"אומלל מי שאללה העניק לו בנות!" – מי שזוכר מאיפה הציטוט הזה, ואשכרה יטרח להודיע לי או למערכת, הוא אדם עצוב. אני לא רוצה לפתוח פה לשטן, אבל למעשה אני עושה את זה כל יום ויומו – אז לעזאזל, אעשה זאת בכתב. אם יש מישהו שבאמת בועט לכל הכיוונים בביצת המטאל הקטנה שלנו, ועושה רעש וצלצולים יותר מבצפר, סאלם ואורפנד לנד שהם הולכות מכות בכיכר דיזנגוף עם פנקיסטים (לדוגמה) – היא הגברת אנג'ל אוגוסטה. מה הקשר שלה ולמטאל? האמת, אני יותר תוהה מה הקשר שלה ולתקשורת והטלוויזיה. אנג'ל היא דוגמה טיפוסית למטאליסטית ישראלית עם הרבה מאד Attitude ומעט מאד בגדים.

מדוע, שאני מדבר על מטאליסטיות, היחוס הוא קודם כל לאופי המיני שלהן, ולא הסגנון המוזיקלי שהן אוהבות ? לנסות למצוא מכנה משותף בין המטאליסטים הגברים במוזיקה יהיה בלתי אפשר. איפשהו Death או Pantera יהיו ברשימה הפותחת, ומטאליקה או איירון מיידן כנראה. אם המטאליסט מרחיב אופקים, הוא יכניס לשם את Cynic או Dying Fetus או Emperor. אבל אצל בנות כבר כולם החליטו שהתשובה היא Opeth או Nightwish לפני שהם הכירו אותן. אה כן, והן בטח גותיות, רוצות להתאבד, שונאות את ההורים, דו-מיניות, אוהבות שחור מהול בורוד, והן לא באמת אוהבות מטאל, אלא חבר שלהן מטאליסט במקרה הטוב, במקרה הרע יש להן שטיק לגיטריסטים.

עצוב. האם נכון הדבר? האם הסטטיסטיקה הכריעה אותנו, הציבור שמתיימר לשבור את הקונצנזוס ולהוות דיסוננס קוגנטיבי (מי אמר שלשמוע Manowar ולפצח גרעינים לא הולך ביחד?) למרות הפאתוס שסובב אותנו? (בתרגום לעברית – האם אנחנו באמת פריקים ?) ניגשתי למשימה, בתור הכתב האהוב עליכם (טוב, בתור הכתב –היחיד- ששואל את עצמו שאלות ועונה לעצמו) ולברר מדוע המין הנשי במטאל הוא כל כך נשאב לסטיגמות שיגרמו לערס בת-ימי להראות כאדם רב-גוני.

קודם כל, אני רוצה להתייחס שכמו שיש הרבה מטאליסטים שהם הסטיגמה המרגיזה של פריק מתלהב שחושב שלשמוע את הלהקה שהוא הכי אוהב זה יתרון ולא תחביב, אז תכלס, אני לא מדבר על הבנות כמין באופן כללי. יש המווון בנות שמאירות את עיניי עם אהבה אמיתית למוזיקה מגוונת גם בתוך תחומי המטאל. זה זז מגלאם-רוק כבד ואכזרי ועד לברוטאל דת' מעודן ומלוקק. יש חריגות מהפונקציה הלינארית שלי, ולו היה לי זכרון קלוש של מה זה פונקציה לינארית, הייתי מסביר את זה יותר טוב.

אבל לכל הבנות שבטוחות שהן אוהבות את המוזיקה הזאת, ולא מבינות למה אנחנו הבנים כל כך לא מאמינים לכם, הנה הממצאים האחרונים, מטובלים במגוון מחשבות אקראיות כמיטב דרכי הפראית בכתיבה. נ.ב. ראשון – אם אחת מכן, שיוצאת מנקודת הנחה שהיא מטאליסטית, תשנה את דעתה ותבין שהיא לא – אני מקלף את עור התוף שלי עם כפית. אם אחת מכן תיעלב מהדברים שאני אומר, זה משום שכנראה היא אשמה בהן. זהירות.

