האלבומים שעשו אותי – 10 האלבומים שהשפיעו על ישי שוורץ
הפעם בפינת האלבומים שעשו אותנו מתארח ישי שוורץ, המנהל והבעלים של חברת Raven Music, סולן מטאל לשעבר, דמות מפתח מקומית, כתב אורח אצלנו במגזין ומפיק עסוק. הוא התפנה בין שלל עיסוקיו בשביל לספר לנו עשרת אלבומי הרוק והמטאל השפיעו עליו הכי הרבה, ריגשו אותו, נגעו לו והפכו אותו למי שהוא. מ Iron Maiden ועד ל Madball, מ Motley Crue ולאורך כמעט 30 שנה כמטאליסט. אז הנה הוא, האיש והעורב.
Iron Maiden – Seventh Sun Of A Seventh Sun
מבחינתי: הטופ של הטופ, מצאתי את עצמי אלפי פעמים בתוך הסיפור של הבן השביעי, פעם מנסה לפרק ולהבין את החלומות המורכבים, את הסיוטים, את התקוות, פעם אחרת מנסה לצעוק חזק את האמת שלי לעצמאות נגד המקובל, פעם אחרת מתפוצץ עם הרגש והולך עד הקצה כדי להרגיש רק עוד פעם אחת, תוהה בתוך ים של עבר, הווה ועתיד, חולם על אירועים שקרו חודשים ושנים לאחר מכן, ובוכה כשהטובים תמיד הולכים ראשונים אל הסוף.
אני מכיר את האלבום הזה מהיום שהוא יצא כשהייתי בכתה ז, ילד בן 12 וחצי, מאז ועד היום הוא יושב אצלי בפסגה, יש כאן מושלמות נדירה של נגינה, הלחנה, סאונד וטקסטים שיוצרים אלבום על זמני עם אמירה עמוקה שעומדת בגאווה מול כל יצירה מוזיקלית של אמני רוק מוערכים מפינק פלויד ועד הביטלס, סטיב האריס כתב כאן את סאגת חייו בתוך שכבות על גבי שכבות של מטאפורות ספרותיות כשמתחתן ישנה הצעקה של האינדיבידואל שמלא בידע, רגש ועומק ונחנק מהכבלים שהעולם הזה מציב מולו, עוד לא שמעתי על בנאדם אמיתי שהוא בן שביעי לבן שביעי אבל בעיני יש מיליוני אנשים בעולם שהרגישו את האלבום הזה לעומק וכל אחד מהם הוא הבן השביעי.
Iron Maiden – Infinite Dreams
Megadeth – Rust In Peace
דייב מאסטיין הוא הילד הכי חכם בכתה, זה שראה יותר מדי, יודע יותר מדי ומדבר יותר מדי, אבל דייב מאסטיין הוא גם ילד דחוי עם לב מרוסק, ולדייב מאסטיין יש דעות חברתיות מוצקות על העולם, האלבום הזה שיצא כשהייתי בכתה ט ב 1990 היה מהפכה, בארץ שנאו את Megadeth, לא הבינו אותם, הייתי מתווכח ומגן עליהם בחירוף נפש, הכל כאן היה מהפכה, הנגינה לקחה מעולם ההאבי מטאל את הסולואים והטאץ` המלודי, ומעולם הThrash את המהירות, המתכתיות והביקורת החברתית ויצרה בן כלאיים שנקרא Speed Metal ש Megadeth מתחילת הקריירה ועד לאלבום זה כולל היו הנציגים הבולטים שלו, היה כאן אתגר להאזין והאזנתי לאלבום הזה אלפי פעמים, והיה כאן מסר חד, מאד חד "אל תשאל מה אתה יכול לעשות למען המדינה, תשאל מה המדינה יכולה לעשות למענך" קרי האינדיבידואל מעל למדינה מעל לקונפורמיזם, כשזה היה פוליטי אז Holy Wars נפל עלי כבום ישר לתוך ימי מלחמת המפרץ, כשזה היה חברתי אז שוב, דימויים על גבי דימויים ו Hangar 18 מציג את האדם ככלי בידי הממשל וכל פרשת החייזרים היא לא יותר ממטאפורה (נראה מצוין בקליפ) וכשאתה עם לב מרוסק, פגוע ומלא כעס ומאסטיין שר את Tornado Of Souls אתה כואב אתו, צועק אתו, בוכה אתו, מתעצבן אתו, אין ספק שזה אלבום גאוני.
