הגיהנום מעולם לא היה חם יותר חלק ב' – Hellfest 2014
צילום: טל צבר, דני אחירון,
היום הראשון בפסטיבלים תמיד קשה וב Hellfest בפרט. והשנה זה לא היה יוצא דופן, אחרי קבלרטק הלכתי למקלחות, חזרתי גמור ונפלתי לישון .הרבה מהתכנונים לא קורים עקב נסיבות משתנות ובעיקר חוסר כוח, אבל הליין אפ של השנה היה מחולק בצורה כזאת שכל יום נמתח לו בצורה פסיכית ולא יכולתי להרשות לעצמי לחזור לאוהל שלי לפני 2 בלילה. היום השני תמיד מרגיש ככזה שתקוע באמצע ובדרך כלל אין בו הופעות, השנה דווקא היו לא מעט הופעות חשובות שרציתי לראות מ Brutal Truth עד ל Gorguts, Against Me(!) ו Harder ולקינוח ידעתי שמחכה לי ב1 בלילה הופעה של Carcass שמאז האיחוד שלווה באלבום קאמבק הם להקה שאני מאוד מצפה לראות. בנוסף לחלק השני הבאתי שחקני חיזוק בדמות חברים שבחרו ללכת להופעות אחרות שגם אני התלבטתי קשות אם ללכת אליהן. אז למה אנחנו עוד כאן? בואו ונתחיל:
היום השני – 20.6
קמנו ב 9 בבוקר פחות או יותר יחדיו, ומיד פרסנו לנו את הפק"ל קפה שהפעם היה כבר מוכן מראש. שחר הביא בגאוניותו מהדיוטי פרי קופסה של חלבה והתנפלנו עליה בהנאה. אחרי שקמנו, התלבשנו, עשינו צרכים והתארגנו עמית ודייב חתכו לסופר ואני ושחר יצאנו להופעות. תיכננתי לראות את Harp שהוציאו השנה אחלה של אלבום סטונר אבל איך שהוא זה לא קרה. הסתפקנו בלשמוע את זה מרחוק ובלקחת את הזמן בקלות.
אחד הדברים שיותר ביעסו אותי בשנה הקודמת (ובסופו של דבר גם השנה לצערי) זה שעקב הטעם הבעייתי שלי יצא שהמון הופעות ראיתי לבד. אז השנה מראש ניסיתי לקבוע עם אנשים בהופעות, והפעם גררתי איתי את שחר לראות את Herder, מפלצות קראסט-הארדקור מהולנד שהוציאו לא מזמן אלבום חדש.
Herder
על Herder שמעתי מאביב גוזלן המתופף של Barren Hope שסיפר לי עליהם בפייסבוק, מהר מאוד בדקתי את האלבום החדש שלהם ודי נהניתי. אז כשהבנתי שיש לי הזדמנות לראות אותם השנה ועוד במשבצת מוקדמת הלכתי על זה מבלי להסס. לפי כמות האנשים שהיו בהופעה מסתבר שאנחנו לא היחידים ששמענו עליהם ואחרי שהם עשו סאונדצ'ק ועבדו עלינו שהם התחילו הם פתחו את ההופעה באמת. מעבר למוזיקה רוצחת השואו של הסולן היה מעולה והוא התפתל וצרח את נשמתו והרגיש שהוא נותן לנו 110% מעצמו. לקראת אמצע ההופעה הסולן קרא לסולן הקודם שבא להתארח לשיר והוא עשה עם ההרכב 2 שירים וגם כן הפגין יכולות מטורפות. ווקאלית הוא היה יותר טוב אבל הסולן החדש הופיע הרבה יותר משופשף ואנרגטי. Herder קרעו לנו את הצורה ב45 דקות ונתנו אחלה פתיחה כועסת לבוקר החם שכבר הפך לצהריים.
קרה ונוצר לי חלון, ניצלתי את הזמן הפנוי בשביל להסתובב, לחפש את הפלאפון שלי שבינתיים הבנתי שכבר הלך למקום אחר, ללכת למתחם ה VIP ולרשום הודעות בפייסבוק למשפחה המודאגת ולעשות עוד קניות מיותרות. התכנון לראות את Benighted נגנז די מהר וגם את שאר הדברים שהיו בין לבין ולא ממש עניינו אותי גם ככה. ההופעה הבאה שלנו באותו אוהל הייתה ב 14:20 הגעתי בזמן ונכנסתי עם שחר לתפוס מקום טוב מקדימה.