לפי אירועי השבועות האחרונים, הקהל במטאל השתנה מאד, בנים ובנות כאחד. אני לא מאשים בזאת את הלהקות כמובן, שממשיכות לקום ולהתפרק בביצה הקטנה שלנו, אלא שמה לעשות, אחרי 3 שנים לאנשים נמאס לנגן יחד לפעמים, וחלק מתגייסים ומקפיאים תהליכים. להופעה של סוליטארי בבארבי שרוותה קהל צעיר ורענן, באתי וראיתי שאני מכיר אולי 60% מהקהל. המשפחה המורחבת שלי, שהייתה כמו כיתה רחבה עם חברים טובים לבילויים, שפה משותפת ולפעמים גם רוצי-רעות, אבל משהו שבגדול די מגובש, השתנתה בלי היכר. השתנתה כמוסבר לעיל – ובלי היכר – כי פתאום לא מכיר חלק נכבד מהפרצופים במקום. חשוד מאד.

האם ייתכן שהאינטרנט נתן בעיטה כל כך כואבת לאשכיי התודעה המוזיקלית של הקהל הצעיר יותר בגילאי הפחות מ-18, שהוא החליט לשנס מותניו ולאהוב את הלהקות הקטנות שמופיעות בשבילו בעיקר? אני רוצה להאמין שכן. עיקר הקהל הזה, הקהל שאני לא מכיר, היה מורכב מבנות המין השני. רציתי לבדוק מה כל כך מושך בנות, צעירות ושנראות סבבה לגמרי (את אלה שלא, אנחנו לא נאשים, גם אנחנו לא מציאה) למוזיקה הזאת שמקיאה אותן למעשה מחברה מסודרת, שכופה עליהן סגנון חיים מסוים וגם אם זה רק בחלקו הקטן, שאומר "המוזיקה שאת שומעת היא רעש טוטאלי. את בטוח מסובבת בשכל".

אז קודם כל נחלק את הבנות לשני חלקים ראשיים, לפי המחקר. לחלק הראשון – שנופל בדיוק לסטיגמה הריקנית של הגותית הנואשת, אני מוצא את אותן 2 להקות אהובות (אופת' ונייטוויש, לדוגמה) ולהקה שלישית מתחלפת בתור הלהקות המובילות בציבור הנשי. חד-גוניות? לא הייתי אומר. הלהקה השלישית היוותה המון וריאציות. החל מטריסטניה, תיאטר אוף טראג'די וכלה במשין-הד, אט-ד'ה-גייטס ומגה-דת'. אבל העובדה המעיקה שכמעט כל הציבור הזה אוהב את אותן שתי להקות (לאו דווקא, אבל זה רק ממחקר שטחי, אתם יודעים) אומר משהו גם על הנשים, וגם על הלהקות האלה.

עם הלהקות אני אתכסח מאוחר יותר, אבל קודם כל אני רוצה להבהיר לבנות שאוהבות Nightwish ו-Opeth – האם הקול המלודרמטי של הזמרים עושה את זה בצורה כל כך חריגה? יש מוזיקאים גדולים מהם בהרבה, משני הנציגות האלה, אבל שתיהן מאופיינות על ידי זמרים אשר נמצאים בעמדה מאד-מאד כריזמטית על המיקרופון ומנותנות לעצמם תארים כמו "פרוגרסיב" שלא לפי הצורך. למה לא אנהילייטור לדוגמה? מה רע בריפים והסולואים של ג'ף וואטרס? ואם לא הם – אז למה לא Therion? גם להם יש סולנית אופרה. למה הכל חייב להגיע בעטיפה הכי ממותקת? האם אתן פוסלות את אקסודוס כי סטיב סוזה נשמע כמו הדרדס רגזני על טריפ רע או כמו הסבתא הכועסת של כפה אדומה לאחר חווית חצי עיכול בבטן הזאב? אני לא מצליח להכניס לעצמי לראש את התבניתיות שאתן כופות על עצמכן במקום שמתעקש להיות הכי פחות תבניתי ושובר מוסכמות מבחינה מוזיקלית בעולם. זו אמנם יותר יומרה מעובדה בשטח, אבל העיקר הרצון הטוב, לא? זו כמו תופעת עדר בתור ציבור שמתנגד לתופעות עדר, כביכול. האין חפים בבלאגן הזה? האם המכנה המשותף הזה לנצח יגזור על בנות המין היפה להיות רדודות יותר מהעמקה המוזיקלית שלהן במטאל?

