האלבומים המלודים מהשמונים שאולי לא הכרתם

בעיני רבים מאיתנו, שנות השמונים היה העשור המטופש והקאמפי ביותר שניתן להעלות על הדעת. עשור של מוזיקה גרועה, תספורות מגוחכות, בגדים נוראיים ובאופן כללי מעט מאד דברים שייזכרו לטובה בהמשך – אני יודע, אני גדלתי בתקופה ההיא. מה שרבים מאיתנו כן יודעים, זה היה אולי העשור הטוב ביותר לז'אנרים המלודים – גלאם, הבי מטאל ות'ראש. זה גם העשור שבו המטאל כמו שאנחנו מכירים אותו היום גיבש את צורתו הנוכחית.

הבלאק העכשווי התחיל בשנות השמונים, ראשונות להקות הדת' מטאל, וכמובן המטאל המסורתי, שכמה מהגדולים שבאלבומיו יצאו בתקופה ההיא, וקל למנות את אלו של Iron Maiden, Dio ו-Judas Priest בין כל אותם אלפי אחרים. כמו בכל ז'אנר, ההצלחה הביאה איתה כמויות אדירות של להקות שהוציאו אלבומים, וכמו בכל ז'אנר – חלקן הגדול נותר נשכח יחסית. אם על Iron Maiden כולם שמעו, אזי קרוב לוודאי על WWIII או Piledriver שמעו הרבה פחות, וכאן נכנסת הכתבה הזו לתמונה – רשימה חלקית של כמה מאלבומי המטאל המלודים של שנות השמונים שאולי לא שמעתם, ובהחלט כדאי שכן.

Dr. Mastermind – Dr. Mastermind [1986]

הנה להקה שמתהדרת באחד השמות הגרועים ביותר שניתן להעלות על הדעת, עם אלבום שאת העטיפה שלו אפשר לבחור אולי כאחת העטיפות הגרועות ביותר שנוצרו מעולם. על העטיפה נמצא בחור שנראה כמו הכלאה של Ozzy Ozbourn בשנות השמונים עם רוזאן בר, כשברקע בובות כעורות בכל מיני פוזיציות, אם אתם מאלו שקונים אלבום ע"פ עטיפתו – הגיע הזמן לעבור הלאה. למי שיש קצת סבלנות להמשיך למוזיקה, יגלה כאן אלבום ספיד \ פאוור מטאל אמריקאי שקרוב מצד אחד ללהקות כמו Hexx או Vicious Rumors – כלומר פאוור אמריקאי משנות השמונים, מלודי וכבד – ומצד שני ללהקות ספיד כמו Cacophony, ההרכב לשעבר של Marty Friedman ו-Jason Becker.

אחד הדברים הטובים באלבום, מלבד קולו של הסולן המצוין Matt MaCourt, הוא עבודת הגיטרות הוירטואוזית של Kurt James, גיטריסט Shred רציני ביותר שמשום מה אף פעם לא הפך מוכר, למרות הדמיון החזק בין אופי הנגינה שלו לזה של גיטריסטים ידועים בהרבה כמו Paul Gilbert. על עמדת המתופף Deen Castronovo, מי שהיה חבר קבוע בהרכבי הגיטריסטים של שנות השמונים, אלו שיצאו בחברת התקליטים Shrapnel, של Mike Varney – מי שנתן את ההזדמנות הראשונה לכמה מגדולי הגיטריסטים במטאל, כולל Friedman, Becker וכן Ritchie Kotzen ו-Tony MacAlpine בין רבים אחרים.

למי שמוכן להתגבר על עטיפה מכוערת, אוהב מטאל שנות 80' מלודי וכבד, זה אלבום מומלץ מאד, שאותו ניתן לקנות בגרסה מודפסת מחדש שהוציא MaCourt ומוכר ב-CD Baby, או את הגרסא המקורית, שנמכרת ב-eBay מידי פעם בסביבות ה-70 דולר ליחידה…

Wild Dogs – Reign Of Terror [1987]

עוד הרכב פאוור אמריקאי מסורתי, שקשור בקשר הדוק עם Dr. Mastermind. הסולן Matt MaCourt מיודענו הוא שהחזיק את ההרכב בחיים ומחזיק אותו בגרסה כל שהיא גם היום, רק שבאלבום הזה – הוא לא נמצא. האלבום השלישי של הלהקה, שהוקמה ב-1980 הציג סולן חדש בשם Michael Furlong, ששר רק באלבום הזה. על עמדת התופים עוד פרצוף מוכר – Deen Castronovo חוזר שוב. גם הפעם מדובר בפאוור מטאל מלודי, מנוגן ברמה גבוהה מאד וכבד למהדרין. לאחר מכן חזר MaCourt לתמונה, והלהקה ממשיכה להוציא אלבומים עד היום, רק שבשקט אפשר לומר שהיו אלו האלבום הזה והשניים שלפניו שהיו שווים האזנה רצינית.