Subrosa
Subrosa היו המלצה של שחר נטו, להקה שלא הכרתי שום דבר שהם עשו והדבר היחידי שידעתי זה שיש שם בנות ושהם עושים פוסט מטאל. אבל המלצה של שחר זה מספיק בימינו ולכן הגענו וחיכינו. בפועל היו על הבמה שתי כנריות עם כינור חשמלי, סולנית גיטריסטית בסיסט ומתופף. נשמע מפוצץ ונראה עוד יותר מפוצץ, השאלה האם יש פה משהו מעבר לגימיק מאוד מוצלח? התשובה היא כן מוחץ. במשך 45 דקות Subrosa לקחו אותי להזיה קסומה, Neurosis פמינסטי או לחילופין חזון הזייתי שכולל סירנות בגיהנום. לא פשוט לעיכול אבל מגניב ברמות אחרות ושובר מוסכמות לגבי מטאל, נשים וכלים קלאסיים במטאל ומוזיקה אוירתית בכלל. אם לא לראות חובה עליכם לשמוע, למרות שאת האפקט המלא תממשו רק כשתשמעו את הדואט המופרע של כנרת חורקת בדיסטורשן בצווחות אל מול גיטריסטית ששרה ביאוש. פאקינג איי.
אחרי זה קבענו להמשיך ל incantation ואכן הגעתי לכמה שירים, אבל אחרי 2-3 שירים זה די מיצה את עצמו בשבילי והחלטתי להמשיך הלאה כי לא הרגיש לי שזה מתקדם לשום מקום. אולי אם הייתי מכיר את החומר הייתי נשאר עוד קצת אבל די השתעממתי מהדת' מטאל הדי מונוטוני שלהם.
הנסיון המר מחוץ לאוהל ה Valley ביחד עם מזג האויר הלוהט גרם לי לחזור אליו להופעה נוספת ולעוד המון צל. מדובר היה בעוד להקת Stoner עם הצירוף Witch או Acid אבל מה זה משנה, היה לי שם מוצל ועד כה ההופעות שהיו שם לא איכזבו בכלל.
Witch Mountain
כמו שציינתי, בשלב הזה אחרי יום וחצי של פסטיבל והופעה שלישית או רביעית באוהל הסובלנות שלי כלפי הז'אנר קצת פחתה. בשלב הזה לצפות בעוד להקת Stoner עם זמרת הרגיש קצת כמו לצפות בגימיק שמיצה את עצמו ובאמת ש WM לא חידשו לי הרבה או היו חינניים מדי. היה שם זמרת, היא גם שרה לא רע, והכל היה על הכיפאק באמת זה לא שהיה שם משהו רע בסופו של דבר. אבל באותה מידה גם לא היה משהו טוב, הנוכחות שלה הייתה סבירה – בימתית ווקאלית ולמרות שהשירים היו כתובים טוב הם נכנסו מאוזן אחת ויצאו מאוזן שניה. היה מהנה אבל גם היה קצת מיותר.
יצאתי מאוהל בהרגשה של חוסר מעש. היו לי תוכניות אבל בגדול חיכיתי להופעה של Gorguts וניסיתי לשמור אנרגיות להופעות של Brutal Truth ו Carcass בהמשך היום. אז הסתובבתי והלכתי למלא לי מים בשירותים במתחם ה Press-VIP (כי בברזיות הרגילות היו תורי גיהנום) במתחם עצמו ראיתי שכמה סקייטרים נוסעים באיזה מין פארק מאולתר ששמו להם שם, אז לקחתי לי סיבוב והרשמתי אנשים שאני לא מכיר. מהר מאוד החום ניצח אותי ונזכרתי בשביל מה באתי לשם מלכתחילה (למלא מים, אתם מוזמנים לגנוז את כל מה שחשבתם על מתחמי VIP יש שם רק בעיקר מקומות ישיבה ועוד דוכני אוכל ושתיה בכסף ואם אתה ממש ממש סטוקר ויושב שם כל היום אתה יכול להצטלם עם אומנים).