אני לא מבין את מי אני מאשים פה בעצם. אני יותר כועס על עצמי שיש אנשים שלא שומעים את המוזיקה שאני אוהב. אולי זה דפוק בי? אולי נייטוויש ואופת' זה לא עמק השווה – אלא הדרגה המעולה המשתפת את כולם, נאמר כמו מטאליקה הראשונים, כי אין מה לעשות – מדובר ביצירות מופת. אז מה הבנות האלה מחפשות בעצם במוזיקה שהיא כולה יומרה גברית של התנצחויות אלימות, מילולית בטקסטים, מוזיקלית בצלילים או פיזית בפוגו? זה לא שאין בנות שוואלה – באמת אוהבות לקפוץ לנתץ ראשים וכדומה – אבל הן במילא מצטערות שהן נולדו בנות. אני מדבר על הבנות האמיתיות.

לא רק אני שמתי לב שבנות ש-באמת- נהנות ממטאל אמיתי הן מצרך נדיר. בסופו של דבר הפנטזיה הצנועה של כל מטאליסט צעיר בחיתוליו היא בחורה שתבין את תסכוליו, לא משנה כמה ביצ'ית היא תתנהג אליו. כמה שזה מוצנע לרמת הפרט – בחורה כזאת היא זו שתשמע איתו את המוזיקה שהוא שומע ותבין את הרגש שהוא מקבל מהמוזיקה הזאת. לא, פרדייס לוסט לא נחשבים. לא, גם אנת'מה לא. אוף, גם מיי דיינג ברייד לא. דום מטאל בגדול לא נחשב. הוא מדבר על רומנטיקה גוססת במילא. הוא מתבקש להיות נאהב בידי בחורות או בחורים נשיים. אלה שכל רגשותיהם מסתכמים ברעיון שעובר דרך הדום מטאל – הם אנשים עצובים. אני לא חושב שיש לזה כל כך הרבה מקום במטאל.

מטאל זה מוזיקה אקטיבית בשבילי. או ששמחים שם – כמו האמרפול, או שכועסים והורסים כמו אימוליישן. אני מדבר על המוזיקה הכועסת שבמטאל. לא ייסורי הכיסופים לאהבה, אלא הרמת הדגל, הנפת החרב ויריית רובה-הציד. גם אני מכיר הרבה בנות ששומעות סלייר וקניבל קורפס ודיינג פטוס, אבל כאלה שבאמת אוהבות את זה, שזה הפסקול לחיים שלהם, ולא מגיע מקום שני אחרי פינק פלויד, ד'ה דורס או משהו כזה חביב אבל קונבנציונלי – זה החלק המאתגר. מן הסתם, גבירותיי, אל תבינו שזה שאתן אוהבות מוזיקה שאינה מטאל בראש ובראשונה – ומטאל זה נחשב סבבה אצלכן – גורע ממכן וכהוא מה, אדם השופט אדם אחר על פי המוזיקה שהוא שומע הוא אדם עלוב, וזאת הסברתי רק שבוע שעבר.

אני לא מדבר כמובן על שיפוט. מי אני שאשפוט אחרים על הטעם המוזיקלי שלהם? במיוחד שהלהקות האהובות עלי הן להקות שרובן התפרקו או הפסיקו לתפקד בהרכב שאהבתי מזה שנים בעבר, עמוק אל תוך הימים שאני הייתי משחק ברובוטריקים בגן חובה.

