דת'־דוּם: הסדרה "דאהמר – מפלצת: סיפורו של ג'פרי דאהמר" – חלק ראשון

ממדיה המפלצתיים של מכונת ההרג האנושית שעומדת במרכז הסדרה השפיעו, גם אם באופן לא מודע כמובן, על הסקירה שהנכם קוראים כעת. במהלך כתיבת הסקירה התרחקתי במעין זום-אאוט ממקרהו הספציפי של דאהמר והרחבתי את היריעה בניסיון להשיב על השאלה מדוע רוצחים סדרתיים כמו "הקניבל ממילווקי" מהלכים עלינו אימים – אבל גם קסם?

משיקולי עריכה, בראש ובראשונה בשל אורכה הלא שגרתי, החליטה מערכת מגזין "מטאליסט" לפרסם את הסקירה במתכונת של סדרה בהמשכים. החלק הראשון מבין השניים, שמתפרסם כעת, משתמש במקרה הפרטי של דאהמר כפריזמה לבחינתה של תופעה רחבה יותר וליתר דיוק למכניזם, בעיקר התקשורתי, שמפנה את אור הזרקורים לעבר אותן דמויות חולניות ומעוותות, הופך אותן לידוענים, ובסופו של דבר רותם אותן לתעשיית הבידור. החלק השני, שיפורסם בקרוב גם הוא במגזין "מטאליסט", מוקדש כמעט בלעדית לסדרה ולגיבורה הראשי.

הסיבה המיידית, הנראית לעין, לכך שעדשות המגע בגוון צהוב קריפי שהרכיב דאהמר על עיניו כדי להידמות לנבלים מהסרטים האהובים עליו (הקיסר פלפטין מ"מלחמת הכוכבים" וג'מיני (מזל תאומים), הרוצח הסדרתי מהסרט השלישי בסדרת "מגרש השדים") זוהרות כמו שלט ניאון ברשימת ה-"טופ 10" של נטפליקס היא המשיכה או הנהייה אחר סדרות וסרטים שמוקדשים לתיאור מעלליהם של רוצחים סדרתיים. את התיאבון ליצירות אלה מתדלק המרדף של רשתות הסטרימינג אחר צופים ומנויים, ואחר מי שאמורים למשוך אליהם את האחרונים: יצרני להיטים, סדרתיים במידת האפשר, כמו ריאן מרפי – מי שנחשב אחד הטאלנטים הבולטים בעשורים האחרונים בתעשיית הטלוויזיה האמריקאית ("גלי", "אימה אמריקאית") ומי שכתב את הסדרה יחד עם שותפו משכבר הימים איאן ברנן.

בפרפרזה על הסלוגן השחוק שבו השתמשו רשתות מזון מסוימות כדי לקדם פסטיבלים קולינריים (אלו נועדו ככל הנראה להקנות מעט צבע לסניפים הדהויים ולבשם את מדפי השימורים הפרובינציאליים והחדגוניים בארומה אקזוטית ובניחוחות חו"ל), פסטיבל דאהמר בעיצומו. פחות מחודש לאחר שחרורם במכה אחת של עשרת פרקי הסדרה המתוסרטת, הוגשה לשולחן מנה נוספת בארוחה העסקית, הפעם סדרה מסוגת דוקו־פשע (פרטים בהמשך).

מה יש אפוא בדמויות אפלות אלו ובמעשיהם עוכרי השלווה שגורם לנו פעם אחר פעם להתמרח על הספה ברפיון חושים ולהישאב פעם נוספת למעגל הקסמים של צפיית בינג'?

התשובה המיידית היא שצפייה בסדרות כמו "דאהמר – המפלצת" מגלמת עבורנו יציאה נוחה ונטולת סיכונים (להוציא כמובן אפשרות של סיוטים) מאזור הנוחות; כזו שמשגרת אותנו מספת השזלונג עם קערית הפיצוחים או הפופקורן, לסמטאות נטושות ואפלוליות, לחניונים שוממים, לתאי מטען חנוקים ולמרתפים שמתגלים לעיתים כדבר הכי קרוב לגיא בן הינום, אותו פורטל לתופת ולשאול.

