ההיסטוריוגרפיה של המטאל הישראלי

רוק כבד ישראלי, אוסף מקודש וחרא צף

כל העולם כולו

מהו אוסף למעשה ? מלבד היות אוספי להיטים כמו "היטמן" ושאר שאר-בשרו המלוקק תוצר תעשייתי לקידום מכירות וסחר זול בזכויות אמנים ותו לאו, אוספים מוזיקליים מהווים מן מזכרת לתקופה מוזיקלית.
האוסף המפורסם ביותר בתולדות הרוק הכבד אני חושב היה "מטאל מאסאקר" של סן פרנציסקו שאירח אגדות חיות כמו מטאליקה, אנתרקס, סלייר, פוזסד, פורבידן, דת', מורביד אנג'ל, דיסייד ורבות-רבות-רבות אחרות על גבולות הזמן, ונתן פריצה ראשונית למרביתן,
לעומת זאת, אוספי מטאל כיום מתחלקים לשני סוגים. הראשון הוא הקידום של להקות צעירות, והשני אנדוקטה להרכבים השולטים בז'אנר התקופתי- ומהצד גם לגרוף כמה קופות.
להקות הרוק הכבד הבריטי של שנות ה80- התאגדו רובן תחת כיפת שמיים אחת של סצינה מאוחדת לקידום המטאל, בין עם זה לצד להקות ותיקות כמו דף לפרד או פויזון ובין אם מדובר בלהקות אשר מתחילות את חייהן ברעמי מטאל כמו קתידרל, פאראדייס לוסט וקריידל אוף פילת'.
לעומת הסצינה המאוחדת של אנגליה, ארה"ב הראתה גיוון ופירוד בין ההבי מטאל הקלאסי והפופולארי (בעיקר במטאל מאסאקר הראשונים), הרכבי רוק כבד נצחיים כמו "קיס" ו"מן-או-וור" מצאו עצמם מובילים סצינות שלמות בעקבותיהם, אך מן הצד המערבי גדלה סצינת הספיד עם אוספים כמו "ת'ראש-פטרול" או "ביי ארייה ספיד" ודומיהם.
אוספי הדת' מטאל המוקדמים הרכיבו את הסצינות האירופאית והאמריקאית בין שני סגנונות נפרדים, בעוד פלורידה וניו-יורק הן הסצינות הבולטות במלוא עוצמתן הכבדה, שדת', דייסייד, מורביד אנג'ל, אוביטוארי, אתאיסט וסיניק מככבות בפלורידה ומעניקות גוון מורכב ואתגרי מבחינה מוזיקלית, בעוד שהסצינה הניו-יורקית של סאפוקיישן, אימוליישן, אינקנטיישן ועוד כל מיני "-איישנים" פרחה בזכות עצמה באמצעות שיאים חדשים של מהירות ועוצמה סונית.
שתי הסצינות לא הרחיבו רבות מעבר לקונפסט הדליל המחבר את הדת' מטאל- הלא הוא המוות על צורתו, אם זה הזוועתונים של קאניבל קורפס ואוביטאורי או השטן של דייסייד וגם הצורה הנשגבת של המוות- הבודד ורווי המחשבה של סיניק ואתאיסט, עדיין הותיר את הרעיון המאחד מחוזק.
לעומתם- הסצינה האירופאית פרחה בגוטנברג בעיקר, עם להקות כמו אט-ד'ה-גייטס, אנטומבד, דיסממבר ומאוחר יותר גם דארק טראנקוויליטי, אין פליימס, ארכ-אנמי, ד'ה האנטד, ד'ה קראון וקרובי משפחה אחרים, להוציא כמובן את סצינת הדת' הבריטית שמונהגת בעוז על ידי להקות הגובלות בגריינדקור, כמו נאפלם דת', בולט ת'רוור וקארקאס.
כל אחת מהסצינות זכתה לאפיונם משלה, שכמעט הקנו לה סגנון משלה. דום מטאל בריטי נהיה מושג ושם בעולם, ואיש לא הקים הרכב דת' מטאל מלודי מחוץ לגבולות שבדיה ולא יצא בשן ועין. גם הדת' מטאל הטכני, כמה שנגעו בו בכל מקום אחר, התבסס בפלורידה, לצד הברוטאל האמריקאי של החוף המזרחי.
הבלאק מטאל נשמר כמעט בבלעדיות לנורבגיה וארצות סקנדינביה הקרובות, והפאוור מטאל, גלגולו המאוחר של ההבי מטאל המלודי והשמח יותר, חגג בכל העולם ובעיקר בגרמניה ואיטליה, בל נשכח את הרכבי הדת' מטאל הכבדים יותר מעבר למסך הברזל או את הת'ראש הגרמני הידוע (לשמצה ?).
כל זה הוא רק פתיח למה שאני מנסה לומר (או ליתר דיוק לזיין את השכל) אודותיו.
אוסף ישראלי.

