לא, אם זה מה שחשבתם, הכתבה הבאה לא תעסוק באותם עוטי שחור מאופרים – שבמקרה מאזינים למוזיקה הידועה כ-"גותית" – אלא בעם הגותי, שמקורו ככל הנראה היה בסקנדינביה העתיקה, בעיקר באזור שבדיה וזאת עד שנדד ולבסוף התיישב בעיקר באזורים של רוסיה וגרמניה הקדומות.

הגותים

מקורם של הגותים היה ככל הנראה בשבדיה, באזור שנקרא אז גוטלאנד כשבמאה השנייה נדד השבט הגותי לאזור Sythia, האזור שהיום מהווה חלק מאוקרינה. הגותים הפכו להיות שם נרדף לעם לוחם אכזרי, בעיקר בגלל המנהג הדתי – שהיה נפוץ בקרבם – של הקרבת שבויי מלחמה לאל המלחמה שלהם, טיז. לא הרבה ידוע על הדת הגותית, אך מה שכן ידוע זה שהדת הייתה דומה ברובה לאלו של מרבית השבטים האירופאים והגרמאנים הקדומים, כשמספר אלים נמצאים במרכזה.

אחת המיתוליגיות הגותיות שכן שרדו היא זאת על "אהרימר", חלק מסאגת "הרבארר". ע"פ האגדה "אהרימר" הייתה הבירה הגותית האגדית, וחלק מהמיתולוגיה הנורדית הנרחבת. הופעתה הראשונה של הבירה הגותית הייתה כשדמותו של "אנגנטייר" נקמה את מותו של אביו, "היידרק", והשתלטה מחדש על החרב הקרויה "טירפינג".

במאה ה-3 לספירה התפצל השבט הגותי לשני שבטים קטנים יותר, הויזיגותים (הגותים המערביים) והאוסטרוגותים (הגותים המזרחיים). לאחר הפיצול היו אלו הויזיגותים ששיגרו התקפה מסיבית על האימפריה הרומית, ובין השאר ביצעו ביזה עצומת ממדים בביזנטיון (איסטנבול של היום), אחת הערים החשובות של התקופה הקדומה. לבסוף נחלו הגותים נחלה צורבת ב-"קרב נויסוס", שנערך ב-268 לספירה כנגד הצבא הרומי החזק.

המרד הגותי

השבטים הגותים עברו הליך של רומאניזציה בשנים המאוחרות יותר שלאחר הקרב נגד רומא. מבחינה דתית, השבטים עברו לאמונה הארית באותה תקופה, סוג של אמונה נוצרית מוקדמת. בשלב מסוים נפלו הגותים לשליטה של ההונים, העם האסייתי שהפך להיות אחת המעצמות החזקות שידע העולם הקדום – ובעקבות לחץ בלתי פוסק מההונים, הפכו חלק גדול מהגותים לנוודים חסרי בית.

הגותים נאלצו בסופו של דבר לבקש קרקע מהרומאים – כאשר בשלב זה הגותים היו יותר עם של איכרים מאשר אותם שבטים ברברים לוחמים שהיו לפני כן – והם ביקשו את אישורם של הרומאים להתיישב על גבול נהר הדנובה. הקיסר הרומי, "ולאנס", אישר את מעבר הגותים מתוך כוונה לבסס אותם כבני ברית של האימפריה, מה שידוע כ-"פדרטי", אך הפתעה ציפתה לשבטים הגותים, ברגע שהם חצו את נהר הדנובה והתיישבו מעבר לו, החלה שורה של מעשים משפילים מצד השלטונות הרומים המקומיים.

לגותים זה הספיק – שנים של נוודות וגידול תבואה לא הוציאו מהם את יצר הלוחמה האלים שהושרש בהיסטוריה ארוכה של מלחמות – והם החליטו להצטייד בנשק וייצאו למרד אלים כנגד השלטונות הרומים. בתחילה שלח ולאנס הקיסר את הכוחות המקומיים של צבאו – כוח מאורגן היטב אך קטן בהרבה מהצבא הגותי המתהווה – ולאחר שורה של הפסדים בקרבות קטנים, היה ברור לולאנס שהוא יצטרך לטפל במצב בעצמו.

