"דפיילר" חופר – פצעים ישנים חדשים

קודם כל, אני רוצה לפתוח את המדור בהצדעה. אני מצדיע לטומי ואנס, בעל הקול החלוד ביותר בעולם, כאילו שייפו אותו לפני כל תוכנית אשר היה מגיש בערוץ VH1 עם סורגי ברזל ישנים כדי שישמע מלוכלך וזועם גם אם הוא מדבר על מסיבת הפתעה לנכד שלו. טומי ואנס, אשר על ברכיו גדלתי ולמדתי להכיר מי הם Slayer, מה זה Sepultura ושיש חיים אחרי המוות, כנראה – הוכיח לי שהיו גם חיים לפני המוות. טומי ואנס היה המנחה האהוב של תוכנית הרוק הכבד של Vh1 שעם שינויים בהנהלה ומיתון התוכנית הוא עזב בזעם. כמה "טרו" היה הבן אדם. האיש הזה נפטר השבוע בגיל 63 משבץ מוחי.

לא הזלתי דמעה, כי לא הכרתי אותו – אבל בתקופה ארוכה שנמתחת עוד מיולי בה מתים כל כך הרבה גיבורים לכל כך הרבה אנשים במטאל העולמי, זה רק מזכיר לי כמה אנחנו ילדים, והם לא כל כך. כמה אנשים עוברים מעולמנו יום ביומו, משאירים חותם כזה או אחר וממשיכים בקו האוטובוס הנצחי הלאה. זה גורם לי לתהות, כמה זמן עוד תהיה Iron maiden? כמה זמן עוד תהיה Motorhead? אני בקושי שומע את הלהקות האלה כבר, והם בעצמם יודו שהם בעיקר מתרפקים על תקופת עבר. רק לפני 5 שנים הייתי בטוח שאני אספיק לראות את כולם, אבל הנה אני מגלה שאת פנטרה, דת', באת'ורי ונאזום אני לא אראה לעולם, והסיכוי שאני אראה את Sepultura, Annihilator, Megadeth ואחרות כמו שרציתי לראות אותן – קטן מדי בכדי להתממש אי פעם.

לכן אני רוצה לתת לכל אלה שעדיין חיים באופוריה שהמטאל הוא לנצח, סתירה מצלצלת לפנים. ידידיי – גם מן-או-וור בני תמותה, ואולי באפטר-פארטי הגדולה שלמעלה הם ישתו עם Thor חביות של שיכר, אבל כאן על אדמת כדור הארץ הם וכל חבריהם הגדולים במחלקה הגריאטרית של תחילת שנות ה-80 פשוט מתישהו יפסיקו להתקיים מחמת הזקנה. אם אני לא אראה את סלייר השנה, ייתכן שאני לא אראה אותם לעולם, למעשה. להקות באות ולהקות הולכות ידידיי והמוזיקה נשארת לנצח, אבל חוויית ההופעה, ובתור אחד שמחפש אותה, לא תהיה פה לתמיד. אלה בעלי ההזדמנות, אני מציע לכם לקחת את התיקים ולטוס. כמה זמן נותן לסלייר לחכות עד שהם יספרו לפחות 100 אנשים שיצעקו עליהם
"I love Slayer. Angel of Death is my favorite song… You guys ain't Nazi, right?"
אז טומי ידידי, תחגוג שם קליף, צ'אק, דיימבאג וכל החבר'ה שאתה אוהב. אנחנו מצדיעים לך. או לפחות אני.

בנושא אחר לגמרי, אני רוצה להעלות עוד משהו קטן באוב, ולא רק את טומי ואנס. אני מדבר על שיר מטאל בן 13 שנה, שפשוט זכה לשיפצור, תגבור ושיחזור על ידי Salem, מלכי המטאל הישראלים ובנוגע לזה לא יעזור בית דין. ביום מעונן אחד נוצר קיבוץ גלוית מפתיע של המטאל הישראלי באולפנים בדרום תל-אביב כדי לגייס מיטב הגרונות הצרחנים והנוראיים של להקות המטאל של ארצנו הקטנה על מנת לפצלח איזה פזמון או בית בשיר של סאלם לכבוד אלבומם החדש, Strings Attach. מי שלא שמע על האלבום, מדובר בביצועים מחודשים למיטב שירי סאלם ממבחר הקריירה הענפה – החל מ-Creating our Sins ועד ל-Collective Demise. אני מצאתי את עצמי ביחד עם 6 סולנים נוספים צורח שיר ששמעתי שאני הייתי בן 15 (האמת? לא כל כך מזמן) מלוא גרון ומלוא ריאות. ומעשה שהיה כך היה.