Vicious Rumors – Digital Dictator [1988]

אחת הלהקות היותר מוכרות בכתבה הזו – ללא ספק מגדולות להקות הפאוור מטאל האמריקאי של שנות השמונים שגם הייתה מאלו שהוחתמו בחברת תקליטים שהיא Major – כלומר אחת הגדולות בתחום. לאחר שהוקמה ב-1980 והוציאה אלבום ראשון עם הגיטריסט הווירטואוז Vinnie Moore, הלהקה המשיכה להוציא אלבומים איכותיים עד היום. ככל הנראה השיא של Vicious Rumors היה באלבום הזה, אחד מאלבומי הפאוור מטאל האמריקאי הגדולים שיצאו. עבודת גיטרות מדהימה של שני הגיטריסטים, שירה גדולה מהחיים של Carl Albert, שנהרג ב-1995, והפקת פאוור מטאל קלאסית. מלבד שיר הנושא הנצחי, גם שירים פחות מוכרים כמו "The Crest" הם כאלו שנכנסים להיכל התהילה של המטאל האמריקאי, ובכלל מדובר באלבום שכל חובב מטאל מלודי חייב לעצמו.

Blue Murder – Blue Murder [1989]

לאחר שלושה אלבומי פאוור מטאל אמריקאי מגיע אלבום שאותו יש המגדירים כאלבום גלאם מטאל, אבל אני נוטה יותר לכיוון הבי מטאל שנות שמונים מסורתי. Blue Murder היה סוג של הרכב על שבנוי על כישרונו של John Sykes, מי שניגן ב-Thin Lizzy לפני שהצטרף ל-Whitesnake באלבומה המצליח מ-1987 והיה אחד האחראים ללהיטים כמו "Is This Love". אל Sykes הצטרפו Carmen Appice (אחד ממתופפי ההארד רוק הוותיקים והמוצלחים בארה"ב ואחיו של Vinny Appice מ-Black Sabbath) והבסיסט Tony Franklin, מנגני Fretless בס הטובים בעולם.

האלבום שילב שירי הבי מטאל כתובים ומנוגנים לעילא כמו "Riot" או "Ptolemy" עם בלדות גלאם קיטשיות אך איכותיות כמו "Out Of Love" ו-"Jelly Roll", שהופק היטב ע"י Bob Rock המוכר בעיקר כמי שהפיק את האלבום השחור של Metallica אבל גם את New Jersey של Bon Jovy וכמובן Dr. Feelgood של Motley Crue, האלבום שהשיג לו את תפקיד המפיק ב-Metallica. מומלץ מאד לכל מי שאוהב מטאל מלודי, גם לחובבי גלאם איכותי, אבל לא למי שרוצה כבדות או מהירות בלתי מתפשרת, כאן העניין הוא לא האגרסיה.

Love/Hate – Blackout In The Red Room [1990]

שוב ללהקה שמזוהה בעיקר כלהקת גלאם. Love/Hate הגיעה בתקופה הנכונה מבחינת הגלאם, ומהאזור הנכון בארה"ב – ה-Sunset Strip הידוע לשמצה – אבל הייתה בה סוג של איכות שגם קישרה אותה ללהקות אלטרנטיביות יותר כמו Jane's Addiction בין השאר. האלבום הראשון של הלהקה היה שילוב גלאם, הארד רוק אמריקאי מקפיץ והבי מטאל קליל, כשהוא מובל ע"י הקול האדיר של הסולן Jizzy Pearl, בעל קול צרוד וגבוהה שגורם ל-Axel Rose להישמע כמו גראוליסט. Love/Hate הצליחה בעיקר באנגליה וביפן, כשרק האלבום הזה מוכר היטב בארה"ב בזכות להיטים כמו שיר הנושא או הסינגל "Why Do You Think They Call It Dope?", אבל לכל מי שמתחבר עם מה ש-GNR עשו בתקופה ההיא, כדאי גם לתת האזנה כאן ולשמוע איך עושים גלאם כבד וטוב שהוא האנטי-תזה של כל מה שלהקות כמו Poison ייצרו באותה תקופה.

