"דפיילר" חופר – תנו לי עוד ז'אנרים

מוסיקה היא משהו שמתפתח ללא הפסק. בגדול – כל פעליו של מגזין מטאליסט במרוצת 11 השנים שהוא רץ כבר, תהנה כגרגר אבק בספקטרום הגדול של תולדות המוסיקה, אי שם מאותו הרגע שאנשים הכו על תופים ולמדו צליל מהו, דרך הנגינה העתיקה בנבל ובכינור – וכלה בתוצאה ההכרחית של עוד דור או שניים, בה הדמיון שלנו יחובר ישירות לאינטרפייס של רמקולים – ומלחינים ילחינו דברים קליטים או משוגעים כפי שהם מדמיינים אותם.

אבל עד לאחרית הימים הזו – יש לנו את המטאל אותו אנחנו אוהבים, אותן גיטרות ותופים ושירה כועסת או עצובה במיוחד. למה צריך להגדיר את המטאל יותר מזה ? זה כל מה שהוא בעצם. גיטרות, בס, תופים, לפעמים איזה כלי טועה נוסף כמו קלידים או כינור או חמת חלילים, ועל המיקרופון ישנו מישהו, בדרך כלל, שמספר סיפור. הסיפור הזה יכול להיות מובע בצעקות היסטריות, בשירה קלאסית ברמה (או לפחות בסגנון) של האופרות הגדולות, בנהמות מפלצתיות שנשמעו כאילו הן באו משאול תחתית, בסינון מחאה על גבול ההיפ-הופ או לפחות בדינמיקת המהירות שעשתה אותו לכזה, או פשוט המהום מלודי פשטני ובלוזי בהוויה שלו – שמתלבש נכון לכל מאזין, כל אחד בדרכו שלו.

זהו כל הסיפור. אפשר לשים על זה איפור של קורפס פיינט או של בחורות מהאייטיז, אפשר להלביש את זה בג'ינס ועורות או ניטים (הידעת ? יש לומר מעתה נעצוצים ! לא נראה לי גם כן…) – אפשר לשנות את החפיסה הזו בכל כך הרבה צורות – אבל היא עדיין תשאר מטאל.

ויודעים מה – אפשר גם להגדיל את הרזולוציה. למה להבדיל את המטאל מהפאנק, ההארדקור, האינדסטריאל-רוק, הגלאם והאימו – כולם בסופו של דבר נופלים תחת הקטגוריה של "רוק כבד". למה להפריד את אותה מטריית "רוק כבד" משאר אחיותיה – הרי כולן שואבות ומערבבות ומתערבבות אחת בשנייה כל כך הרבה – שקשה לעמוד על ההבדלים ביניהן מלכתחילה. גם הרוק הפרוגרסיבי והרוק הפולקלורי סיימו ממזמן את תהליך הזליגה שלהם פנימה, הבלוז עשה קאמבק אל תוך הרוק הכבד כבר מתחילת שנות ה-90, וה-Fאנק והגרוב מלווים אותו פנימה והחוצה כחוטי שטי וערב בלי הפסק.

אז למה להתאמץ ? רוק זה רוק זה רוק. כבד, מלודי, אלטרנטיבי – כולם שם.

אבל בכל זאת, אני אוהב מטאל. אני לא אוהב את Gentle Giant, אלא את Slayer. אני לא אוהב את Radiohead אלא את Morbid Angel ואני לא אוהב את Operation Ivy אלא את Theory In Practice. אין בזה שום דבר רע. יש גם המון להקות מטאל שאני לא אוהב, אבל זה בגלל שאני לא חושב שהן עושות את מה שהן אמורות לעשות בצורה שאני עלול לאהוב. Operation Ivy להקה נהדרת, אני פשוט לא מסוגל להתחבר למה שהם מנגנים בלב שלם. כנ"ל לא Sex Pistols, או Yes – למרות שאני מאד מעריך את המוסיקה שלהם. אני לא חושב שמוסיקת מטאל יותר טובה מהם. להפך! אני פשוט לא מסוגל להביא את עצמי ליהנות ממנה בצורה אמיתית. אין בי את הדחף להרחיב אופקים ולשמוע עוד – ואני נשאר עם התחום המצומצם שלי, ורק דואג לצמצם אותו יותר ויותר ככל שעובר הזמן. אני יודע שאני הוא הבעייתי, ולא מאשים בכך את כל הז'אנרים האחרים בעולם.