W.A.S.P. – The Crimson Idol
אם יש אלבום מקביל ל The Wall בעולם המטאל: זה האלבום, The Crimson Idol גרם לי לחקור את הנפש שלי בצורה שאף אלבום לא עשה, להתבונן פנימה לחוויות מהילדות, לכאבים, לשאיפות, לחלומות שאולי עדיף שלא יתגשמו לעולם, לכמיהה האינסופית לחיבוק ואהבה שירגיעו אותי וישחררו את הר הגעש הזה שנמצא אצלי ואצל Blackie Lawless בתוך הבטן, אין נושא שהאלבום הזה לא נגע בו, השחיתות בתעשיית המוזיקה, האכזבה במערכות יחסים, הבדידות בצמרת וקשיי ההצלחה, המשברים, ההתרסקויות, הקימה מהכאב חזק ומנצח, האלבום הזה היה החבר הכי טוב שלי, החברה שלי, הפסיכולוג שלי והמנטור שלי במשך כמה שנים טובות והוא נחקק כאחד האלבומים שהשפיעו לי על החיים בצורה הכי חזקה ומטלטלת.
W.A.S.P. – The Great Misconceptions of Me
Guns N' Roses – Appetite For Destruction
עוד אלבום שכשהוא יצא בסוף 1987 אף אחד לא הכיר אותו בארץ, קיבלתי אותו משכן שחזר מארה"ב, הוא היה בכתה ו, אני בכתה ה, לקח שנה וחצי בערך עד שכל העולם קלט איזו פצצה נחתה על עולם המוזיקה אבל אותי האלבום מיגנט מהרגע הראשון, זה אלבום של הרחוב, באווירת רחוב ועוסק בדקדנס של הרחוב, כשכל זה מולחן ומבוצע על ידי אנשים שלקחו מהרולינג סטונס ומהראמונס את הבסיס הראשוני, מהאנוי רוקס ומניו יורק דולס את התדמית ומהחוויות הקשות שעברו בחיים את האמירה, אקסל רוז נורא רצה להצטייר כמצליח, כאחד שלא שם פס, שהכל על הזין שלו, אבל לא הלך לו אצלי, כשהוא שר את I Think About You ו Out Ta Get Me קלטתי איזה כאב ועצב הבנאדם מחזיק בפנים, הוא לא החתיך התורן של עולם הגלאם, הוא הגאון שסופג הכל, ממש כמו דייב מאסטיין בהרבה מובנים, ו Appetite For Destruction הוא אלבום רוק כבד מושלם מכל בחינה, מהות הרוק נ` רול נוטפת ממנו, אין יותר מזה.
Metallica – And Justice For All
היום זה נראה מיינסטרימי ואלמנטרי אבל כשזה יצא ב 1988 זה היה הכל חוץ ממינסטרימי, בואו נשווה רגע לישראל, Lady Justice עבור האמריקאי שמאוהב בפסל החרות שלו זה בערך כמו הכותל המערבי לישראלי המצוי, עכשיו, דמיינו להקה שתוציא על עטיפת האלבום את הכותל המערבי נחרב כשכל האלבום מלא בשירים על הרקבון החברתי, השחיתות, החברה הרומסת, המיליטנטיות שכבשה כל חלקה טובה ולקינוח שיר על פצוע שהפך צמח במלחמת לבנון ומתחנן שינתקו אותו מהמכונות ולא מבין על מה הוא נלחם בכלל ולמען מי, מבינים את ההשוואה? יופי.