אבל לא שמעתי מעולם בחורה שבאה אליי ואמרה לי "אתה יודע מה יותם? הסאונד-מטקה של תוף הסנייר בדיינג פטוס ממש מציק לי. אני לא מבינה למה אתה חושב שזה מייחד את הלהקה. לולא זה הייתי שומעת את זה הרבה יותר, כי יש להם פוטנציאל מצוין. דת' מטאל וגרוב, למה אף אחד לא עשה את זה ככה לפני?"

אני לא רואה את עצמי מנהל שיחה כזו עם בחורה. אני לא רואה בחורה שזה מעניין אותה. המסקנה הראשונה של המחקר הובילה למסקנה השנייה – בנות לא מתעניינות במטאל, הן מעוניינות במוזיקה, כביכול. מצד שני, המוזיקה היא מטאל. זה אותו דבר. פשוט מטאל מצריך מהמאזין הממוצע כלים אחרים, תשומת לב שונה, אחרת כפי שציינתי אלפי פעמים – "זה –ר-ע-ש-!"

אני לא מוצא בנות מתעניינות גם בכך שהקול של ג'ים מוריסון נשמע "שרוף" לקראת סוף הקריירה, מבליטות את זה כשהתאורה דועכת וזה הדבר היחיד ששמים לב אליו. כך שהמסקנה השנייה שלי הובילה למסקנה שלישית מחופפת למדי – מי שלא מעניין אותו דבר מה, כנראה לא אוהב את הדבר מה הזה.

איך בנות (שוב- מהסוג הספציפי הזה) – מתיימרות לומר שהן אוהבות מטאל, ויודעים מה, עזבו שמות של אומנים בתחום, עזבו שמות של אלבומים ועזבו אפילו שמות של שירים (!!!) שאוהבים. מצידי אתן יכולות לאהוב את כל הקריירה של Death בלי לדעת שהשיר הזה נקרא Lack of comprehension והשיר הזה נקרא Empty words אלא לקרוא להם "נו אלה שמתחילים עם הגיטרה השקטה". מקובל עלי, בעיות זכרון זה משהו שלכולנו יש, וכבר הוכחתי היטב שאין –שום- יתרון בלהיות אנציקלופדית מטאל, ונצא מנקודת הנחה שבסטנדרטים ארצישראלים – אכנה את עצמי אחד, מעצם היותי יומרני ולא יותר.

אבל יש הבדל גדול בין Zombie Ritual לבין Spirit crusher, וסורי גבירותיי, אם את לא יכולה לשים קו מה ההבדל בין הסגנונות – משהו לא דפוק אצלי דווקא, לשם שינוי. זה הדבר הקליל הזה שאנחנו המטאליסטים אוהבים לקרוא לו "סגנון מוזיקלי" שמבדיל בין השירים כמובן, בעוד הם נמצאים בכיף בקלחת הדת' מטאל, הם שונים שמיים וארץ אחד מהשני.

אלה אשר לא מתעניינות (וכדי להחזיר את הקונספט של הכתבה הקודמת – גם אלה שלא מתעניינים בין הבנים הזכרים – המקרה חמור בהרבה ע"ע שבוע שעבר) פשוט לא אוהבות מטאל. תתמודדו אם זה. יש הבדל ענק בין לשמוע מטאל לבין לאהוב מטאל. כשפלוני שומע מטאל, הוא שומע את המוזיקה. המוזיקה מתנגנת והוא פסיבי. הוא יכול לקלוט ממנה מסרים (ושאם פלוני חושב שהמוזיקה תתן לו תירוץ להמית אחרים, פלוני בצרות) והוא יכול לזכור ממנה קטעים מסוימים, אבל הוא נשאר מאזין פסיבי.