סיבה אפשרית נוספת לפופולאריות של אודיסיאות פשע היא שהרוצחים הסדרתיים שניבטים מן המסך הם דמויות מניפולטיביות, חמקמקות, ברוטאליות, חסרות רחמים, אך בראש ובראשונה – מרתקות ומסקרנות. דאהמר עצמו, בגילומו של פטר אוונס ("אימה אמריקאית"), מעיד על כך במהלך שיחה עם כומר שעמו נפגש בכלא שבו ריצה את עונשו: "אפילו ב'מלחמת הכוכבים' תמיד אהבתי יותר את הבד גאייז". "גם אני", מחרה מחזיק אחריו איש הדת ומוסיף אבחנה משלו שלפיה "הדמויות האלה כתובות טוב יותר".

במציאות שבה ביתנו הוא מבצרנו, האלמוני בקפוצ'ון שמתועד במצלמות אבטחה כשהוא מורה לעובד מבוהל לרוקן קופה במרכול שכונתי או בחנות נוחות, הוא דמות אלימה וכושלת שמשוטטת בשולי החברה; כזו שלא ראויה לתשומת לב רבה יותר ממקבץ הנדבות שדופק על חלון מכוניתנו במהלך ההמתנה לרמזור שיתחלף. ההערכה הרווחת היא שדמות שולית זו הידרדרה לעבירות צווארון כחול, עבירות רכוש נטולות הילה של זוהר ונעדרות תחכום, בשל צורך דחוף וקריטי בתזרים מזומנים, ככל הנראה על רקע התמכרות לסמים. מניעיו של עבריין כזה, התא המשפחתי שבו גדל ונסיבות חייו לא עשויים מהחומרים הנכונים, כאלה שפותחים מהדורות, ותשומת הלב שהם מקבלים היא מינימלית, אפסית אפילו.

בשונה מכך, הרוצחים הסדרתיים, במיוחד בארצות הברית, הם לוחמי הקומנדו הימי של עולם הפשע: הדימוי הסטריאוטיפי הרווח לגביהם הוא של רוצחים אנטי־סוציאליים ומיומנים שפועלים בחסות החשכה, עם "פק"ל כיסים" שכולל סמרטוטים טבולים בכלורופורם, גלילי סרט הדבקה (מסקינגטייפ), נשק חם וקר, ובמקרה של דאהמר תערובת של כדורי שינה שאותם נהג לכתוש לאבקה מסיסה – אביזר חיוני והכרחי בהוצאתה לפועל של "תוכנית האב" שלו ליצירת הרמון פרטי ואקזוטי של עבדי מין כנועים (פירוט נרחב על כך יובא בחלק השני).

רוצחים כמו דאהמר נחשבים כמי שפועלים מכוח מנגנון מחושב או על פי תסריט אינטרינזי שבו מפורטים הוראות הביצוע, התפאורה, האביזרים וגם – התפקידים לגיבור העלילה ולגיבורי המשנה שאותו תסריטאי פנימי מבקש "ללהק". הם אינם אפוא אותם בריונים חמומי מוח או עבריינים אימפולסיביים שפועלים בלהט הרגע, אלא אנשים, שגם אם אינם מיושבים לגמרי בדעתם, הם מחושבים, מאורגנים ומתודיים.

ההקפדה על פרטים חיונית כדי לבצע את הפשע המושלם: כזה שגם יסב הנאה אך גם יצמצם למינימום את הסיכוי להיתפס. חלק מהרוצחים הסדרתיים ממתינים לשעת הכושר המתאימה ונערכים לקראת הרגע המכריע במשך שבועות ואפילו חודשים, במה שפסיכולוגים מכנים "פנטזיות של חזרה" ("Rehearsal Fantasies"). אצל אנשים כמו דאהמר, שפנטז להשתלט בכוח על גבר צעיר שנהג לעשות ג'וגינג בחורשה באזור מגוריו, הפנטזיות המפורטות והוויטליות הללו, מהוות לפי פסיכולוגים הכוח שמניע את הרוצחים לצאת לפעולה ולתרגם את התסריט, למעשה את אותן פנטזיות מרגשות ומשלהבות – למציאות.

