הבטן הרכה – על ה Guilty Pleasures שמתחבאים בארון
בכולנו יש צדדים רכים יותר, ואני לא מדבר על האזור ביום קו החגורה לחזה, אם כי גם שם – ועל אף המאבק התודעתי במקרר הזדוני והשעות בחדר כושר – לצערי עדיין לא חסר לי. אני מדבר על חטאי האוזן ואני מדבר על בלאקרים מאוד קשוחים כמוכם, על בלאקרים מעט פחות קשוחים כמוני, ועל מה שאנו מרשים לעצמנו בספוטיפיי או על הפטיפון כשאף אחד לא רואה. אני מדבר כמובן על מטאל מלודי יותר, קליט יותר, מופק יותר, לפעמים מודרני יותר ובעיקר פופי יותר. אני מדבר על רשימת אלבומים שכל חובב מטאל קיצוני מחזיק מתחת למיטה המטאפורית כמו חוברות פורנו לא מטאפוריות של מתבגר משנות השמונים. אני מדבר על אסקפיזם מהאסקפיזם.
לא משנה אם הצוואר שלך קיבל חיים משל עצמו כתוצאה של שנות הד באנגינג לריפים של קניבל קורפס, או שהמשיכה שלך ליערות עבותים, משקעים קרים ושנאת אדם עדיין שם מבצבצת מתחת לחולצה המכופתרת, המנוי לזום והיונדאי איוניק, עדיין בפלייליסט של חייך יהיה אפשר למצוא חטא מתקתק ופופי כזה או אחר. מאלבום נו-מטאל מהתקופה שכל החברה שלך הרימו קוצים בשיער והפליגו ברחבי העיר עם באגי ג'ינס נמוכים, דרך אלבום גלאם מטאל שתמונת הלהקה על העטיפה האחורית בלבלה אותך מינית בגיל שבו היית מבולבל מינית גם ככה ועד אלבום מטאל סימפוני שעזר לך לא פעם במשימת הפצת המטאל בקרב הפלבאים המסכנים שעדיין לא ראו את האור.
הרשימה הווירטואלית או הפיזית הזו, היא אישית לא פחות מכל רשימת טופ כזו או אחרת בחייך. האלבום הזה היה אלבום המטאל הראשון ששמעת, האלבום הזה מזכיר לך בן זוג או בת זוג, האלבום הזה סתם נכנס לך לאוזן וללב ללא כוונה ופשוט נשאר שם, והאלבום הזה היה שם בדרך להקפיץ אותך רחוק יותר אל מחוזות קיצוניים יותר.
מספר הרשימות כמספר שומעי המטאל, אך בהתחשב בעובדה שאני הוא זה הכותב כאן, הרשתי לעצמי להביא כאן את הרשימה האישית שלי. כיום על מדף התקליטים שלי ובפלייליסט של אלבומי כל הזמנים שלי, תמצאו משהו כמו 75% מטאל קיצוני. זה מה שאני אוהב ואני לא מתבייש בכך, אבל הפעם אני רוצה לתת כבוד גם לתחנות המוזיקליות היותר רכות של חיינו. של חיי.
Linkin Park – Hybrid Theory
בגיל 16 לא ידעתי כמעט כלום על מטאל. וכשאני כותב כמעט, אני מתכוון למאוד קרוב לכלום. Hybrid Theory היה אחד האלבומים הראשונים שקניתי מכספי האישי. זה היה מספר חודשים לאחר שקיבלתי במתנה את הדיסקמן הראשון שלי. אני לא באמת זוכר למה קניתי אותו. אולי הייתה זו המלצה של המוכר או משהו בעטיפה שמשך אותי. אך מהשמיעה הראשונה, הדיסטורשן הלא מוכר לי והצרחות של צ'סטר העיפו לי המוח כל כך רחוק, עד שמספר חודשים לאחר מכן הייתי כבר עמוק בתוך המסע המטאלי עם אלבומים של Pantera, Metallica ו-Cradle.
HIM – Love Metal
האלבום הזה היה החטא הקטן שלי עוד מההתחלה. ב-2003 כבר חקרתי אזורים פחות מיינסטרימים של המטאל והבאז סביב הפינים לא בדיוק תרם לרצון שלי לבדוק על מה מדובר. בכל זאת, כולנו היינו שם בשלב הזה בו הלעומתיות המטאליסטית שלנו עדיין לא התאזנה והאינטואיציה ייעצה לנו לסלוד מכל מה שטרנדי. הרי טרנדי זה פופ. גם במקרה הזה אני לא זוכר איך הגעתי בסופו של דבר להאזין לאלבום הזה, אבל הרוק הכבד, המלודי והגותי של HIM עם הקול העמוק של Ville Valo, עושה לי טוב עד היום. במיוחד באלבום הזה.