מוזיקלית האלבום לקח קצת מעולם ה Speed Metal מבחינת בניית השירים ומורכבותם, כשזה יצא זה הוגדר כ"תקליט כפול" וגם נמכר במחיר כפול, מטאליקה שדרגה את Master Of Puppets שהיה התקליט הכי טוב שלה עד אז והעלתה את הרף עוד שלב קדימה, כשפותחים אלבום במשפט כמו Blackened Is The End ויוצרים יצירה כמו To Live Is To Die אין לאן להמשיך, הכל ברור, ומה שהיה ברור הוא שהיה כאן שיא שעולם המטאל לא ידע עד אז ולא ידע מאז.
Metallica – Blackened
Motley Crue – Theatre Of Pain
הייתי ילד קטן כשהאלבום הזה יצא, זה היה האלבום הראשון שלהם ששמעתי, גם אלבום הרוק הכבד הראשון שלי. החבורה שהביטה בי מתוך עטיפת התקליט במבט של "בוא אתנו, הצטרף למסיבה שלנו, צא לרחוב" לא השאירה מקום לספק, בדרך מחנות התקליטים קניתי לראשונה קופסת סיגריות ובירות בקיוסק הקרוב… יותר מ 25 שנה אחורה, ואני חוזר בראש לאותו יום שישי ולמסיבה של אותו הערב – ילד קטן, עם המון תמימות נעורים, אבל הרבה נחישות, משום מה הרגשתי הרבה יותר בטחון באותו ערב… ככה זה כשיש לך חברים כמו טומי לי, ניקי סיקס ווינס ניל…
מוטלי היו אלופים בלהמציא את עצמם מחדש בכל תקליט ובו בזמן להשאר בקו אחיד המזוהה עם הלהקה, עטיפת האלבום לקוחה מהמחזמר והספר הצרפתי Comedia Del Arte – שתי המסכות – האחת צוחקת, השנייה בוכה, האחת מקרינה אור, לשנייה יש עצב בעיניים ופנטגרם על המצח. Motley Crue הביאו הצגת תיאטרון אל בימת הרוק אנד רול, חברי הלהקה לבשו בגדים ססגוניים, מלאי איפור, מימד תיאטרלי חזק שלט ביצירה לכל אורכה.
Theater Of Pain היה מסע ההתבגרות שלי בצורה הראשונית והבתולית ביותר, אין פלא שאת חלקה העליון של יד ימין שלי מעטרת לה עטיפת האלבום, ללא שמץ סקפטיות או אי ודאות, 2 המסכות משכו אותי פנימה לתאטרון הכאב של ארבעה בחורים שידעו להפיק זהב מתוך זוהמת החיים. ניקי סיקס, טומי לי, מיק מארס ווינס ניל, האחרון ניסה ללא הצלחה, ליישר קו עם הצד החיובי של החיים לאחר הטרגדיה הנוראה אותה עבר והעונש אותו נשא כצלקת עד, אך הצלקות והפצעים החלו לתפוח לממדי ענק, המסכה המאיימת קראה חזור והלוך לטרף, היא קבעה את הפגישה השנייה בין Vince למוות, וצירפה לדייט גם את Nikki, היא תמשיך למשוך את החוטים בריקוד המוות לאור פנסי הבמה, מעל בימת תאטרון הכאב.
Death – Individual Thought Patterns
צ`אק שולדינר הפך באלבום הזה ממוזיקאי דת` מטאל נהדר למוזיקאי הכי מעניין וטוב בעולם המטאל ב 1993, הוא הפך מכותב טקסטים טוב להוגה דעות חד כתער, עמוק, פילוסופי, מורכב ומפותל, Death (או יותר נכון לומר צ`אק למעשה) הביאו את הז`אנר לשיא באלבום הזה, יש כאן מיצוי של כל עולם הדת` מטאל בשיאו, התלבטתי אם להכניס לרשימה הזו עוד שני תקליטים מהתחום, את Blessed Are The Sick של מורביד אנג`ל ואת Left Hand Path של Entombed, אבל האלבום הזה של Death מסכם עבורי בצורה הכי טובה את תחום הדת` מטאל בחיי ולא הרגשתי שיש מקום או צורך לעוד אלבום השניים שכשלעצמם נהדרים אבל בואו נודה בזה: פחות טובים.
