טוב, אז כולם מכירים את Metallica, Megadeth ו-Slayer, וקשה לנו להאמין שאין מי שמכיר את Exodus, Testament או Overkill, נחפור קצת יותר עמוק? גם את Forbidden ,Heathen ו-Death Angel אנחנו מאמינים שמי שאוהב ת'ראש מכיר, אבל מה יקרה אם נחפור עמוק יותר? האחים לבית מיאסניקוב גדלו על דיאטת ת'ראש רצינית, משהו די מובן מאליו למי שחי על מטאל בסוף שנות השמונים. בתור מי שגדלו על הז'אנר, בדרך נתקלנו בלא מעט אלבומים, חלקם היו פחות מוכרים, אך לדעתנו הם בהחלט היו צריכים להיכנס לרשימת הקלאסיקות. אז למי שעדיין לא שמע, או סתם לא ידע מספיק, הנה קצת מידע על להקות פחות מוכרות, ואלבומים קצת פחות מפורסמים, אבל לא פחות טובים בז'אנר הת'ראש מטאל.

Xentrix עם האלבום Shattered Existence
באמת שאין יותר מידי להקות ת'ראש מלודי שקרובות ברמתן ל-Xentrix הבריטית. הלהקה, שהוקמה ב-1985, הוחתמה כבר באלבום הבכורה שלה Shattered Existence בחברת Roadracer, הגלגול המקורי של חברת הענק Roadrunner. האלבום, כמו אלו שאחריו, היה מופת של ת'ראש מלודי, עם סולן שעשה מאמץ רציני להישמע כמו Hetfield, אבל עשה את זה טוב. ולמרות שהאלבום שאחריו, For Whose Advantage, נחשב ליצירת המופת של הלהקה, לנו תמיד היה מקום רך לאלבום הזה, אחת הדוגמאות הטובות ביותר של ת'ראש מהוקצע, כתוב ומנוגן היטב, שכיום מעטים בלבד מסוגלים לעשות.

Grinder עם האלבום Nothing Is Sacred

מבין כמות אדירה של להקות ת'ראש גרמניות שהציפו את מולדת ה"סאורקראוט" בשנות השמונים, היו לא מעט ששקעו באיטיות אל דפי ההיסטוריה ולא קמו מהן. לעומת כמה להקות ששמן מוכר עד היום, כמו אבות הז'אנר Kreator ו-Sodom בין השאר, היו גם כמה טובות לא פחות, שנעלמו. Grinder היא דוגמה מצוינת, להקת ת'ראש \ ספיד עם סולן טוב מהממוצע, שהוקמה ב-1984 והוציאה שלושה אלבומים מצוינים, לפני שחבריה המשיכו בהרכב פאוור מהיר בשם Capricorn ואחרי זה Nemesis, ואז נימוגו. Nothing Is Sacred, האלבום האחרון של הלהקה, הוא גם זה שהיה המלוטש מבין הוצאותיה, הוא שוחרר, כמו מרבית קלאסיקות הת'ראש של התקופה, בחברת התקליטים Noise, והיווה אחד החזקים של הלהקה – ת'ראש מהיר, מנוגן היטב, אבל גם מלודי. מבין מאות להקות אחרות, זו לדעתנו אחת המפוספסות ביותר של סצנת הת'ראש הגרמנית של התקופה.

Artillery עם האלבום By Inheritance

וותיקי הסצנה ואלו שחולים על הסגנון הזה שמתעורר לחיים בשנים האחרונות, זוכרים לטובה את החבר'ה הדנים האלו. Artillery החלו את דרכם כבר ב-1982 ושחררו את אלבומם הראשון Fear of Tomorrow ב-1985. אלבומה השלישי של הלהקה נקרא By Inheritance ואחריו, היא נכנסה לתרדמת עד שחזרה לתודעה ב-1999 עם האלבום B.A.C.K. כיאה לסגנון ולתקופה הליריקה עוסקת בנושאים חברתיים, מדיניים וכד'. קולו הצווחני של Flemming Rönsdorf מסמל יותר מכל את Artillery. לצערנו, הם בחרו להיפרד ממנו איפשהו בעשור האחרון. אז מה יש לנו כאן? אינטרו קצר בסגנון מזרחי שמתחבר ל-"Khomaniac". יעני חומייני מנייאק, כמובן שלא מתכוונים כאן לג'וקונים החומים הקטנים שכשמועכים אותם משאירים ריח מסריח, אלא לג'וק גדול, אבי המהפכה האיראנית.