עם ישראל חי ! 1985-1993

לא היה אוסף ישראלי מייצג מעולם, וכנראה לא יהיה אוסף שייצג. אה, בעניין המטאל זה נושא אחר.
רבים זוכרים את הישראהלר מ1996- (יש כאלה שזוכרים אותו לטובה משום מה), אך היו לפניו כמה אוספים ששאפו לייצג את הסצינה הישראלית בארץ ובעולם.
"אנהולי בנדס פרום ד'ה הולי לנד" היה כמדומני האוסף הראשון שזכה לאיזכור ארוך ימים. רוב הלהקות בו, להוציא אחת, חדלו מלהתקיים בגלגולם דאז או כל גלגול בכלל. אף להקה בארץ לא הוציאה עוד אלבום מטאל באמתחתה להוציא שניים שלושה דמואים שנמכרו בחברות בחו"ל ואי-פי מכובד אחד שנמכר במורביד רקורדס- של "סאלם" כמובן.
אם נביט על הסצינה נכון לאז, 1993, נראה מצב שלא יכלנו לנחש שהיה פה משהו כזה בארץ. הסצינה המגוונת נעה בזמנה בין הרכבים כמו "קרברל קומה" או "קורפוס" שניגנו דת' מטאל מסורתי לפי הספר פחות או יותר, לצד הרכבי הבלאק הראשונים בעולם (מובלים על ידי "סאלם" שלמעשה כבר שברה את תבנית הבלאק מטאל שלה אז בשיר דת' מטאל איטי למחצה הנקרא "פצעים ישנים"), ועם זאת הרכבים כמו "אמקסז" אשר היו ההרכב הת'ראש המוביל העיקרי בארץ, כמן גרסה צברית לניוקליר אסולט, תרמו שיר צנוע אחד של 10 שניות הנקרא "איר ספליט", וגולת הכותרת הצנועה, "צ'רלי 5" של להקת הדיסקו-גריינד הישראלית ששברה את גבולות הרצינות המטאלית בהומור קולח, הלא היא "פיפל" המצחיקה עד כדי כאב בטן.
בסיסה החזק של הסצינה היה בלהקות דת' מטאל אשר הופעות וולגריות ואלימות היו ממאפיניו. יש לזכור שמדובר כמובן בסצינה מגובשת היטב, של חברים קרובים שלא יודעת יריבות מקצועית מהי. אגו כמהותו של אגו במובן המקובל של המילה המאוחרת לא היה פה, אלא אם כן מדובר כמובן ב"טוטאל אגואיזם" המפורסם של "אמקסז". הלהקות המובילות בארץ כמו "סאלם" נהגו לחלוק במות עם להקות רבות מחו"ל כמו "קארקאס", "מקאבר", "בנדיקשן" ואחרות.
בערך בתקופה זו צצה לה תנועה חדשה שתבסס את עצמה בארץ במקום שאינו כתוב אלא עדות ניצחת על הפלאיירים של "אנטומבד" ו"נאפלם דת'"- להקות כמו "אורפנד לנד", "סאבסטנס פור גוד", "אנדרטאקר" הכבדה יותר- כולם נשענו על המסורת החדשה של הדת' מטאל המלודי יותר- הנוטה לכיוונים יותר אמוציונאלים ומזכיר את הדום/דת' מטאל הבריטי בחלקו משולב בתשתית דת' אירופאי ואמריקאי, במהירות לרוב איטית ובומבסטית.