נתכנסנו במקום בשעת ערב מוקדמת, וזאב טננבאוים, האבא של המטאל הישראלי (אני לא רומז כמובן שאורון הוא האימא… אני מצהיר זאת בגלוי). בא והניח אל מולנו, הסולנים הנוכחים וחברים קרובים אחרים ארגז מלא בקבוקי בירה קרה וצוננת. שירות 5 כוכבים, שכמובן העלה חיוך חמצמץ על פניי – כי אני לא צורך אלכוהול בשום צורה שהיא. אני לא יודע אם זו הייתה יד המקרה או קריצת עין של זאב כלפיי באופן אישי, אבל במטבח מצאתי גם בקבוק מיץ תפוזים, ממש במיוחד בשבילי.

אחרי היכרות ראשונית למי שלא הכיר את מי, ההתפעלות מהקרחת החדשה של Rephaim, סולנם של ברתלומיוס נייט (והיה לו שיער ארווווך חבר'ה), נכנס ישי שוורץ סולנה של Moonskin (לשעבר Betrayer ו-Nail within) להקליט את השירה שבשורה שבעצם כולנו חפצנו בה בשיר. ישי, בגלל שיש לו רפרטואר זועם של להקות משלל גוונים (מת'ראש מטאל שאפילו זכה לתקופת הארדקור, דרך דת' מלודי ועד לדום מטאל מלנכולי וכואב) התלבט איך להעביר את ה-שורה של השיר. ההתלבטות לבדה לקחה את מיטב הזמן, בה ישי דילג בין מגוון השירות בהן התנסה, עד שהחליט לתת גחמה אחרונה לסגנון הדת' המלודי אותו הפציץ עם Nail Within, אולי כצעד אחרון לפני שהוא נכנס במלוא כוחו לתוך תפקיד הדום מטאל בפן האישי, ושם את כל האנרגיות ב-Moonskin.

אחריו קפץ לתפקיד איתי "רפאים", והשחיל בית נוסף לשיר בקול בלאק מטאל מיוסר וכעוס. בגדול אני ממש לא אוהב בלאק מטאל, אבל מקול כזה אי אפשר להתעלם. מקפיא דם, נראה זו ההגדרה המושלמת. אחריו, מוטי "השד", "השחוט" ושלל הכינויים של סולן / בסיסט אראלו הבלתי מתפשר בא לשאוג כמה שאגות משלו. כמוביל להקת אראלו, ודי מוביל בפני עצמו, הוא נבחר לטוות את המילים הראשונות של השיר. זה תפקיד קשה במיוחד – בהתחשב בכך שהשיר שונה לכך שישנם רק מקצב תופים טקסי ושירה גרונית. בלי שום דבר אחר. לא גיטרה, לא בס, לא כינור. מוטי היה צריך להעביר עוצמה של להקה שלמה בשביל זה. אותי הוא הפתיע מאד לטובה, בתור אחד שלא שומע את אראלו ביום-יום, למרות שהם גובלים בסגנון הת'ראשי האהוב עלי סטייל Celtic Frost פה ושם. אין מה לעשות, לשד יש כריזמה, וזה מתפקע לו מהגרון. איך שהוא יוצא מהאולפן הוא משנרר לכיוונו של ניר נקב, שהיה אחראי על הסאונד של ההקלטה "אתה חמוד אתה" קטן ומתלהב. איזו שבירת דיסטנס.

משתתפים בהקלטות
עכשיו תורי היה להכנס לאולפן. צרחתי קצת עד שנהייתי אדום, הוצאתי לשון למצלמה כמו ילד מפגר בצופים, ויצאתי מהאולפן, כאשר אחרי נכנס מוטי השרץ, או בשבילכם מוטי The Rock, סולנה הענקי של Spawn of Evil. מוטי הזה הצהיר על המטרות שלו עוד בתחילת הערב. "אני פה כדי לשתות, לשאוג, לנבוח ועוד לשתות!" לכן זאב הכניס אותו במהרה לאולפן לפני שישתכר לחלוטין וינכר כל מושג של ריתמיקה ממנו והלאה. השירה… סליחה, השאגות של מוטי ספון הם כמו צעקות של קברן כועס. דמיינו את Entombed, את Master. זה אולד סקול דת' מטאל רבתי. זה לא נהיה יותר אולד-סקול מזה. סליחה, זה כן. יקיר שוחט, סולנה של Hangman בא להשלים את הדואט עם מוטי ספון. הקול של יקיר הוא ההפך הגמור מהקול של מוטי. הוא דק, גבוה וצרחני, כמו מילה פטרוזה מקריאטור או כמו דון דוטי מתחילת הדרך של דארק אנג'ל. ניר נקב קצת חבט את ראשו בקונסולה איך הוא מכניס סולן ספיד-ת'ראש מטאל שישמע מספיק בומבסטי ליד כל הסולנים האחרים מבלי לאבד את כוחו – במיוחד ליד מוטי ספון, שפשוט נשמע כמו איך שהוא נראה. אחרי מאבק עיקש עם משחקי הקול – התוצאה הסופית יצאה מרשימה בהחלט והשילוב בין שני הקולות הכל-כך שונים עבד באופן מפתיע.