האחים הגיטריסטים לבית Stützer מחזיקים את כל השירים בריפים מהירים ומנסרים תוך שימוש מאוד נרחב בסולואים, נגינה משולבת וכדומה. "Beneath The Clay" ממשיך את הקו שנקבע ונותן בראש. שיר הנושא, "By Inheritance", הוא תמצית הת'ראש – שימוש בריפים מהירים ומקצב תופים פשוט, מרובה מעברים. למרות זאת, Artillery השתמשה במספר ערוצים בהקלטת הסולן, דבר ייחודי ללהקות מסוג זה בתקופה בה הת'ראש נתפס שיא הפשטות ושיא האגרסיביות. לבסוף, חייבים לציין את הקאבר מעולה שהלהקה עשתה ל-Nazareth הוותיקים. קולו הצווחני של Flemming מתאים היטב לקולו של סולן Nazareth, רק המוסיקה נשמעת כאילו נגני Nazareth לקחו כמה ממריצים המיועדים לסוסים. לסיכום, אלבום ת'ראש קלאסי מצד אחד, אבל עם זאת מושקע, מלא בסולואים, שבירות וכדומה. לא הרבה מכירים אותו, אבל אנו מקווים שיזכה להערכה המגיעה לו.

Bitter End עם האלבום Harsh Realities

תאומי Megadeth לא חסר, כמו שלא חסרים מעתיקי Metallica. די ברור שללהקות ת'ראש כל כך מצליחות משנות השמונים יצמחו באותה תקופה להקות שמנסות להישמע אותו דבר, מדובר היה במסלול להחתמה בחברות גדולות שהחתימו אז כל להקת ת'ראש שהראתה שמץ של כשרון – ו-Bitter End הראו הרבה כשרון. הלהקה האמריקאית שהוקמה כבר ב-1982 ידעה לנגן, לסולן Matt Fox היה קול מלודי טוב שהזכיר את של Mustaine, וזה בטח לא הזיק לה כשחברת Metal Blade החתימה אותה. כל זה תורגם לאלבום בכורה מלודי, מנוגן היטב, שיצא ב-1990, ולמרות כל הציפיות לא הרעיד את אמות הסיפים, כי בשלב הזה הגראנג' נכנס לתמונה, וכל אותן להקות טובות יותר ופחות שהוחתמו, צנחו מהחברות כשם שהגיעו אליהן, ו-Bitter End היא בהחלט אחת מהן. אף אחד מחברי ההרכב לא המשיך ללהקה מוכרת או משמעותית במיוחד, אבל כולם ממשיכים להיות פעילים במטאל בארה"ב, ביניהם Fox עצמו, שאיתו גם יצא לנו לדבר קצת עם סצנת הת'ראש של התקופה והלהקה עצמה.

Depressive Age עם האלבום Lying In Wait

ללהקת Depressive Age היה קטע, משהו שכיום כבר אי אפשר לחקות או להמציא. הלהקה הגיעה כולה ממזרח גרמניה, לפני נפילת החומה, שם ישב סולנה Jan Lubitzki, בכלא למספר שנים על נסיון לחצות את הגבול למערב. כנראה שזה היה מאסרו הארוך שהוביל את Depressive Age ליצור את הת'ראש המלודי הדכאוני ביותר שניתן להעלות על הדעת. First Depression, האלבום הראשון של הלהקה, אפילו הכיל שיר שלם על תקופת המאסר של Lubitzki בשם "Innocent In Detention", אפשר לנחש מה הייתה דעתו על החוויה. מוזיקלית הלהקה שילבה הרבה דמיון ויצירתיות שלפעמים גרם לת'ראש שלה לא להישמע ממש כמו ת'ראש, ואין ספק שבאלבומיה האחרונים היא כבר הפכה להרבה יותר קרובה ללהקת רוק, אבל שני האלבומים הראשונים שלה הם מהמיוחדים והטובים של הת'ראש. כיום? אף אחד מחברי ההרכב לא עושה משהו משמעותי לצערנו בז'אנר, ו-Jan Lubitzki פעיל רק בהרכב גות'-אלקטרו בשם Jan Dorn, שרחוק מאד מהת'ראש של להקתו לשעבר.