כשהתחלתי לשמוע מטאל, רציתי לשמוע משהו מיוחד. משהו שאף אחד לא שומע. זה היה Metallica ו-Iron Maiden ו-Megadeth אצלי – אצל מבוגרים ממני זה יכול היה להיות Deep Purple ו-Black Sabbath וצעירים ממני יכולים להבדיל את עצמם מהסובבים אותם כי הם מאזינים ללהקות כמו Bring Me The Horizon ו-Suicide Silence. אבל העניין הוא שכולם, כל האחרים סביבי, שמעו להם את מה שדחפו להם בין הפרסומות, אם זה היה Coldplay או Madonna, ולא מוסיקה שאותה הם בחרו לשמוע. לא רציתי לשמוע את זה. אני רציתי את העוצמה שזיהיתי במוסיקה שזכיתי להבדיל אותה משאר האומנים האחרים – והמוסיקה הזו גרמה לי להרגיש מיוחד.

כל הכבוד לי.

הרי בגדול, מה כבר הבנתי ? הייתי ילד מתבגר, וכל מה שיכולתי לעשות זה לחפש עוד אומנים דומים עם מוסיקה דומה כדי לכסות את הטעם שלי. עשיתי את זה בקצב הרבה יותר איטי ממה שאנשים נוהגים לצרוך כיום מוסיקה – אבל הבעיה הייתה שאז זו הייתה הדרך היחידה שלי לצרוך מוסיקה. אני לא יכול לבוא בהאשמות לצעירים שנחשפים לכל כך הרבה להקות בקצב שאני יכול רק לקנא בו. אם הכול היה זמין לי בגיל ההתבגרות – סביר להניח שהייתי רץ על היוטיוב כל היום בכל מקרה.

אבל לא באתי להתלונן לכם על כמה העולם השתנה, אלא ההפך – באתי להראות לכם כמה הכול נשאר אותו הדבר. עד היום ילדים ובני נוער ומבוגרים גם יחד שמאזינים למוסיקת שוליים, חושפים אותה בכוחות עצמם ולרוב לא באמצעים מסחריים. גם אם כן – הם נחשפים רק לקצה הקרחון שם ורובם יעזו לחפש דברים דומים.
מוסיקה היא דלק, היא מניעה אותנו מבחינה רגשית קדימה – ואני חייב את תעודת הבגרות שלי, את השירות הצבאי שלי ואת התואר הראשון שלי למוסיקה טובה שהזינה אותי.

אבל אני רציתי את המוסיקה שלי בפורמט מסוים, בצורה מסוימת. אני כמו ילד קטן, כשאמרו לי שאין הבדל בין שוקולד מריר לשוקולד חלב – התעקשתי שיש הבדל, ואני רציתי רק את המריר, ולא עניין אותי שמבחינת המבוגרים החלב יותר טעים ואני סתם מתעקש.

אני גם אוהב מעט מאד סוגי פסטה עד היום, ואתם לא תמצאו אותי נובר בפנה-אלה-פנה אם יש לי הזדמנות לאכול ספגטי או פוסילי. כי ככה. כי זה מה שאני אוהב, ואנשים צריכים להפסיק לנסות לבקר אותי על הרצון שלי לבחור משהו מסוים ולא לגוון או להרחיב אופקים במשך החיים שלי.