לאור מה שנכתב לעיל, אולי אין סיבה לתמוה על כך שמי שהפכו את הרצח לרוטינה ואת לקיחת חייהם של אחרים לדרך חיים תוך פיתוח דפוסי פעולה ייחודיים שבהם השקיעו זמן, מחשבה ויצירתיות, גם אם לצרכים חולניים ומבחילים, נראים לנו "אקזוטיים" הרבה יותר מכייסים או מסתם עברייני רכוש. אחריהם במדד הפופולאריות מככבים ראשי ארגוני פשיעה ומאפיונרים קשוחים, גם הם סוג של רוצחים סדרתיים, שעבורם הרצח הוא לא רק סמל סטטוס אלא גם כלי בתוך ארגז כלים רחב יותר לקידום מטרות כאלה ואחרות (הטלת אימה, סילוק יריבים וחיסול חשבונות עמם כמו גם עם עריקים וסתם מלשינים).

רוצח סדרתי דוגמת ה"יונבומבר", הכינוי שהודבק לת'יאודור (טד) קזינסקי, מרצה למתמטיקה שפרש מעולם האקדמיה ומהחברה בכללותה לטובת מגורים ספרטניים בבקתה מבודדת, שממנה שיגר מעטפות נפץ, הוא לא סתם פושע שפועל ממניעים אגואיסטיים, אלא אינטלקטואל עם משנה סדורה שמעשיו עשויים להתפרש כפעולה ישירה. קזינסקי, שפעל בשמה של אג'נדה לוּדטית, השקפת עולם שרואה בקדמה הטכנולוגית ובתיעוש רעות חולות שיש להתייחס אליהן כמו לגידולים סרטניים ממאירים, טען כי מעטפות הנפץ היו צעד הכרחי כדי לעורר את תשומת הלב לנבואות הזעם שלו, בדבר הצורך לרסן תהליכי אוטומציה ותיעוש. במניפסט בן 35,000 מילים שפורסם בכמה כלי תקשורת ב-1995 ושהוביל בסופו של דבר ללכידתו זמן קצר לאחר מכן, ניתח מי שמעטפות הנפץ ששילח ממקום מחבואו גרמו למותם של שלושה בני אדם ולפציעתם של עשרות נוספים, את תחלואי החברה מנקודת מבטו, ובנבואות זעם קודרות התריע מפני הסכנות שאורבות למין האנושי מהעלייה בכוחן של המכונות. המתמטיקאי, שפעל מתחת לרדאר לא מעט שנים (בדומה לדאהמר, פעילותו העבריינית החלה ב-1978 ונמשכה עד למעצרו ב-1996), הצית את דמיונם של מי שראו וייתכן שעדיין רואים בו לא טרוריסט ורוצח אלא "פרי ספיריט"; לוחם גרילה אידיאליסט שראוי לכינוי "אקובומבר" ולא "יונבומבר".

ואולי, מבלי שנודה בכך, הסיבה העיקרית לכך שאנו נמשכים בחבלי קסם למי שבעינינו נבראו כמותנו בצלם אלוהים אך איבדו אותו אי שם בהמשך הדרך, היא הפונקציה החשובה שהם ממלאים בחיינו. מי שסטו מדרך הישר גורמים לנו ולאזרחים אחרים, נורמטיביים ושומרי חוק כמותנו, לחוש טוב יותר עם עצמנו ולהתבשם מטוהר לבנו. הצפייה באותן מפלצות היא דרך קלה ונטולת מאמץ למירוק חטאים ואמצעי נוח להתמודד עם מוסר כליות או עם המצפון שמייסר אותנו; טקס היטהרות שלנו עם עצמנו, מבלי להידרש לחשבון נפש ולמעשים או לצעדים אופרטיביים שאמורים להתלוות לגילויי חרטה.

מבחינת הרוצחים הסדרתיים עצמם, קרני השמש והבהובי הפלאשים שמציפים אותם לאחר לכידתם, לאו דווקא מהווים חומר החיטוי הטוב ביותר.