פתאום, הישר מבעד לעוד מתחם ישיבה הגיח לו כששיערו גולש ומתבדר ברוח, חיוך מרוח על פרצופו וקולות שמחה, דיצה ורינה בפיו המתופף של להקת Viscera Trail ושל Equilibrium אדון תובל רפאל, הלא הוא חתי הלא הוא חתי Equilibrium המפורסם. שמחנו לראות איש את רעהו ואחרי רגע גם פגשנו את ליאור פלג וספיר חברתו שגם אותו ראיתי פעם ראשונה בפסטיבל.
אחרי שהחלפנו חוויות החלטנו לקפוץ שניה למתחם האוהלים אחרי שהוא אמר לי שגם בשנה שעברה עם הלהקה לא יצא לו לראות שום דבר פרט לאזור האומנים. אז אחרי שעצרנו באוהל, תידלקתי אותו בג'ק וקולה והצקנו לשכנים הצרפתים שלי לאוהל, חזרנו פנימה כי מיהרתי להופעה של Acid King שלא ממש התחשק לי לראות אבל כן סימנתי לי. שרדנו שם בערך 3 דקות כי פה כבר הקטע של "הנה להקת Stoner עם בחורה" בא לי ממש ברע. מודה ומתוודה שאפילו לא נתתי צ'אנס באותו רגע ובשמיעה בדיעבד אני מתחרט על זה אבל באותו רגע לא היה לי יותר מדי כוחות בשביל זה. לו הייתי יודע מה מחכה לי רבע שעה אח"כ…
Gorguts
כמו רבים וטובים גם אני חושב שאלבום הקאמבק של Gorguts היה אחד האלבומים היותר מעניינים/קשים/מגניבים שיצאו בשנה שעברה. לכן לא היה לי ספק שאני חייב לראות אותם. הגעתי, התמקמתי לי במקום טוב באוהל ה Altar וחיכיתי שהבלאגן יתחיל. הדבר היחידי שלא חשבתי עליו מראש הוא שיש הופעות שקשה לעכל כשאתה בפסטיבל בעיצומו של יום ואכן זה היה המקרה. בואו נקרא לילד בשמו Gorguts הם להקה קשה. מאוד. וצריך המון סבלנות וזיקה לז'אנר בשביל להנות ממה שהם עושים. לי באותו רגע באוהל הם בעיקר עשו כאב ראש. לצערי הם ניגנו נהדר אבל נכון לאותו רגע זה לא עשה לי טוב. לכן לצערי אחרי 3-4 שירים יצאתי מהאוהל והתחלתי לחשוב על ההופעה הבאה שלי.
המשכתי הלאה לעבר עוד הופעה שממש רציתי לראות, אבל תחילה עצרתי בבר אצל חברי שי(שהיה הברמן האהוב עלי כל הפסטיבל) ולאחר שדיברנו על זה שלא ראינו עוד שום הופעה ביחד החלטתי לחתוך מהתוכנית המקורית שלי לראות את Clutch וללכת לראות את Hatebreed עם שי בבמה המרכזית.
אבל!!! השנה החלטתי לעשות מעשה וגייסתי כמה חברים שישמיעו את דעתם על הופעות שרציתי לראות אבל לא יכולתי לחלק את עצמי לשניים. להלן מה שהיה ליערה.ס לספר.
Clutch
לאחר הביטול הצורב בשנה שעברה, Clutch הייתה השנה אחת ההופעות שיותר ציפיתי לה (תוך כדי חשש כבד שאמא שלו תמות הפעם) והם לא איכזבו. הם עלו מלאים באנרגיות והקהל החזיר אהבה. אפילו הצרפתים הפתיעו וידעו את המילים, יותר ממני, יש להודות. הסאונד החם של הרוק, על גבול מוזיקה אמריקאית דרומית, סיפק הפוגה מרעננת מהמטאל והרים את כל הקהל. בגלל שאין להם שירים חלשים, ההופעה מתחילתה ועד סופה הייתה במגמת עליה. בדיוק כשחשבת שזהו, קיבלת את החוויה ואפשר לחתוך ל Hatebreed , ונזכרת שכואבות לך הרגליים וחם מוות, הם סחפו אותך שוב לרקוד. אין ספק שהם בטופ פייב שלי לפסטיבל השנה וזה אומר שהם בחברה ממש טובה. דני לגמרי אידיוט שהוא הפסיד אותם.