באותה צורה אני אוהב את מוסיקת המטאל שלי. אני רוצה אלבום שמכאיב, חובט, מכסח. אני רוצה אלבום מהיר ואגרסיבי, אני רוצה משהו שהסולן ישמע כמו שר כל צבאות הגיהנום כשהוא פורס את משנתו לחייליו, ואני רוצה שזה יישמע מסויט ומפחיד כמו טריפ נורא. האלימות המוסיקלית מרוקנת ממני את האגרסייה האמיתית. היא מרגיעה אותי ומחזקת אותי ונותנת לי מרץ להשתפר ולעשות דברים חיוביים – היא המדיטציה שלי.

אז צר לי – אבל כשאני רוצה את המדיטציה שלי בצורה של Nile – אני לא יכול לקבל את Lacuna Coil בתור תחליף. זה לא מנגן לי על אותם מיתרי רגש. וזה לא מעניין אותי ששניהם נמצאים זה לצד זה במדף ה"מטאל" בחנות התקליטים (חה ! זוכרים שהיו פעם דברים כאלה ?) או סמוכים אחד לשני בתיקייה במחשב. Nile הם לא Lacuna Coil. הם עושים Death Metal. אבל לא רק שהם עושים אותו טוב, הם עושים אותו חכם, הם עושים אותו מהיר כמו טיל קרקע-קרקע, והם עושים אותו אפל. ותוסיפו לכל זה – הם גם דואגים להכניס אווירה של קללות פרעונים פנימה. Nile מבדילה את עצמה משאר להקות ה-Death Metal, ולכן כשאני שומע שיר חדש של Nile אני אהנה ממנו בצורה שונה מכשאני שומע איזה שיר ישן של Dismember – וזה לא משנה ששתיהן מנגנות Death Metal, עבורי יש הבדל, וההבדל הזה חשוב לי.

כשאני חיפשתי בנעוריי להקה כמו Metallica כי זה מה שנחשפתי אליו – הציעו לי המון להקות.

"תשמע את Alice In Chains" הם אמרו "זה גם רוק כבד". אבל זה החטיא עבורי את כל מה שאהבתי ב-Metallica. לא היה לזה את המורכבות או את החכמה שהיה לאלבומים כמו Justice..

"אז תשמע את Tool" אמרו לי "זה חכם ומורכב ועדיין רוק כבד." ושמעתי והחמצתי פרצוף. אוקי, השירים ארוכים – ויש לו, לזמר, מלודיות מעולות – אבל איפה העוצמה ? איפה הכבדות ? מי מינה את Tool לרוק כבד בכלל ?

וככה הסתובבתי הלוך ושוב – כי זה מה שהיה לאנשים סביבי להציע. עד שהגיע חברי הטוב שהם עשת ואמר לי "אתה אוהב Metallica ? תן שמיעה ל-Megadeth."

אני כבר הכנתי את עצמי לאכזבה נוספת – אבל הפלא ופלא – זה בדיוק פגע בנקודה. הריפים הכבדים, המלודיה החכמה, התחושה הכובשת שיש פה שירים שמדברים יותר מרק יחסי בינו-לבינה ומה שסביבם, אלא על רומו של עולם ! באותה התקופה השירה של Dave Mustaine חירפנה לי את השכל, אבל המוסיקה הייתה כל כך טובה שזה נסלח. באתי ושאלתי את חבריי הטובים בתור ילדון טרי במטאל "על זה אני מדבר ! יש עוד להקות כאלה ? כי אני אוהב את זה, אבל לא מסתדר עם השירה, יש משהו כמו Metallica ?" וקיבלתי בראש את Testament, ומשם ננעלתי.

אני שואל אתכם – במקום לטרטר אותי מכאן לכאן – לו הייתי יודע שמדובר ב-Thrash Metal זה לא היה נהיה טיפה יותר קל ?

ז'אנרים מוסיקליים משרתים אותנו, אנחנו לא פה כדי לשרת אותם. אנחנו לא שמנו בקטלוג ה-Folk Metal להקות כמו Korpiklaani או Moonsorrow בגלל שאנחנו בזים ל-Folk Metal ומנסים להתרחק ממנו בגלל שאנחנו לא יכולים לסבול מטאל עם כינורות. אנחנו שמנו אותם שם בגלל שאנחנו רוצים לדעת כמה עוד כאלה יש ואיך שומעים עוד מזה !