כעת נותר לנו רועי מורד, סולן \ גיטריסט Solitary. אני אישית הרגשתי מחנק שהוא נכנס לחדר ההקלטות, אבל כשחזרתי מצאתי את עצמי מאזין לביצוע גרוני וצרדני סטייל Dissection לבית האחרון של השיר. הקול של רועי השתפר מאד מאז האלבום Trail of Omission. מקול דקיק ומהוסס לצרחה מיוסרת והיסטרית. משהו טוב. בסוף כולנו באנו והעמסנו כמה שורות נוספות או מילות הדגשה (אני אומר את המילה האחרונה בשיר… חה חה חה) והתוצר לדעתי יצא מרשים. רק חלק אחד היה חסר בפאזל הזה וזה אריאל "קונאן" רון, סולנה של להבות שהיה חולה וישלים את השירה (או משלים אותה ברגעים אלה ממש) בפעם אחרת.

לסיכומו של עניין, השילובים המעניינים בין מוטי ספון ליקיר, ובין מוטי אראלו אליי (גם אני ואראלו הפכים, מי היה מאמין שחנון מטאל כמוני ימצא את עצמו שר צמוד לאיש הכי Straight Forward ולא שם זין בחצי הזה של הגלובוס, ועוד זה נשמע מתאים יחד?) ולעתיד בין "קונאן" ל-"רפאים". האלבום של סאלם הולך להיות בין הפרוייקטים היותר טובים שידעה מוזיקת הרוק פה, ידידיי, ואת זה אני אומר לא רק בתור אחד שאוהב את סאלם במיוחד.

מסר חשוב לשבוע: לא כל הבלאקרים מפחידים, לא כל מי שהוא אולד-סקול לא יודע לעשות כיף, וכולנו מגלים רגשי הזדהות, סולני מטאל באשר הם, בארסנל של השבוע באולפן או באופן כללי, שלצרוח למיקרופון ש-10 איש מסתכלים עליך, ורק אתה שומע את המוזיקה, זה מביך בצורה מעיקה.

עצה פרקטית לאלה שמפנימים זאת ובאמת שרים מטאל, ומתכננים להגיע לאולפן ולהקליט את זה, הנה הטריק. בבית אתם יכולים להמהם לעצמכם Deicide כמה שאתם רוצים, בשקט בזמן שאתם עושים כלים או במקלחת, או אפילו ברעש כאשר מוציאים את הפודל לטיול. הבעיה היא ש-אין קשר בין שירה לעצמך לבין שירה באולפן- לאלה שלא התנסו עדיין – זה שמיים וארץ. באולפן תתנו 150% מעצמכם, גם אם זה גורם לכם להיכשל במתמטיקה כי "אין דבר כזה 150% מעצמי." שאתם באולפן – תעשו, מה שנקרא "Pedal to the Metal". על כל המשתמע.

מסר מנותק באופן כללי: רק אני מוצא את זה אירוני בצורה מצמרת שאורפנד לנד חותמים בסוכנות שמשליכה להקות ל-וואקן כמו כלום, הולכת להופיע בפרוג-פאוור באירופה וארה"ב (להקה ישראלית ראשונה בארה"ב שתעשה מטאל, ברוך השם נשתבח) אבל להופיע בפיוז'ן בחיפה הם לא יכולים? האם זוהי ההוכחה הסופית שהארץ שלנו מתעקשת להתנהג כחלקת אדמה שמורכבת מגרבילים על גבי גרבילים, ארץ שלמה של נמלולים שלא מבינים מה טוב בשבילם? כאילו, קרוספייר מופיעים עם יזהר כהן ואורפנד לנד צריכה להקיז דם בשביל הפיוז'ן המחורבן שהפך למסעדה בולגרית??? אלוהים אדירים! כמה טיפשות אפשר להכיל בבני אדם?

בתקווה שהחוויה המרעננת על סאלם לא עשתה לכם כואב מדי בעיניים ושגיליתם אומץ לב וקראתם עד הסוף, שלכם, דרוגיז, דייב מסט… כלומר, דפיילר.