Leatherwolf – Street Ready [1989]

Leatherwolf האמריקאית אולי זכתה לפריצה הגדולה שלה עם הבלדה "Hideaway", מה שהוביל רבים לראות אותה כעוד להקת גלאם, אבל המדובר כאן באחת הלהקות הגדולות של ההבי \ פאוור מטאל האמריקאי. הלהקה בעצם המציאה את המטאל המנוגן ע"י שלושה גיטריסטים, הרבה לפני Iron Maiden, ויצרה מטאל מלודי וכבד שמנוגן היטב ע"י שלושת הגיטריסטים של ההרכב. באלבום הזה הכול התחבר, החל משירי מטאל אפים כמו "Wicked Ways" הפותח ועד "Take A Chance" המהיר. מי שקנה את האלבום בזכות הבלדה וציפה לאלבום גלאם קיטשי בהחלט עשוי היה לכבות את המערכת בהפתעה כשקטע אינסטרומנטאלי אגרסיבי כמו Black Knight נכנס לתמונה. ההרכב התפרק לא מעט שנים וחזר ב-2006 עם האלבום World Asylum שבו שר סולן להקת Crimson Glory לשעבר Wade Black, שמאז הוחלף בסולן המקורי של הלהקה, Michael Olivieri.

Apocrypha – The Forgotten Scroll [1987]

Apocrypha הייתה עוד אחת מהיצירות של Mike Varney איש חברת Sharpnel, הפעם סביב כשרונו של הגיטריסט Tony Fredianelli, שהגיע הישר מהאזור של Marty Friedman ו-Jason Becker, כלומר – גיטריסט ווירטואוז סופר מהיר. גם המוזיקה של ההרכב הייתה בעלת דמיון מפתיע ל-Cacophony המוכרים יותר, כלומר ספיד מטאל מלודי, מורכב למדי, ששופע תיפוף דאבל-בס אנרגטי ונגינת גיטרה המבוססת על ריפים מהירים ולידים בלתי נגרמים. ההרכב הוציא שלושה אלבומים לפני ש-Fredianelli הצטרף ללהקת הפוסט-גראנג' Third Eye Blind, ואז התחיל להוציא אלבומי סולו וללמד, כשהאלבום הזה – הראשון של הההרכב – הוא ככל הנראה ההישג המרשים ביותר של Apocrypha. לכל מי שאוהב את המטאל שלו מלודי, אגרסיבי ומהיר במיוחד.

WWIII – WWIII [1990]

WWIII היא בעיקרון סוג של One Hit Wonder. הלהקה היא המשך ישיר לאלבום Strange Highways, אולי האלבום הכי פחות אופייני של Ronny James Dio מיודענו. בהרכב ניגנו Jimmy Bain, הבסיסט הוותיק של Dio, הגיטריסט Tracy G., שסגנון הנגינה הייחודי שלו הוא חלק גדול ממה שעשה את Strange Highways למה שהוא, והמתופף הוותיק Vinny Appice, שמלבד הנגינה ב-Strange Highways גם תופף באלבומים של Black Sabbath. ההבדל הוא בסולן. Mandy Lion אולי נשמע כמו שם נשי, אבל הקול שלו קרוב במיוחד לזה של Chris Boltendahl איש Grave Digger, כלומר קול עבה ומחוספס שלא כל אחד יכול לעכל. האלבום הוא בעצם חלק שני ל-Strange Highways, כלומר הבי מטאל מנוגן בצורה סופר-מקצועית, מופק היטב, וגם שונה ממרבית האלבומים שיצאו באותה תקופה, בכל מקרה אלבום שמומלץ מאד למי שרוצה קצת טעם שונה.

Sword – Metallized [1987]

להקת המטאל הקנדית המעולה הזאת הוציאה סה"כ שני אלבומים, אבל אלו היו מספיקים כדי להכניס אותה לרשימת הלהקות הנשכחות הגדולות שיצאו בשנות השמונים בשבילי. ההרכב, שהוקם ב-1980, כלל סה"כ 4 חברים, כשכל אחד מהם נגן טוב – אבל לא גאוני. העניין ב-Sword היה יכולת כתיבת השירים האדירה של חברי ההרכב – משהו שנע בין Iron Maiden לפאוור מטאל אמריקאי, והשירה של הסולן Rick Hughes, לדעתי אחד מסולני המטאל הגדולים של שנות השמונים.

למרות שהאלבום השני והאחרון של הלהקה – Sweet Dreams שיצא ב-1988 היה מופק טוב יותר, את מרבית השירים הטובים הלהקה הוציאה באלבום הבכורה המעולה Metalized, שמכיל את הסינגל "Stoned Again" – אותו בחר Dave Mustaine איש Megadeth כאחד משירי המטאל הטובים והבלתי מוכרים של התקופה. חברי הלהקה לא המשיכו לשום מקום בולט או חיובי מבחינת המטאל, כשהסולן Hughes ממשיך כסולן רוק בשפה הצרפתית באזור מגוריו שבקנדה, חתיכת הפסד – אבל לפחות נותרו שני האלבומים הקלאסים האלו למזכרת.