הקיסר יצא לכיוון קונסטנטינופול עם צבא גדול, במקביל, הוא הנחה את מפקד צבאו, סבסטיאן, לצאת מאיטליה עם צבא גדול לא פחות. בדרך נחל סבסטיאן ניצחון כנגד כוח גותי, וולאריס עצמו ניצח סמוך לנהר הריין את האלמאני, עוד שבט גרמאני קדום שהיווה קוץ בישבן הרומאי שנים רבות. שני הצבאות נפגשו לבסוף ליד אדריאנופול, 20 קילומטרים מקונסטנטינופול, וולאנס התכונן לקרב.

למרות המלצות שקיבל לחכות להגעת כוחות נוספים, הוא החליט כי שני הצבאות מספיקים כדי להביס את הגותים. הבעיה הייתה, שהוא העריך את הכוח הגותי כבן 10,000 איש בלבד. הטעות שלו נבעה מכך שחלק גדול מכוח הפרשים של הגותים רכב מרחק גדול לפני שאר הצבא. בבוקר ה-19 באוגוסט, שנת 378 לספירה, התחיל הקרב הגדול. הצבא הרומי – 7 לגיונות וותיקי קרבות ומנוסים – היה בטוח בניצחונו, וגורמים גדולים מהצבא תקפו את הגותים מבלי שניתנה לכך הפקודה.

כוח הפרשים הגותי הגדול הגיע בדיוק בעיתוי הגרוע ביותר מבחינת הרומים, הם נפלו על כוחות הרגליים הלא מוכנים, והקרב הפך לשחיטה שנמשכה עד שעות הלילה. ע"פ הערכות מסוימות, למעלה מ-15,000 חיילים רומים הומתו במהלך הקרב. הקיסר עצמו נהרג במהלך הקרב, כעוד אחד מחייליו, והשבטים הברברים שוב הפכו למעצמה אירופאית חשובה. בסופו של דבר היה זה ממשיכו של ולאנס, תיאודיסיוס, שכרת ברית שלום עם הגותים, והפך אותם לבני ברית של ממש.

כוחם של הגותים המשיך לגדול ולאחר מותו של תיאודיסיוס (שבמקומו שלטו באימפריה הרומית הקורסת שני בניו, ארקדיוס ואונריוס) והחולשה שנגרמה לאימפריה, הובילו לכך שהגותים, תחת שלטונו של אלאריק הראשון (אחד השליטים החזקים של השבט) כבשו חלקים נכבדים מאירופה, ואף בזזו את רומא עצמה בשתי הזדמנויות שונות. בצעד נואש ניתנה להם ככופר אקוויטניה, חבל ארץ שנמצא כיום בצרפת, שם הביסו הגותים את השבט הגרמאני הקדום – הונדאלים. הנקמה על ההשפלה שספגו בידי ולאנוס הושלמה.

השחרור משלטון ההונים וסופם של הגותים

הגותים השתחררו לבסוף משלטון האימים ההוני בקרב נאדו, שנערך ב-454 לאחר מותו של אטילה, המלך ההוני רב העוצמה, שעם סיומו, בעצם, נעלמו ההונים מהעולם. אך לעומת זאת, הייתה זאת ההצלחה שהובילה לסופם של הגותים כשבט עצמאי. העם הלוחם הפך שוב להיות עם של עובדי אדמה שלווים, כאשר בין השנים 553 ו-711 לספירה, שני השבטים נטמעו ונעלמו לבסוף בתוך אומות אירופאיות מודרניות יותר – מה שקרה למרבית שבטי הברברים הקדומים, שלתקופה לא קצרה בהיסטוריה האנושית, שלטו ברוב העולם.