב אליהם, במיוחד אל תרגישו מרומים שהם מהווים את האחוז הניכר באוכלוסיית הקהל בין מאזיני המטאל. הם לא, הם רק עושים יותר רעש. ורעש, גבירותיי ורבותיי, הוא במילא שם המשחק שלנו פה.

להגנת ז'אנר המטאל אומר שהאנשים האלה, התפוחים הרקובים בתחום, הם אנשים כאלה, והמוזיקה אינה עשתה אותם ככה, ולא נתנה להם כלים להתפרק. הם היו מסיימים באותה הנקודה גם אם הם היו שומעים מוזיקת קרנבל ברזילאית או גידי גוב. אלה פשוט סוג של אנשים. חלק מהווי הישראלי אני מניח.

אם קראתם את הכתבה ההיא או הזאת – ששמעתם שהיה ילד כזה או אחר שירה בחבריו לכיתה למוות – מקרה מזעזע ללא ספק – בארה"ב. אני רוצה להבהיר שאין מקום להשוואה בין התרבות האמריקאית שסובבת סביב הרוק הכבד לתרבות הישראלית. פה החבר'ה הטובים שרצו להרגיש שיש להם מקום להשתייך אליו חברו לז'אנר המטאל על הקהילה שלו. בארה"ב מדובר בקצה שרשרת המזון, הנדכאים שבנדכאים, שזוהו ממזמן כמסוכנים, ומוזיקת המטאל הייתה רק רקע חיוור למעשה. לומר שהמוזיקה הטמיעה מסרים רצחניים או שטניים בילדים האלה גובלת באמונה בכישוף.

אף אחד לא שם את ליבו כאשר מרצחים מטילים מוות אקראי למדי על עוברי אורח רק בגלל ריבים כה מטופשים כמו חניה, טיול עם הכלב או מבט לא נכון ושואל אותו "איזה מוזיקה אתה שומע." אבל ברגע שפעם לעשור ישנו מקרה בודד (בארה"ב בלבד, שם התרבות שונה לחלוטין) של מישהו אשר היה מאזין למוזיקה שמקושרת לרוק הכבד, הוא ישר מושלך לסל האשפה של "המוזיקה השחיתה את מוחו". ידידיי, היא אפילו לא נתנה לו השראה, ביני לביניכם. אם כן, אז הוא היה יכול למצוא מקורות הרבה יותר קשים וריאליסטים בסרטי אימה או אפילו בחדשות בטלוויזיה. לא צריך להרחיק לכת כדי למצוא זוועות ביום-יום. אין לנו מה להאשים את המוזיקה.

ישנם עוד הרבה מאד רבדים רבים לנושא שאשמח להבהיר בפרטי פרטים באופן אישי, אם דרך אי-מייל או טלפונית, אך אני מרגיש שמיציתי את הנושא על פני השטח. אם עדיין ישנם הורים שחשים שילדיהם לא בטוחים באירועי מטאל – בגלל שהאירוע אינו בטוח מכל הסיבות שהן – סטטיסטית, הוא יותר בטוח שם מאשר בבית. אני עובד בבית חולים. אני יודע.

נקודות קטנות לסיכום:

• אין דבר כזה כת-השטן, לא בארץ וכנראה שגם בחו"ל היא לא מתפקדת כמו הגלים שהאנשים הלוקים בנפשם מנסים לעורר. הרעיון עצמו של לשבח את הרע ולפסול את הטוב הוא דפוק מכל נקודת מבט שהיא. אם אתם חושדים בילדכם שהם בכת השטן – הם לא. הם רק נמשכים כנראה לצד האפל של האומנות. אפשר למשול את זה למשיכה לסרטי אקשן ומד"ב. אין רע בזה. אם הילד מכריז שהוא בכת השטן, הוא פשוט רוצה תשומת לב. המוזיקה אינה קשורה לזה.

• לא כל להקת מטאל עוסקת במוות, חורבן, אובדן וייאוש. יש לא מעט – ואפילו די הרבה להקות מטאל, וז'אנרים שלמים שעוסקים בחיוביות, באחדות, במיגור הרע ושיפור עצמי. התחום המחבר לרוב את כל הז'אנרים הגדולים במטאל מבחינת מלל היא צמד המילים "רעיון היפוטתי". אם יש להקה אשר שרה שיר על השואה ועל זוועותיה, היא כנראה מזדהה עם הזעזוע של העם היהודי, ולא מהללת את מעשיו של היטלר (ימח שמו וזכרו).

• אם ילדיכם מתגאה ברעיונות המובהקים כאנטישמים ונאצים במוזיקה שלו (ויש הבדל, גבירותיי ורבותיי, בין להתגאות ברעיון לבין להאזין באופן נטראלי למוזיקה של יוצר אנטישמי, כדוגמת ואגנר) ואת זאת תוכלו לזהות דרך שירים בעלי שמות המסגירים את אופיים כמו Hail the true Aryan race – ומעדיף באמת מלל בעל מסר אנטישמי או ניאו-נאצי גזעני על כל מסר אחר, הילד מחפש תשומת לב והוא כנראה גם טיפש. אדם השונא את עצמו בגלל מה שהוא נולד לרוב טיפש במיוחד.

• המטאל בגדול מטיב להסיר הבדלי דת, גזע, מין, צבע ושם בראש את ההעדפה המוזיקלית. אנשים לא נמדדים לפי אף אחד מהם, וזה הרעיון הכללי שאני עומד מאחוריו גם כן.

• אם לילד שלכם יש להקה, הוא בכלל בצד הטוב של המתרס. הוא לא רק שנהנה מהמוזיקה, הוא גם נהנה לתרום את חלקו. ביני לביניכם, תנו לקהל שלו לשפוט אם זה טוב או לא. כל תחום של נגינה דורש אימון. אם הוא מתאמן כדי לנגן – אפילו אם זה הרעש הצורם הזה, זה אומר שיש לו את המשמעת העצמית הדרושה לעשות דברים אחרים. תעשו את החשבון לבד.

נקודה מנותקת מהנושא של השבוע:

קצת מטאל שבועי, למרות הכל. כרגע שמעתי שאורפנד לנד יוצאת לסיבוב הופעות עם פרדייס לוסט, ענקית המטאל מאנגליה. אני תוהה, באמת, אם הם יעשו את הקאבר שלהם ל-Mercy, סתם בשביל הקטע, ואני תוהה, באמת, אם להקת האם תיקח את זה בהומור או לא. כאילו, הם יכלו לקחת את זה בהומור, אם ויידר עשו קאבר לסלייר בעמדת החימום שלהם והם לקחו את זה בהומור, אז הכל בעצם פתוח. מצד שני – פרדייס לוסט הם דום מטאל, הם עצובים כאלה. יש להם בכלל הומור?