עם ישראל חי ? 1993-1997

אלבומים החלו להראות בפינות חשוכות יותר של הסצינה הישראלית.
עד 1996 יצאו לפחות ל3- להקות ישראליות בארץ אלבומים שקיבלו הכרה, ולו המינימלית ביותר, בחו"ל. "סאלם" עם האלבום הכובש "קדיש" שאף זכה לתשומת לב אצל האמריקאים בתוכנית "הדבאנגרס בול" בקליפ שלו לשיר בכורה ישראלי בסצינת הרוק הכבד הישראלי, הלא הוא "ד'ה פיידינג" הפותח את האלבום. אלבומים נוספים היו לאורפנד לנד העולה עד אשר הגיעה למעמד של להקה בעלת שם ומועדון מעריצים ברחבי העולם. השילוב הכה מרענן שלה בין מטאל למוזיקה מזרחית ואוריינטאלית היתה טעם חדש ומרענן לעולם הרוק הכבד בסצינה הגלובלית ואלבומיהם התקבלו בברכה. "סאבסטנס פור גוד" גם היא הוציאה אלבום מטופח אך הלהקה כבר לא עומדת על רגליה וחבריה התפזרו לכל עבר.
התקופה הזו, תקופה בה המטאל הישראלי קיבל גוון משלו עם להקות מובילות כמו "אורפנד לנד" ו"סאלם" לצד להקות שוליות יותר אשר שיחררו לאוויר עולם המוזיקה פיסה יצירתית שתשכח לימים, להקות כמו "גאלוו", "גרימור" ו"ונאל דיויניטי".
לעומת התקופה הפורחת של סצינת המטאל של תחילת שנות ה90-, עם כיבוש הרעיון של הבלאק מטאל בארץ ידעה הסצינה תקופה חשוכה במיוחד.
בשלהי 1996 יצא אוסף המייצג את הלהקות החדשות של הזרם, להקות כמו "עזאזל", "ספיריטס" ו"אנוכיאן קי". במקביל לסצינה העולמית אשר החלה לפתח להקות בלאק מטאל משלה, כמו ג'ודאס איסקריוט האמריקאים או מרדוק השבדים, להקות בה האידיאולוגיה עולה על המוזיקה, והקונספט המוזיקלי מגיע לפני הלחן או המלל.
הזרם הזה תפס בחוזקה אמני מטאל ישראלים רבים, ולא לצידו החיובי. ההתרצה של יצירת מוזיקה נטולת יכולת ממשית מאחוריה היתה גורם לתפיסה מוגבהת של להקות אשר זכו לקרדיט שלא הגיעה להן בתקופתן. בעוד "סאלם", "אורפנד לנד" ולהקות צעירות חדשות מז'אנרים שונים- כמו "מנטרה" ו-"יומן סקטור" בתחום ההבי-מטאל שלא ראה סימן חיים בתקופה יותר קדומה בצורה הזכורה היטב, לצד "בטרייר" ו "שוורצחייה" מצד הת'ראש מטאל- להקות אלה יצרו גבולות חדשים או לפחות רמה גבוהה יותר בהתאם לציפיות המאזינים והלהקה, להקות הבלאק מטאל הישראלי (שמיד נעמוד על שני סוגיו הנלוזים למדי – ברוב המקרים, לפני יצירת התחום השלישי) דרדרו את הסטטוס אל עבר להקות אשר לא ידעו נגינה טובה מהי, ולמרות שזכורות כמה אנדקוטות טובות כמו "אנורמטי" ו"עזאזל"- רוב הזרם ייצג תקופה של דלות מוזיקלית ואין-ספור להקות צעירות אשר טוענות לקיצוניות יותר מחברתה. אם יש בבלאק מטאל המקורי שנוצר בנורבגיה מן רעיון מהפכני של עיקור הממסד השולט והחזרת עטרה-ליושנה במרי אלים- הרי שהבלאק מטאל הישראלי של אמצע שנות ה90- לא ידע את המטרה המקורית והחטיא כל טעם טוב לעניות דעתו של הכותב.
האוסף "ישראהלר" היווה דוגמה רגעית לגדולתה המגוחכת של הסצינה הישראלית.
בעזרת ייצוג קליט של כמה להקות ישראליות בעלות שם עם "להיטים" מהאלבומים האחרונים- כמו "אל מאד נעלה" ו"עיניים מתאימות לנפש" והענקת שירים כמו "מעבר לעננים" של "יומן-סקטור" ו"מוח כסיל" של "בטרייר" שהיו שינוי מרענן במוזיקה, מעבר לכך – רצף מאכזב של 9 שירים שמורכבים מלהקות בלאק מטאל, דום מטאל ודת' מטאל זולות, פרימיטיביות ואפופות קשיחות ומסתורין, להוציא את "סופיריור" הצעירים שהעניקו דת' מטאל על קצה הגרוב, ו"ארמגדון" שלפעמים הטעם הטוב עלה במוזיקה שלהם- הרוב המוחץ היה בלאק מטאל מזויף ומגוחך.