במשך שנים רבו איתי על דקויות. אמרו לי "כל להקת מטאל שיש לה קלידים היא אוטומטית נחשבת Progressive Metal." או "כן, אבל בסופו של דבר Death ו-Black זה אותו דבר. הסולן צורח ומנגנים מהר."

אז הכול תלוי בפרספקטיבה. עבור סבתא שלי, יהיה מעט מאד הבדל בין Strapping Young Lad ו-Dio – הכול יהיה לה כבד ודחוס והסולן צווח. ורעש-רעש-רעש של גיטרות. גם לשירים של ה-Beatles היא תתייחס ככה, או ל-Queen. העובדה שמבחינתי Ronnie James Dio או Jorn Lande זמרים בעלי קול זך ופנומנאלי שעומד כתף אל כתף עם זמרי אופרה מהשורה, זה בעיית הבנה שלי בתחום השירה. זה שאני קורא לזה כיום "שירה קלאסית" זה בגלל שאני לא יודע דבר וחצי דבר על Ava Maria או על חליל הקסם כי אני בור ועם הארץ במוסיקה קלאסית.

בשורה התחתונה, הז'אנרים נועדו לנו להיכנס לדקויות ולחדד היטב את מה שאנחנו אוהבים – כמו תפריט במסעדה. בא לנו Techincal Death Metal עם קטעים של Progressive ? סבבה, יש מספיק כאלה בתפריט הגדול שהוא ז'אנר המטאל. בא לנו במקום זה Industrial Groove Metal עם השפעות מהאייטיז ? גם את זה יש בתפריט. אם יש שילוב כלשהו שהוא לא בתפריט הזה, ולא בגלל שהוא לא מסתדר או בקטע טריוויאלי, אלא בגלל שאתם באמת מאמינים שמישהו שכח לעשות Power-Grindcore וחבל – אז הנה לכם אחלה רעיון ללהקה משלכם, תביאו אתם משהו חדש למטבח.

הם עוזרים לצעירים שלומדים את דרכם הראשונה במטאל להתמקד על דברים שהם אוהבים עם צעדים קטנים-קטנים, ומאפשרים להם להרחיב את רוחב היריעה המוסיקלי שלהם במינונים קטנטנים על מנת למנוע טראומת הצפה. אם יש ילדה שממש התאהבה ב- Evanescence – משום שיש שם גיטרות עם דיסטורשן וזמרת ששרה בקול נעים, למה לי להתיימר ו"לחנך" אותה למשהו שהיא לא תאהב, ולדחוף לה לאוזניים את Obscura בקובלנה ש"הנגנים של Evanescense לא יודעים לנגן לעומת אלה !" זה לא מה שעניין אותה. היא לא רוצה לדעת מי הנגנים הכי טובים במטאל. היא רוצה לשמוע מוסיקה שעושה לה טוב. בדיוק כמו כולנו. ואם אני הייתי מוכר בחנות תקליטים, הייתי ממליץ לה על Lacuna Coil או על The Gathering – בידיעה שיש הבדל מוסיקלי שעבורי הוא משמעותי מאד בין שלושת הלהקות הללו – אבל עבורה זה אולי רק צעד אחד קטן בכיוון הנכון. בתור כותב במגזין מטאל, התפקיד שלי הוא זהה. אני יכול לדבר ברמה מנוסחת ופלצנית על כמה להקה מסוימת התדרדרה כי פעם הם עשו Melodic Symphonic Black Metal והיום הם מנגנים לצערי רק Gothic Metal עם שיירים של Melodic Black Metal בלבד, אבל למי שרוצה לחפש דווקא את דוגמאות לאלבומים המדוברים – למה שלא יהיו לו יותר כלים לעשות זאת ?

