"דפיילר" חופר – פס הקול של חיינו

אני רוצה לדבר על משהו קצת יותר איזוטרי השבוע. רציתי לדון ביחסי הבנות-בנים בסצינת המטאל הישראלית ולהגיע למסקנה שמטאליסטיות – רובן המוחץ מאכזב מכל בחינה ויש קומץ יפהפיות ששוות יחס. אבל אז הסטטיסטיקה שלי נאכלה על ידי הכלב, ומצאתי דבר מה יותר אקטאולי לדון בו. חבר לעבודה סיפר לי היום שיש לאחיו הקטן מטאליסטים בבית ספר, ממש פה בקריות, ושהם הכו, פשוטו כמשמעו, חבר שלהם כי הם טענו שהוא פוזר. אני רוצה לגעת בקטע הזה לפני שהוא יגיע לעיתונים, ואני מקווה שהוא לא יגיע, אבל בכל מקרה, הבא נבהיר כמה דברים על מטאל, פוזה, מי "טרו" ומי לגוב האריות.

מי שמכיר Manowar, ובאמת מקשיב להם, כי למרות הכל יש להם קטעים מרגשים, יודע טוב מאד שאם יש דבר מה שהוא "אויבו המושבע" של כל מטאליסט. הוא הפוזר. הפוזר הוא, למי שלא יודע, אדם אשר אינו אמיתי. כלומר הוא יכול להיות רמאי, נוכל, שודד בנקים בתחפושת במקצועו ולהסתיר את נטיותיו המיניות בנוגע לאהבת גברים, אבל כל עוד הוא אוהב את המטאל שהוא שומע, הוא נחשב ל"אמיתי" ולא ל"פוזר."

בארץ ישראל הקיצונית, בה אנשים דוקרים זה את זה בגלל חנייה או קקי של כלב והדיון המעסיק ביותר את הציבור הוא לא לאן נעלמים כספי הציבור בצורה מטורפת, אלא דווקא למה כמה מאות משפחות עוברות כן / לא מאיזורים ביטחוניים שנויים במחלוקת. הכל אצלנו קיצוני. אין לנו אביב, אין לנו סתיו, יש לנו קיץ קיצוני חורף קיצוני קצת פחות. אנחנו יכולים להתחלק לכל כך הרבה דעות שונות, בגלל קיבוץ הגלויות שממנו הלאום שלנו מורכב, שלא רק שאנחנו צריכים באמת ובתמים לדון על הזהות הלאומית, הפוליטית והדתית שלנו – אנחנו למעשה צריכים לצמצם את המעגל החברתי עד כדי כך, שכל הפוזרים יהיו מחוצה לו. אה כן – רדיפת פוזרים היא דבר מקובל במטאל הישראלי במגזרים מסויימים. בחו"ל הדבר יצא מהאופנה בשנות ה-80. אפילו האיחור האופנתי שלנו קיצוני.

אז יש לנו רדיפת פוזרים בארץ. השאלה היא מה הוא פוזר. האם זה שאתה שומע קריאטור אבל לא שומע ג'ודאס פריסט עושה אותך פוזר? לא. האם העובדה שאתה שומע ספולטורה אבל לא שומע איירון מיידן עושה אותך פוזר? לא. ואם מדובר בספולטורה המאוחרים? איך אתה מעז לשמוע ספולטורה של אחרי 1991? Chaos A.D הוא אלבום ניו-סקול, ו-Roots הוא אלבום ניו-מטאל לכל דבר ודבר. עדיף לשמוע Korn ו-Deftones כבר! מה??? גם אותם אתה שומע? אתה באמת פוזר.