לצפיה בשיר מההופעה
Hatebreed
אני מעריץ של Hatebreed כבר המון שנים ובחישוב מהיר לפני ההופעה הבנתי שההופעה שלהם בארץ כבר הייתה לפני 7 שנים. קצת הספקתי לשכוח את זה למען האמת, וגם ככה עמדתי ללכת ל Clutch, להקה נהדרת אבל לא באותה דרגה של Hatebreed מבחינתי. אני ושי הגענו לדשא והתחיל להתנגן לו ה Intro של הלהקה שכולל את השיר של רוקי וממנו גלשה הלהקה אל השיר הראשון. הסולן Jamie Jasta היה כריזמטי כהרגלו, הלהיב את הקהל, פירגן ללהקות אחרות בפסטיבל בין השירים בקטע ממש מגניב ובעיקר שילהב את כולנו. אני די מהר נזכרתי מה עשיתי שם והבנתי כמה שאני אוהב את הלהקה הזאת. אני הייתי היחידי סביבנו ששאג את כל המילים(לא צעד חכם בהתחשב בזה שהייתי עוד צרוד מאתמול ויצרתי צרידות על גבי צרידות) ועם החיוך הענק שהיה לי על הפנים למרות השמש היוקדת, החום והעייפות הבנתי כמה טוב שבאתי לראות אותם. רגעי שיא נרשמו כשנוגן חומר מהאלבום הראשון, בלהיטים הגדולים וכאשר הם עשו בלייב את הקאבר הכל כך רוצח שלהם ל Ghosts of War של Slayer והקדישו אותו לג'ף הנמן ז"ל. אחת ההופעות שיותר נהנתי בהן ללא ספק ואחת הבלתי נשכחות בפסטיבל.
גם את Soulfly ממש רציתי לראות ולא יכולתי עקב Brutal Truth לכן ביקשתי מדייב גבע שיספר קצת מה קרה שם.
Soulfly
אז ככה: בגדול ההופעה של Soulfly הייתה לי חוויה מתקנת להופעה של Sepultura יום לפני כן (כשספולטורה היום היא אנדארס, פאולו ו 2 אנשים אחרים לא רלוונטיים. על אף ותיקותו של דרק גרין – הוא לנצח יזכר אצלי כהסולן המחליף) אני קצת מאוכזב מזה שהסטליסט שלהם כמעט תאם באופן מלא את זה שלהם בישראל 5 שנים לפני (!). זה היה חמוד מאוד כשמקס ניצל את הבמה הארוכה שבנו לכבוד ארוסמית', וטייל עליה בנוחות, ובכך משך חלק מהשירים לג'מים. מעבר לזה הוא השאיר את רוב הנגינה למארק ריזו הגיטריסט הצמוד ודי ויתר על הרעיון של אשכרה לנגן בגיטרה שלו, אבל בסופו של דבר, הכל נשמע נהדר.
לצפיה בשיר מההופעה
Brutal Truth
בתחילת השנה Danny Liliker הבסיסט והרוח החיה מאחורי ההרכב הודיע שהשנה לכבוד יום הולדתו ה – 50 הלהקה מפסיקה להתקיים. רובנו קיבלנו את הבשורות בעצב, אבל BT ניצלו את השנה הזאת כדי לעשות כמה שיותר הופעות. כששמעתי על כך שהם בפסטיבל ידעתי שאני חייב להגיע ולראות אותם בלייב רגע לפני שהם הופכים לזכרון מתוק. מי שלא מכיר אותם, צריך לדעת בעיקר שהם עושים Grindcore לאנשים חושבים ועושים אותו מצוין. הופעת גריינד זה תמיד בלאגן מאורגן היטב, אבל הבלאגן של BT היה מסודר איך שהוא בעיקר בזכות שנים של נסיון והמון אהבה למה שהם עושים. המתופף משתגע, Liliker עצמו נראה כמו חייזר ענק שמתחרע עם הבס שלו ו Kevin הסולן נראה כמו חוואי משוגע עם זקן ענקי וכובע ענק לא פחות, הוא השתולל, התפרע ואף סגר את ההופעה בוידוי מרגש על כך שבגיל 47 הוא לא מתחרט על שום דבר שעשה עם הלהקה ושהוא גאה על מה שהם השיגו. מהשורה הראשונה דפקתי את הראש עם כל שיר, נהנתי, חטפתי בעיטות לראש מ Crowd Surfing אינטנסיבי ובעיקר הייתי מבסוט מההזדמנות שנפלה בחלקי לראות את החבר'ה הללו באחת מהופעותיהם האחרונות.