Sacrosanct עם האלבום Tragic Intense
Sacrosanct היא מטובות להקות הת'ראש הטכניות שהיו קיימות. הלהקה הוקמה ע"י גיטריסט להקת Pestilence לשעבר עם עוד כמה נגני מופת מסצינת המטאל ההולנדית של שנות השמונים, וב-1990 הוציאה את אלבום הבכורה המופתי שלה, Truth Is-What Is. שילוב הנגינה המורכבת והאיכותית של Sacrosanct, על גבול הג'אז לעיתים, עם מלודיות מוצלחות, הופך אותה לאחת הלהקות הטובות בז'אנר הלא ממש ידידותי לאוזן שנקרא Technical Thrash, ואלבומם האחרון, Tragic Intense, הוא ככל הנראה האלבום שבו היא הביאה את הז'אנר הזה לשלמות. אותו גיטריסט, Randy Meinhardt, ממקימי Pestilence, פעיל היום בלהקת גות' מטאל זניחה יחסית בשם Neon Dream, אחת מהרבה כאלו בסצינה ההולנדית, ונותר רק לבכות על ימים יפים שחלפו.

Gothic Slam עם האלבום Just A Face In The Crowd

במבט ראשון, Daniel Gomez הסולן, Bill Genese ו-Klaude Ryker הגיטריסטים יחד עם J.T הבסיסט ו-Dave Chavarri המתופף נראים כמו נציגי איגוד הגננים הפורטוריקנים של ניו ג'רזי. אבל הם לא, אחרת לא היינו כותבים עליהם כאן. אחרי שני אלבומים בלבד, שיצאו אחד אחרי השני ב-1988, הלהקה הספיקה להעלם מהזירה. חוץ מ-Chavarri שהמשיך לנגן עם כמה הרכבים חשובים מאוד כמו Lääz Rockit, M.O.D., Pro-Pain, Merauder ואפילו הקים את Ill Nino שנוטים יותר לכיוון הניו מטאל. בתקופה שבה Slayer, Metallica, Megadeth ועוד רבות וטובות עשו תחרות מי מנגנת מהר יותר, חזק יותר ואגרסיבי יותר, כמה להקות בחרו לעדן את הבלגן ולהוסיף פן יותר מורכב למוזיקה שלהן. יותר מאוחר Anthrax ישמעו ויזכירו מאוד את Gothic Slam.

הסאונד בסיסי אך מספיק כדי להבליט את תיפופו של Dave, הבס הדומיננטי וקולו הצווחני של Gomez, מספקים את הסחורה בזמן שהמילים עוסקות, מן הסתם, בנושאים חברתיים, אלימות ופוליטיקה. "?Who Died And Made You God" זכה בקליפ משעשע ב-MTV שממש לא משקף את איכותה של הלהקה, אך מהווה כניסה מצוינת לאלבום. בדומה ל-Artillery, גם Gothic Slam נותנים כבוד לוותיקים וזוכרים מה גרם להם להתחיל עם המטאל. הם מבצעים שיר של Thin Lizzy, בפרשנות הייחודית שלהם, ביצוע הכי אולדסקול שיכול להיות, ריפים חזקים, ופזמון בו Gomez מגובה ע"י שאר חברי הלהקה. ללהקה נטיות לזלוג לכיוון הפאנק או הקרוסאובר אבל דבר זה לא גורע בכלל מהכיף בהאזנה. זה לא אלבום שנועד לשמש מוזיקת רקע לפיצוח גולגולות, אלה להאזנה עצמית ושחרור עצבים.

Vendetta עם האלבום Brain Damage

כשהת'ראש הגרמני נותן אלבום מופת, בהחלט אפשר לצפות שיהיה מדובר באלבום מהיר, אגרסיבי ופחות מלודי מהאלבומים האמריקאים של התקופה – ו-Vendetta היא הדוגמא מושלמת. הלהקה, ששילבה ת'ראש מהיר ועצבני עם יכולת טכנית גבוהה במיוחד, הוציאה שני אלבומי מופת ב-1987 ו-1988, שמהווים שתיים מהדוגמאות הטובות ביותר של ת'ראש גרמני אמיתי, כולל שירה צרחנית בסגנון Kreator, סאונד רזה בהרבה מזה האמריקאי, ומהירות כמעט בלתי פוסקת. אי אפשר לתאר את המוזיקה של הלהקה באלבומה השני – Brain Damage – כמהוקצעת או מלוטשת יותר, אבל בהחלט אפשר לומר שהיא מצליחה לשתול איכות אמיתית בתוך מה שעלול להטעות אוזניים פחות סובלניות שישמעו רק ת'ראש מהיר ורצחני. Vendetta התפרקה למספר שנים לא קטן, אך הורכבה מחדש ע"י בסיסט הלהקה, שהספיק בינתיים להוציא בשנים האחרונות שני אלבומים עם הרכב שונה לחלוטין מזה המקורי.