למאזיני הניו-מטאל אשר נעלבו מדבריי, הסבר קטן. קודם כל – אם באמת נעלבתם שקראתי לכם פוזרים בגלל המוזיקה שאתם שומעים, אז מגיע לכם. זה מראה שאתם מרגישים אשמים, ויש מקור לאשמה הזאת. אם זה לא נוגע לכם ההגדרה של להגדיר אדם לפי המוזיקה שהוא שומע, אז זה כנראה לא העליב אתכם, לא מעניין אתכם ובעצם אתם כבר לא קוראים מאז שאמרתי את המילה Manowar.

מוזיקת המטאל בארץ היא דבר מאד עדין. אי אפשר לשמוע מטאל בארצנו הקטנה מבלי להקרא "מטאליסט". בחו"ל זה עובד מצויין. Children of Bodom פופולארים כמו ברי סחרוף בהקבלה לארצנו – ואיש לא באמת יאשים אתכם שאתם שומעים ברי סחרוף. בארץ, בגלל הקיצוניות לכל דבר ולכל צד – מטאל תמיד ייתפס בתור ה-Worst Case Scenario – כלומר להקת פרוגרסיב מטאל תוצג מיד כבלאקרים אכזריים עם עבר קרימינלי של הצתת כנסיות ורצח הומוסקסואלים ברפרטואר. מה לעשות – הכל מוקצן פה.

זה לא צחוק לשמוע מטאל בארץ ישראל. זה אתגר חברתי ואישי. אף אחד לא אוהב להיות בחוץ, להיות הזאב הבודד לכל חייו. כל אחד חייב שיהיה לו מישהו לדבר איתו, זה בריא לנשמה, והמטאל – בארצנו הקטנה – מצמצם את האפשרויות האלה. אם התחלת לשמוע מטאליקה בגיל 13, אז זהו, אתה ה-"פריק" של הכיתה, לא משנה אם המאזן הכיתתי עומד על היהודים בתור הפייבורטית. כמובן שיש יוצאים מן הכלל (אלה ששומעים למשל קראסט וגריינדקור יוצאים כבר מהסקאלה של המטאל – אבל הם תמיד מוזרים בכל מקרה, לא משנה מה המוזיקה שהם שומעים, יש להם צד מזוכיסטי או ממש אידיאולוגי חזק, זה יכול ללכת עם כל מוזיקה אחרת).

בסופו של דבר, אלה אשר מוצאים את עצמם במטאל, ולא בתור רגע חולף, תמיד ירגישו הבדלה קטנה לפחות משאר המעגל החברתי הטבעי לבני נוער. זה יכול להתבטא בצורה מאד מינורית, כמו שני עולמות שונים שחולקים נער אחד. זה בהחלט לאו דווקא משפיע על הפופולאריות שלו. לא כל מי ששומע לימבוניק ארט בזמנו הפנוי לא יכול לשחק כדורגל עם החבר'ה ולהיות השווה של הכיתה. במקרה הגרוע – ז'אנר המוזיקה מרחיק את האדם מהכלל וגורם לו להתחבר רק עם אנשים עם רקע מוזיקלי משותף. משמע מטאליסטים.
בחברה המסוגרת של המטאליסטים – החוקים הם שונים. הידע המוזיקלי שלך הופך לנשק שלך. זה לא עובד במקומות אחרים. פה ככל שאתה מעמיק עמוק אל תוך האנדרגראונד אתה יותר ויותר "נחשב" במונחים השטחיים של הדבר. אתה יכול להיות אדם נוראי באופן אישי – אבל עדיין מטאליסט דגול שכיף לדבר איתו על המוזיקה כי אתה מבין עניין.