אם פלוני אוהב מטאל – הוא נהיה מאזין אקטיבי. הוא בוחר לשמוע מטאל. לא קופץ עליו מצב רוח לשמוע מטאל מדי פעם. המצב רוח הזה נמצא אצלו כמעט כל הזמן, להוציא מקרים חריגים. זה לא עושה אותו אדם שונה מבחינה חברתית, פשוט בדרך כלל אחרים לא יבינו למה הוא אוהב את הרעש הזה, וכשהוא מעדיף את הרעש הזה על מוזיקה אחרת זה יוצר מחלוקות – והמחלוקות יוצרות שוני, והשוני האישי הופך לחברתי וכדומה. כשמאזין אקטיבי שומע מטאל – או כל מוזיקה אם ניתן קצת משענת לסגנונות שלא קשורים אליי בשקל ישן – הוא לא קולט מסרים. הוא מוצא אותם, ולרוב אחרי חיפוש. הוא מחפש את הדברים שהוא אוהב. מן הסתם שאתה מחפש דברים שאתה אוהב, אתה תמצא הרבה פעמים בדרך דברים שאתה לא אוהב, וגם אלה נותנים לו נפח ואופי בתור מאזין אקטיבי.

פלוני אקטיבי מאזין למשל ל-In flames והוא אוהב את המוזיקה אבל את השירה הוא לא אוהב כי הסולן אנדרה הוא חד-גוני בשאגותיו, לא מעביר יותר משני תחושות, שנעות בין כועס לכועס יותר, בעוד המוזיקה כל כך הרבה יותר צבעונית, שזה מפריע לו. מקובל לגמרי. מצד שני פלוני אחר יכול למצוא את Primal fear לא מספקים את הסחורה מהסיבה ההפוכה. השירה הנקייה והמלודרמטית של ראלף נשמעת לו מאולצת ויבשה, והמוזיקה המלודית נשמעת "מוכרת מדי" תוך 2-3 שירים, וגדולים ורבים עשו את זה טוב יותר. זה גם מקובל – אבל הוא מוצא את הסיבות. הוא לא פוסל את Pantera כי "הם להקה של מסוממים" והוא לא פוסל את ספולטורה "כי הם שרים בג'יבריש" – כי זה רק מראה כמה הוא בור, בתחום מאד מינורי בחיים, אבל לצאת בור זה לא כיף בשום תחום.

עכשיו יש לי סוג של קונצנזוס מאחוריי שיש לו נקודת דריכה משכנעת שטוענת שמי שלא אוהב מטאל – בסופו של דבר יפסיק לשמוע מטאל – כי זו מוזיקה שקודחת בראש, ובסופו של דבר פוגעת בשמיעה, אין מה לעשות, ובכלל יש רגשות שהמוזיקה מרחיקה ממך. אי אפשר לחיות כל החיים בכעס ובכאסח. אבל רק אנשים שאוהבים מטאל ימצאו את התחושות החיוביות במוזיקה הזאת. ימצאו ש-ATG משרים הרבה מאד תשוקה במוזיקה שלהם, ימצאו שאולי הקונספט המוביל של Machine head זה סוג של תקווה ולא אובדנות, וימצאו ש-Slayer לא נאצים ולא בטיח, והמוזיקה שלהם, כמה שהיא נשמעת דקיקה לעומת מפלצות כמו אבורטד, היא הדבר הכי כבד שהעולם הזה ייצר, והיא התגלמותו של רשע טהור ואכזריות מרתיעה לטובה על גבי תקליט / קלטת / דיסק / DVD. נ.ב. שני – אין רשע בשום MP3.

בחזרה אל העולם הנשי של המטאל. בנות, בנות, בנות, מוטלי קרו אמרו בצדק. אי אפשר איתן, ואי אפשר לעזוב אותן (א. באנדי) אני רוצה להבהיר שהכתבה לא נכתבה בשום אווירה שוביניסטית או דבר מה דומה. יש כל כך הרבה מטאליסטיות שבורכו באהבה למטאל – גם אם לא תמיד זה מגיע לידי ביטוי – והספקנות מכה סביבן כל הזמן – אבל הן פשוט אוהבות את המוזיקה, את החיבור של התווים יחדיו, ואין צורך להעמיק מזה, וזה לא שלב שיעבור להן. אני פשוט מדבר על מודעות אקטיבית למוזיקה, אהבת המוזיקה ברמה של מערכת יחסים ולא של זיון.