ז'אנרים במטאל, כמו ז'אנרים בהכול – נועדו כדי לפרק ולנתח. כדי להפוך את הכול לאקדמאי. האקדמיה דורשת ממך לעמוד על ההבדלים הכי קטנים בין שני דברים שנראים לעין בלתי מזוינת בדיוק אותו דבר – ועל מנת להסביר את הפערים, למשל, בין כלי נשק אשוריים לכלי נשק בבליים צריך לקרוא למומחה.

אז אני לא מתבייש בכך שנהפכתי בעל כורחי למומחה במטאל, שאני יכול לעמוד על הז'אנרים של להקות מסוימות בגלל שאני מסוגל לזהות את מה שמתנגן לי באוזן. זו לא טרחה – זהו סגנון, מלשון המילה הלועזית Fineness – שאין לה באמת תרגום הגיוני – מלבד "עידון" או "חידוד". זוהי לא גאווה גדולה להתמודד בשאלה הזו, כאשר מבדילים בין הז'אנרים – וככל שהזמן מתקדם – המוסיקה מתערבבת יותר ויותר עם תחומים אחרים. למצוא להקה שמנגנת את אחד מהז'אנרים המטאליים על טהרתו ילווה כמעט תמיד במונח Old School – או "לפי הספר", גם אם הז'אנר הזה ממש-ממש טרי.

היחידים שיצאו החוצה מהמשוואה הזו, כהרגלם, הם הלהקות החדשות אשר טוענות שהן כבר מנגנות ז'אנר חדש. בעת כתיבת שורות אלו הז'אנר החדש הנוכחי הוא ה-Djent, אחרי שחלפנו בעשור וחצי האחרונים (בסדר יורד) על Deathcore, Metalcore, Groove Metal, Gothenburg, Nu Metal ועוד היד נטויה עמוק אל תוך תחילת שנות ה-90. כיום להקות שמנגנות Black Metal – למשל – עושות זאת כמעט תמיד או בצורה המסורתית, או בצורה המלודית (ויש שיוסיפו שגם בצורה הברברית) – וזהו הבדל מהותי במיוחד לז'אנר אליטיסטי כמו ה-Black Metal, שבהווייתו מבדיל את עצמו גם מבחינה אידאית ולא רק מוסיקלית משאר הז'אנרים.

מוסיקאים מחוננים יהיו, אני מקווה, תמיד. כיום – כאשר להקה פריפריאלית מנסה לנגן Metalcore – היא לא רק נשענת על אדוני הז'אנר כמו Killswitch Engage ו-Trivium – היא כבר טורחת לפזול לצדדים ולהכניס רעיונות מלהקות אחרות שממשיכות לייצר מוסיקה משובחת, ואין שום סיבה לא לקחת מהם דוגמה, כדוגמת Gojira או Watain. ככה בדיוק נוצר ה-Deathcore בסופו של דבר, מישהו החליט לערבב את כל מה שהיה לדעתו נכון ב-Metalcore ביחד עם כל מה שהיה לדעתו נכון ב-Brutal Death Metal, והופ – נולד לא ז'אנר חדש, שתוך שנה וחצי-שנתיים מיום היוולדו כבש את צמרת התעשייה בתחום. אבל המוסיקאים המחוננים שיצרו את ז'אנר המחר במטאל (למורת רוחם של טהרנים, מן הסתם), אם הוא ערבוביה של מסקנות עבר כמו ה-Djent או אם זה פראפרזה לחלקים מסוימים מז'אנר קיים כמו ה-Groove Metal, הם יביאו את הסגנון להתפתחות נוספת, התפתחות שאני אשמח להבדיל אותה מהמוסיקה אשר קדמה לה כל עוד יש מקום להבדלים.