למטאליסטים האלה יש סגנון חיים משלהם. הוא קצת קלוקל ומרוחק הרבה יותר מהרעיון שעומד מאחורי צמד המילים "סגנון חיים" – אבל ניחא. הם הולכים להופעות, הם מבלים יחד, הם שומעים מוזיקה יחד – בעצם מה שכל נער מתבגר שואף ורוצה לעשות עם חבריו. אירועים חברתיים בקנה מידה גדול וקטן כאחד. הבעיה היא שיש תקן מסוים למדרש החברתי הזה, והתקן הזה הוא המוזיקה. אתה לא יכול להיות מטאליסט בלי לשמוע מטאל. זה לא אמור ללכת ככה. אם אתה לא שומע מטאל – למה אתה מגיע איתנו להופעות של להבות? אם אתה לא אוהב מטאל למה אתה מתעקש להשאר בחדר שאנחנו שומעים Mayhem בקולי קולות וצורחים את המילים, בעוד שבשבילך זה לא יותר מרק צרחות?

אז הטרף הופך לטורף בעצם. המטאליסטים שלא מצאו את עצמם בחברה הנוקשה של הנוער הישראלי מפתחים את אותו סימפטום התנהגותי כלפי אלה אשר אינם עומדים בקריטריונים שלהם, בדיוק את אותו סימפטום שהפנה אותם הצידה בשעתם. זה כמו בריונות נרכשת שכזאת, שאנשים שדוכאו או הכו אותם בילדותם – חושבים שככה צריך לעשות וככה צריך לחנך. זה אמנם לא בא בצורה מודעת, אבל זה קיים אצל המטאליסטים האלה. הם חושבים שעם הם יפילו על הילד שאוהב Deftones לשמוע Mayhem – הוא יאהב את זה ויכנס למטאל – או שזה יבריח אותו וברוך שפטרנו מהפוזר.

רק בצבא מבין המטאליסט כמה הוא היה רחוק מהמסלול של חיים ריאליים. אולי הוא לא צריך להבין את זה, והוא מודע לכך שמטאל זה לא דרך לחיות בה בארצנו. אתה לא יכול להתקיים ממטאל בארץ – אלא אם כן זה ממש דואג לך לפרנסה, ואלה מסתכמים ב-4-5 אנשים שבאמת מתקיימים רק מזה, וכל הכבוד להם על האידיאולוגיה הנועזת הזאת. בצבא נרכשים, בכפייה או ברצון, קשרים חברתיים חדשים, ואנשים יוצאים מהבועה שלהם. לא אכנס עכשיו לסוגיית הגיוס לצה"ל – אבל בגדול – אין ספק שזה מבגר נער, ולו בקצת.

עכשיו מגיע השאלה "מי אנחנו שנחליט מי הוא פוזר ומי הוא לא?" בגדול אין דרך למדוד את זה. Manowar עצמם לא נתנו תשובה מספקת עד היום (ואם אצטרך להסתמך על ה-DTP של סאדוס אגיע למסקנה נחרצת שפוזר הוא כל מי שלא מנגן במהירות של 500 קמ"ש). האינסטינקט הראשוני אומר שכל מי ששומע מוזיקה שהוא לא נהנה ממנה, הוא פוזר. הוא מעדיף את ההוויה החברתית שיש במטאל – שהיא נחלת חזקתם של מטאליסטים שעמלו מאד קשה לבנות אותה והיא בסופו של דבר די עלובה לעומת החברה מבחוץ – ולקחת חלק בלי לעבור את "המבחן" – בלי להעמיק אל תוך האופל של המטאל, או משהו מנוסח בצורה קצת פחות פלצנית.

אבל ישנה גירסה אחרת שגורסת שפוזר הוא מי שמתעמק במטאל – אבל עד לרמה רדודה בלבד, והשטחיות חשובה לו יותר מהעומק. מה הכוונה? אם אתה תלבש מעיל עור, תקנה ניטים, מגפיים, תגדל שיער עד התחת ותשמע כל היום בלאק מטאל – אבל לא תדע שיר אחד של Satyricon בע"פ, ואף יותר גרוע במקרה שיש לך זכרון גרוע או שאתה סתם מחורבן באנגלית / נורבגית – לא יהיה לך שיר אהוב של סאטיריקון – אתה מבוטל לפני שדנו בסוגייתך לעומק. למה זה? כי אדם אשר בשבילו כל פאר היצירות של סאטיריקון מתערבבות עם שאר החומר שלהן, הוא רדוד, או שהוא לא צריך לשמוע בלאק מטאל ונמצא בתחום הלא נכון. כמובן שהמקרים מקילים בהרבה בתחומים אחרים. אני רוצה לראות את החכמולוג שיכיר בע"פ את כל הקריירה של קניבל קורפס, או את של Dimmu Burgir. בהצלחה לאותו חכמולוג כבדרך אגב, אני לא אתרשם יותר מדי מביצוע התוכי שלו.