הרבה אנשים תוהים על קנקנה של המטאליסטית מספר 1 בארץ, אם נחזור לרגע לתחילת הכתבה, אנג'ל אוגוסטה. האמת, הגברת רק דורכת רגל בעולם הטלוויזיה, היא לא חייבת לנו ולאף אחד אחר הצגה כזו או אחרת, היא עושה את זה מבחירה שלה, ולא בחירה של אף אחד אחר. ניטים זה שלה, כפי שאמר המשפט המפורסם. אני מקווה שהיא תוחזר לדוגמניות, לא בגלל היותה קולגה חיננית, אלא בגלל היותה הדבר היחיד שמצדיק את קיומה של התוכנית ריאלטי שהפכה למדבר שומם של שעמום מאז עזבונה. אני וכולכם יודעים שדוגמנית היא לא תהיה, אבל לראות אותה לבושה בחולצת WhoreXcore בטלוויזיה או בעיתונות – זה שווה את הכל. זה לא משנה שהיא כנראה שומעת יותר כלא 6 מאשר Anthrax ומשתתפת בקליפ של Ancient ומגוון מדיות נרחבות על גבי הרשת. היא מטאל. אם נרצה ואם לאו.

נ.ב. שלישי – מה אני רוצה? שבקאמבק שלה לדוגמניות / תוכנית הבכורה שלה ב-Exit שכולנו יודעים שהיא אולי בור התחתיות של איכות הטלוויזיה באשר היא / כל בכורה טלוויזיונית ממושכת באשר היא – זה יהיה עם חולצה של Matricide. אני מאמין שלי יהיה יותר קשה להדפיס חולצה יפה של Matricide מאשר להגיע למשבצת שידור כזו.

מסר חשוב לשבוע: זה לא משנה שאתן סולדות מדבריי, אם אתן סולדות, משמע שאני צודק. אני לא שופט, בפעם המיליון, את כל הבנות, אבל אלה שמתייחסות לדבריי, משמע יש לכך סיבה. אני מכיר לפחות 20 בנות, וזה הרבה, שהדברים האלה לא מייחסים אליהן וכהוא זה. רובן הגדול תפוסות. לאלה שרוצים לדעת איפה הבנות האלה? שאלת הסנייר-מטקה של דיינג פטוס הוא אחלה משפט פתיחה להבריח כל בחורה שלא-אוהבת מטאל. זהירות. גם מטאליסטיות אמיתיות לפעמים ואף לעתים קרובות לא אוהבות חרא מוזיקה. קראסט, לצורך העניין, לא נחשב חרא מוזיקה. אני עוד מתבלט אם זה נחשב למטאל בכלל. מי מוכנה לעזור לי?

מסר מנותק באופן כללי: אוקיי, אז רגע. בוא נראה. אורפנד לנד עושים טור כזכור האנגלים העצובים, ועכשיו בצפר ממהרת לבקוע את קליפת הביצה עד כדי שיבור קשה, ועוד מאיימת להופיע ממש על אותה במה עם סלייר, שלא לדבר על סיבוב הופעות קטנטן עם Ektomorph והופעות למיניהן עם Evergrey בלונדון, או Lamb of god וחברים באוסטריה. כנראה שממש משתלם שיש לך חברת תקליטים מפלצתית שמגבה אותך. גם אם חייך אינם חיים – זהו חלומו של כל גיטריסט מטאל ישראלי וכל אחד שבאמת רוצה להופיע מול קהל. אז גם Bishop of Hexen חתמו בחברת תקליטים בחו"ל, ויש להם פוטנציאל מפלצת, בלאק מטאל אטמוספרי מיוחד ומלודי, ויש את Brutal Polka שאמנם הם לא מטאל טהור, אבל הם הרבה יותר מטאל מנאמר, Useless ID – וגם הם הולכים לשבור קצת פרצופים בחו"ל. בקצב הזה, אני יכול רק להחזיק אצבעות ולקוות שאני לא רחוק מהמקום הזה. זה לא מקנאה, זה פשוט החלום הזה הולך ונראה יותר ויותר גשמי עם כל שבוע שעובר. מי לסיבוב הופעות אירופאי, אליי!