Rammstein – Mutter
האמת היא שבאותם שנים היה מבחר לא קטן של מטאל ורוק כבד עם אלמנטיים תעשייתיים מהסוג הנגיש. מ-Marilyn Manson, דרך מגוון להקות ניו-בריד ששילבו ניחוח אינדסטריאלי ועד Fear Factory שלא יכולת להסיט את מבטך מבלי להיתקל באחת ההוצאות שלהם. אותי אישית זה פחות משך, אבל אפילו אני מצאתי את עצמי עם פה פעור בקולנוע מול הופעת האורח של ראמשטיין בסרט הפעולה XXX. למחרת רכשתי את האלבום Mutter והשאר היסטוריה.
SOAD – SOAD
כן אני יודע שאלבום הפריצה שלהם הוא Toxicity, אבל בשבילי היה זה לא אחר מאשר אלבום הבכורה. אם אני זוכר נכון המליצו לי על SOAD כעל להקת נו-מטאל, אבל השירים הקטנטנים וההיפראקטיביים שנשפכו לי אל תוך האוזן בשמיעה הראשונה, לא נפלו לי לשום הגדרה מוזיקלית. זו הייתה חוויה אלטרנטיבית במובן העמוק ביותר של המושג. SOAD התפתחו להם בדרכם הייחודית ועשו אלבומים מצוינים, אבל ל- Self-Titled שלהם תמיד אזכור חסד נעורים.
Staind – Break the Cycle
לא יודע כמה מכם זוכרים את התופעה הנקראת פוסט-גראנג'. בכללי הייתה זו תופעה די איומה שהגיעה לשיאה בסוף התשעים ותחילת האלפיים. מספיק רק שאגיד שהמימ הפרה-היסטורי הקרוי Nickelback היה חלק מהתופעה הזו, ואתם לבטח תבינו לבד על מה מדובר גם אם אתם צעירים מכדי לזכור בעצמכם. אך היו שם גם מספר אלבומים לא רעים וקרובים יותר למטאל, ואחד מהם הוא השלישי של Staind אליו שמורה לי פינה קטנה וחמה בלב עד היום.
Whitesnake – Whitesnake
גלאם מטאל אף פעם לא היה הגילטי פלאז'ר שלי. כנראה זה עניין של גיל. אולי אם הייתי מתבגר בשנות ה-80, הייתי נהנה בין ריף ת'ראש אחד למשנהו להרגיע את המוח עם Def Leppard או Poison, אבל התבגרתי בתקופה אחרת, ובכל זאת ה- Self-Titledשל Whitesnake איכשהו חצב את דרכו אל אוזניי. האלבום האדיר הזה שמלא להיטי-על אלמותיים של מטאל שיער והאבי קל הפך די בקלות לאלבום הגלאם מטאל האהוב עלי.
Therion – Lemuria
ב-2004 הייתי כבר עמוק בתוך הפולק על הצד היותר כבד שלו. הייתה זו תקופה של התפוצצות התת-ז'אנר, ולצד צעדים ראשונים בחקירת יסודות הבלאק לאחר שסיימתי לגמוע לא מעט Cradle, Dimmu Borgir ו-Old Man's Child, התרחקתי כברת דרך מהמטאל המלודי. לכן כשנכנסתי לחנות וביקשתי המלצה, המוכר היה צריך להתעקש שאתן צ'אנס ל- Lemuria. ומה אגיד לכם?! עד לרגע זה אני אסיר תודה על כך. אף פעם לא הייתי חובב גדול של מטאל סימפוני ושל הרכבים כמו Nightwish אוWithin Temptation, אבל Therion ובמיוחד Lemuria הם בהחלט יוצאים מהכלל.
Metallica – Metallica
שירת הברבור של הכתבה הזו היא תחנה ראשונה של לא מעט מטאליסטים בני גילי ומבוגרים ממני. נכון, במשך השנים נסחפתי בהנאה רבה אל עבר אלבומי הת'ראש המופתיים של מטאליקה, אבל אני בטוח שעד יום מותי לא אשכח את הפעם הראשונה שהאזנתי לאלבום השחור. הייתי חדש לז'אנר והייתי נורא סקרן ומלא התרגשות של מגלה ארצות. ישבתי לבד על מרפסת ירושלמית בסתיו. עם הדיסקמן הנאמן על ברכיי כשבאוויר בריזה קרירה ואת רצפת המדרכות מכסה שלכת. אני זוכר בבהירות רבה דווקא את הפתיח הסמי-מזרחי של Wherever I May Roamמתנגן לו באוזניי. אני זוכר חוויה כמעט חוץ גופית. רוחנית במהותה. לא אכפת לי כמה שנים עברו ועד כמה הפלייליסט שלי היום אוונגרדי וכבד. האלבום "הממוסחר" הזה מונח עמוק ביסודות שלי כחובב מוזיקה.