החכמה האמיתית שטמונה בלהיות חלק אמיתי מהמעגל הזה, כמה שהדבר הזה משום מה נתפס כנשגב, היא ליהנות מהמוזיקה על בוריה. רצוי על כמה שיותר אספקטים שלה, אבל די והותר ליהנות ממנה. אז אתה לא יודע איזה ריף נכנס מתי, לא נורא. אז אתה לא זוכר את הוריאציה האחרונה של הפזמון, קורה. הרעיון הוא שהעיקר שתהנה מהמוזיקה שאתה שומע, אם באמת כל כך חשוב לך להיות מטאליסט ולא פוזר. כבדרך אגב, אני מתגאה בכינוי פוזר מאז שהבנתי מה זה פוזר, שזה אדם אשר אינו נשאר נאמן לסגנון המוזיקה של המטאל בצורה זאת או אחרת. אני לא חושב שבגלל שאני שומע מוזיקה – אני מחויב לשמוע את אותו הז'אנר עוד 35 שנה. זה לא עושה אדם יותר טוב, בטח לא יותר אמיתי. אני התחברתי למטאל מסיבות מסוימות, ואני עלול להפסיק לשמוע מטאל מסיבות אחרות לגמרי. נכון לעכשיו – המטאל זה הסאונד-טראק של החיים שלי. כל יום אני מתעורר שבראשי מתנגן DNR של טסטאמנט, ויום שלא שמעתי בו מטאל הוא יום מוחמץ מבחינתי.

אני לא חושב שהאדם נשפט על ידי המוזיקה שהוא שומע. אני חושב אדם נשפט על ידי כמה הוא מנסה להיות מה שהוא לא. עכשיו תעצרו, כל אחד מכם שמרגיש מחויב להוכיח את עצמו כמה הוא "טרו". האם אני נהנה ממה שאני עושה?

מסר חשוב לשבוע: אין זה מה משנה אם אתה שומע System of a down, Death או Opeth. אתה כנראה מטאליסט לפי ההגדרה של החברה הסובבת אותך. אין זה משנה אם אתה שומע Marduk, Motly Crue או Metal church, כל עוד אתה נהנה מזה אף אחד לא יוכל לקחת את זה ממך. אם אתה נהנה מההוואי החברתי שאתה סופג בגלל המוזיקה שאתה שומע, אני ממליץ ברצינות לשקול מחדש להתנסות להתחבב על אנשים רק על סמך סגנון מוזיקלי. עזוב אותך, באמא'שך.

מסר מנותק באופן כללי: יחס הבנות מול הבנים בארץ ישראל עומד על 55% בערך בנות לעומת 40%. 5% בסקר סירבו להשתתף. במטאל – היחס הוא 8:2 בערך. אני לא אגע בכלל בכמה הבנות באמת אוהבות את מה שהן שומעות ואם זה מגיע ליחסי האהבה המוזיקלית של הבנים. בואו נתנחם בעובדה שבנים אוהבים מטאל והרבה בנות לא אוהבות מטאל אבל אוהבות מטאליסטים. לבנות שבניכם – אם אתן אוהבות מטאל, אני מצדיע לכן. לבנים שביניכם – אל תחפשו בחורה רק בגלל המוזיקה שהיא שומעת.