תקשורת ההמונים, שכמוצאת שלל רב עטה על ההזדמנות לפרסם כמה שיותר פרטים סנסציוניים ולשרטט על בסיס פרטים אלה פרופיל שטחי ורדוד על פי רוב, ממלאת תפקיד קריטי בתהליך הפופולריזציה של הרוצח. כלי התקשורת לא חוסכים מקוראיהם שום פרט עסיסי ומלעיטים אותם ב"גילויים חדשים ומרעישים" שנפרשים בהרחבה בעמודי העיתונים. התיאורים המקבריים של גופות שהושלכו לנהר או של מרתפי העינויים והקטקומבות בבתיהם של חלק מהרוצחים הסדרתיים, שומטים את הלסת וגורמים לנו לחשוד בשכן המוזר והשתקן או לפקפק בטוהר כוונותיו של אדם זר שמציע לנו בחיוך רחב משקה "על חשבונו".

הסיקור התקשורתי, שמגיע על פי רוב לנקודת שיא עם כניסת הרוצח, כעת בסטטוס של נאשם, לאולם בית המשפט שבו מתקיים משפטו הפלילי, לא רק מוציא את הרוצחים מאלמוניות כמעט מוחלטת, אלא מעלה אותם לדרגת ידוענים. בחלק מהמקרים אלה הופכים מושאי הערצה ופולחן, למורת רוחם של בני משפחותיהם של הקורבנות.

העובדה שלטד בנדי יוחסו עשרות מקרי אונס ורצח של נשים, לא הפריעה לנשים אחרות להיקסם ממנו וללכת שבי אחר לשונו החדה של הסטודנט למשפטים, שייצג את עצמו במשפטו. על פי דיווחים, ההערצה לבנדי, רוצח מתועב וסדיסט שהיתל פעם אחר פעם ברשויות החוק, הייתה בשעתו תופעה חוצת גבולות: נשים מכל רחבי תבל שלחו לצעיר הנאה מכתבי הערצה, בחלק מהמקרים גם תמונות עירום, והיו אף כאלה שהאמינו בחפותו. אחת מהמעריצות, קרול אן בון, עובדת במערך שירותי החירום של מדינת וושינגטון, התאהבה בבנדי, ניהלה עמו חליפת מכתבים ואף ביקרה אותו בבית הכלא. השניים אף נישאו בסופו של דבר, לאחר שבנדי הפתיע את אן בון במהלך דיון בבית המשפט בעניינו.

לפי "דאהמר – מפלצת", שלה יוקדש החלק השני של הכתבה, גילויי ההערצה לא פסחו גם עליו, ומכתבי המעריצים שקרא בתאו הסבו לו קורח רוח. אך גם ללא גדודי מעריצים, תעשיית הבידור דואגת להנציח את "מפעל חייהם" של הרוצחים, גם אלו שהוצאו להורג.

יהיה זה כמעט בגדר פשע שלא להזכיר בהקשר הזה את הרומן הארוך והלוהט של עולם המטאל עם מי שמשתמשים בלהבו של הסכין לא רק כדי לפלט דגים. נפשם האפלה של אלה משתלבת בטבעיות ובקלילות במוזיקה הקודרת, ומתאימה לתכנים המורבידיים, כמו הכפפות שעוטים הרוצחים על ידיהם כדי שלא להותיר אחריהם טביעות אצבע מפלילות.

לצד העיסוק הנרחב בתורת הנסתר, הנהייה אחר רעיונות אנטי־דתיים ואימוצה של רטוריקה אנטי־קלריקלית, מעשי זוועה ותיאורים גרפיים של סטיות חברתיות ומיניות, גם כאלה שנתפסות בעיני המיינסטרים כחולניות וכמעוררות חלחלה, מהווים נתח נכבד מהרפרטואר של אינספור להקות. להקה כמו Slayer, שהארסנל שלה עמוס שירים על מפלצות סדיסטיות, הקדישה לדירה שבה התגורר דאהמר במשך יותר משנה לפני שנעצר, דירה מספר 213 בבניין המגורים "אוקספורד", שיר שנושא את מספרה של דירת הזוועות. כהקדמה לקראת החלק השני של הכתבה נציין כי בדירה השכורה, שבפינת אחד מחדריה החזיק דאהמר חבית ענקית מלאה בחומצה, איתרה המשטרה את שרידיהם של 11 נרצחים. השיר של "סלייר" ושירים נוספים שרלוונטיים לנושא, נכללים בפלייליסט שזמין בספוטיפיי.