Against Me!
פה אני מניח שרובכם ירימו גבה ממש גבוה ויתהו למה לעזאזל לא הלכתי לראות את Nile או Aerosmith, ואיפה שהוא אני יכול להבין אתכם. אבל זה כנראה כי אתם לא מכירים את Against Me! אחרת הגבה שלכם הייתה מתרוממת הרבה פחות. מדובר באחת מהרכבי הפאנק-רוק היותר מדהימים שיש בעיקר בזכות מילים אינטליגנטיות ומוזיקה לא שגרתית. למעשה שום דבר בהרכב הזה לא שגרתי והקוריוז האחרון בחיי הלהקה היה בהפיכת הסולן/גיטריסט/מייסד Tom Gabel ל..סולנית בשם Laura Jane Grace והוצאת אלבום חדש השנה, שכלל לראשונה את Laura על השירה. עם כל האהבה שלי לNile ידעתי שאני חייב לבוא ולראות אותם וטוב שבאתי. מודה ומתוודה אני בעיקר מכיר את שני האלבומים האחרונים אבל זה לא גרע מההנאה שלי מההופעה. במשך כל ההופעה כל חברי הלהקה פשוט זרחו. המתופף חייך, הבסיסט Inge ניגן בלהט ו James ו Laura בכלל פרחו והאירו את הבמה בנוכחות שלהם. לא ברור מאיפה השמחה הזאת, אבל זה בהחלט תרם להגשה של השירים שבנושאים שלהם בחלקם חמצמצים מאוד. זה לא היה גימיק וזה לא שינה שום דבר, סולן/סולנית/איגואנה הם הופיעו נהדר ולמרות שלא ניגנו מטאל הנעימו לי את סוף היום ונתנו הופעה מכל הלב. הדבר היחיד שהתבעסתי לגביו זה שלא הכרתי את רוב החומר של הלהקה, ואחרי שציפיתי בלירן רחאנה צועק את כל המילים מהשורה הראשונה ידעתי שלפעם הבאה אני חייב לעשות שיעורי בית.
כבר היה 24 בלילה, המשכתי לאוהל ה Valley אל ההופעה של Phil Anslemo and The Illegals שהם להקת הליווי לאלבום הסולו האלים שלו שיצא השנה. ראיתי איזה שיר וחצי ונזכרתי כמה שהאלבום החדש כועס ושאני צריך לשמוע אותו עוד כמה פעמים. כשהבנתי שגם ככה לא אראה את ההופעה מקרוב יצאתי לי לתפוס מקום להופעה של Carcass, ואשכרה שכבתי לעצום את העיניים לאיזה רבע שעה בשביל לצבור כוחות להופעה האחרונה להערב.
Carcass
אז אחרי שנחתי קצת, נצמדתי לאיזי ואלעד לוי שהיו בשורה ראשונה התחיל להתנגן לו ה Intro של האלבום האחרון של הלהקה, 1984 והלהקה החלה לעלות לבמה. למרבה אכזבתי הם לא פתחו עם Thresher's Abbtoir אלא עם Buried Dreams אבל עדיין הטירוף חגג. מהר מאוד עזבתי את השורה השלישית בשביל להתקדם כי המכות שחטפתי מהפוגו הפריעו לי להנות מההופעה. במקום החדש יכולתי קצת להתמקד במה שהלך על הבמה. הרכש החדש Daniel Wilding הפליא על התופים והרים באנרגיות שלו את Bill Steer, Ben Ashו Jeff Walker שיכלו לרוץ עם הריפים כשהתיפוף הפסיכי שלו ברקע.
אפשר להגיד שכל הציפיות שלי נענו כולל שירים מכל התקופות, הופעה מעולה ואנרגטית של ההרכב שהוכיח שוב ושוב שכוחו במותניו ואפילו דברי שטות בין לבין של Jeff Walker שהתלונן על Avenged Sevenfold שהופיעו במקביל בבמה המרכזית, הודה שבאנו למרות השעה המאוחרת, הזמין אותנו ללכת לראות את A7X כי לטענתו לא עשינו מספיק רעש ואף סיפר לנו שהוא שיכור. עייף או לא נהנתי מכל רגע ונותר לי רק לקוות שעם האנרגיות מהאיוחד ההרכב יוציא עוד אלבום מופת כמו האלבום הקאמבק הפסיכי שלהם מהשנה שעברה.