Death – Mentally Blind
At The Gates – The Red In The Sky Is Ours
כשממעתי לראשונה ב 1992 את האלבום הזה התאהבתי, התאהבתי בשירה הבוכייה של טומאס לינדברג, התאהבתי בטקסטים הכואבים, בכינור החצי מזייף חצי "יהודי עתיק", בשירים המורכבים, במסתורין שאפף את כל האלבום דרך העטיפה ועד לסאונד, בזעקות השבר של Neverwhere ו Windows שגרמו לי לבכות לא פעם ולא פעמיים, At The Gates הצליחו ליצור לראשונה מוזיקת Death Metal/Black Metal המושתת על עצב, אף להקה לא עשתה זאת לפניהם, הריפים היו כואבים, מהירים וברוטלים אבל עצובים, זה אלבום שמבחינתי ממצה ומסכם את כל הסצינה הסקנדינבית, אין טוב ממנו שם, וממש כמו בדוגמא של Death, יכולתי להכניס אלבומים מצוינים של Emperor, Bathory ו Dissection שכולם מעולים, אבל כולם נופלים מול האדום שבשמיים, אם אני צריך לקחת מכל סצינת המטאל בסקנדינביה, כל האקסטרים מטאל אלבום אחד ויחיד: זה האלבום בלי ספק.
Alice Cooper – Welcome To My Nightmare
זה האלבום היחיד ברשימה שגיליתי אותו בגיל 28 ולא בשנות הנעורים שלי, ודוקא עקב זה ברור שהיותו כאן רק מחדדת את ההשפעה האדירה שלו עלי, מוזיקלית זה לא אליס קופר שאתם מכירים מ Poison, רחוק שנות אור משם, זה אלבום קונספט מאמצע שנות השבעים בהפקה נהדרת של בוב אזרין שהפיק את הביטלס ואת קיס, זה אלבום שבעיני הוא פרוגרסיב רוק טהור (פרט אולי לשיר אחד) מעטפת הסאונד היא סבנטיז, רכה ומלטפת אבל מלודרמטית, זה אלבום שבשבילי מסכם נהדר את כל שנות השבעים ברוק הכבד ובפרוג רוק, יכולתי להכניס כאן אלבומים של Rainbow, Kiss, Black Sabbath אבל באלבום הזה של אליס קופר היה משהו שלא היה באף אחת מהלהקות ההן, היתה בו אמירה, הוא שר כנגד אלימות של בעלים מכים, שר על פיתוח העצמי, שר על ההתמודדות מול החריג בחברה, אף אמן מהתחום הכבד כמעט ולא נגע בנושאים האלו אז ובטח לא בכזו צורה שחיברה מוזיקליות מדהימה, חזותיות תיאטרלית והגשה מלאת כריזמה של טקסט נוקב.
Alice Cooper – Welcome to My Nightmare
Madball – Demonstrating My Style
אני חייב לאלבום הזה כל כך הרבה, ולכן הוא כאן, יש בי צד שמאד מתחבר למקום ממנו מגיע ההארדקור והפאנק, הערכים, הלויאליות, החברות בדם, ההתמודדות מול החברה, ומול הקשיים בחיים כשנקודת המוצא היא לא להשבר, לא להכנע, להילחם על מה שאתה מאמין בו ולעמוד גאה על האידיאלים שלך, Madball באלבום הזה ספציפית נגעו בי הרבה יותר עמוק מספולטורה או ביוהאזארד או בלאק פלאג או כל הרכב אחר שבא מאותו מקום, השירים הקצרים, הפשוטים מאד לנגינה, השירה של ה"גאנג" בפזמונים, חוסר הפוזה, האמת, זה אלבום של אמת, זה אלבום שבכל פעם שקורה לי משהו קשה בחיים אני חוזר אליו, מתחבר אליו, סופג אותו ללב ולשכל ויוצא אחרי 35 דקות מחוזק ועם ארגז כלים חדשים ואפקטיבים להתמודד עם המציאות ולהצליח, לא לוותר, על כמה אלבומים אתם יכולים להגיד את מה שרשמתי עכשיו? יפה….