כיום, שיש כבר גלים של חזרה לשורשים במוסיקת מטאל, והרכבים שצעירים ממני בעשור מנגנים מוסיקה שאני הייתי צעיר מדי מכדי להבין ולהתמודד איתה כשהיא הייתה בשיאה כי הייתי ילד קטן בכיתה א', הם חוזרים בדיוק למקורות הללו, ושמחים על כך שמישהו ישב ושירטט להם מפה של מה נחשב בדיוק בתחום הז'אנר ומה לא. הם לא טורחים לחדש שום דבר, ומתעקשים לא לחדש שום דבר למעשה, אלא פשוט לנגן את מה שהם אוהבים. בלי הבדלת הז'אנרים – ההבנות הללו היו גורמות להם להתפזר.

לפני כמה שנים שאלו אותי מה יהיו סופו של ז'אנר המטאל, ואילו עוד סגנונות יצמחו ממנו. מן הסתם קשה לי לדעת. לא ראיתי שיהיה מישהו שיקרא לז'אנר Djent שנשאלתי על זה ב-2009, רק בגלל שזהו הצליל שהגיטרה עושה עם אקורד חסום. אבל בגדול – תמיד נוכל לחלק את מוסיקת השוליים לשלושה חלקים. החלק המתחדש – המודרני. החלק המסורתי שרוצה לחזור למקורות, וכל מה שבאמצע, לרוב בגלל שהוא יותר קרוב לשוליים מאשר לאחד מהחלקים הללו. במטאל זה מאד פשוט לעמוד על ההבדלים הללו. יש לנו את המטאל המסורתי – ה-Traditional Metal – שמבחינתנו זה מן הסתם כל מה שהספיק לפתח סביבו מסורת והפך לענקי הז'אנר מבחניה אומנותית ומסחרית, מספיק כדי לגרום לאנשים לרצות לנגן בדיוק את אותו סגנון המוסיקה עם סטייה ממש קטנה מתו התקן. יש לנו את המטאל המודרני – אם זה ה-Groove, ה-Metalcore או כל מה שקשור אליו – וארגיש חופשי להכליל פה כל מה שהמילה Post מופיע לפני השם שלו, על הצעידה קדימה והתמודדות עם לקחי העבר לא בצורה של חזרה אלא בצורה של המשכיות וחזון למועד – ויש לנו את ה-Extreme Metal, שהוא ללא מימד של זמן או תקופה פשוט מנסה למשוך את גבול היכולת והקיבולת המוסיקלית שלנו לכיוונים אשר מדגישים אותה ומבדילים אותה משאר סוגי המוסיקה באשר הם.

מפה אפשר למפות את זה איך שאתם רוצים כמובן. אם Old School Death Metal מבחינתכם הוא ז'אנר מסורתי, ולא ז'אנר קיצוני – זה לא משנה. אתם יודעים איפה אתם נמצאים על המפה, ואתם יודעים שאתם יכולים להנות לרוב לפחות מ-2 מתוך 3 החלקים הללו. אבל ההבדלים הללו הם כלי שרת בידי המבולבלים והלא מבינים. מבחינתי, ואני מניח שמבחינת רוב המטאליסטים, ככל שתתנו לנו להקות עם ז'אנר יותר ספציפי – ככה נוכל להעמיק יותר בז'אנר הזה ולטעום ממנו. אל תגידו לנו Heavy Metal ותפטרו אותנו בזאת. מבחינת רוחב היריעה גדול מדי – וכדי ליהנות מהסגנון כמו שצריך – אנחנו צריכים להתמקד ולהתקרב אל הדברים הקרובים ביותר לנקודת ההתחלה. זו הדרך הטבעית והבריאה להכיר וללמוד ולאהוב כל תחביב, לרבות מוסיקה. בצעדי תינוקות, לאט-לאט, במיוחד בתקופה שלנו – שעמוסה בעודף אינפורמציה ואין ספור להקות מכל הסוגים בכל פינה.

אל תיקחו לי את הז'אנרים, תנו לי לנתח אותם כדי שאני אבין מה אני אוהב יותר, ואולי תוכלו לאהוב אותם גם כן יותר.