עם ישראל מת… 1997-2000

ה"ישראהלר" היה למעשה רק ההתחלה. ההתדרדרות האמיתית המתינה לה מעבר לאופק בשנים 1997-2000. להקות כמו "ערפל", "דלמרוטס קינגדום", "הימס אוף האדס", "בישוף אוף הקסן" ואחרות היו להקות אשר משכו יתר על המידה את הקונספט המוזיקלי של הבלאק מטאל, הקליטו בהקלטה חובבנית על חשבון כתיבה יוצרת או כימיה בלהקה. חברי להקה הועפו מלהקות כאלה ללא הפסק (וכינויים חדשים כמו "מלך אשמדאי", "שליט הרוע", "אדון הרעמים" ושטויות אחרות הומצאו לכל חבר חדש שניגש לבקר בלהקות האלה, בלי שום קשר למעשה לרעיון שאנשים כמו "אירונימוס" ווארג וירקינס שינו את שמם לכל דבר ולא רק בפלאיירים ובאתרים ברשת, ונדמה לי שגם אמא שלהם קראה להם ככה).

למעשה, ניתן לתלות ברשת את האשמה הגדולה בכך שלהקות כאלה צצו בכל חור. כעת שהרשת העניקה להם במה, ולא היה צורך לרכוש קלטת דמו שלהם כפי שעשו בעבר, מספר הלהקות רק עלה וגדל.
להקות שלא יצאו מעבר לתחומם החברתי הצנוע במסגרת המקומית שלהם, כמו "דיקייד סול", "בלאד שאט איי", "סיטרא" ו"דיסטורטד" זכו בזכות הרשת להכרה ראשונית. המצב בתחילה היה מבולבל. להקות לא היו רגילות לסטנדרטים חדשים, ביחוד לא בבלאק מטאל- והמשיכו להקליט על קלטות ולהפיץ את דבריהם ברחבי הרשת ובכל בית מאזין מטאל ישראלי בארץ.
הגבול בין להקה שבעבר נקראה "פיקטיבית", לבין להקות צעירות וחסרות נסיון הטוענות לכתר הקשיחות הישראלי באמצעות קמצוץ של יומרנות מוזיקלית מתובל בהרבה מאד רעיון מטושטש של ילדים קטנים אשר עוקבים לפי דברי רביהם האירופאים.

מה הכוונה למעשה ?
מה צריך להוכיח שיש להקה אמיתית ולא פיקטיבית ?
נגנים יש ? ציוד יש ? חדר חזרות יש ? חומר מקורי או לפחות כמה גרסאות כיסוי מוכנות יש ? אז מה עוד צריך ? האמת- לא הרבה מעבר לזה, אבל בהנחה שכל להקה הייתה תופסת את מקומה בעולם, ולא קופצת מעל הפופיק רק אחרי שמצאה את המרכיבים האלה, או בקיצור מפתחת אגו לא לה, אז מצב הסצינה היה נראה טוב בהרבה.
להקות כמו "דלמרוטס קינגדום" מיהרו להקליט אלבום, ומה בכך ? אז יש להם אלבום ביד, שמופץ בכל חור בארץ תחת המדף "מוזלים – פחות מ20 שקל", הדבר אינו מראה על ההצלחה המרובה של הלהקה (כמה שמטאל טומן בחובו הצלחה), לא משתווה למשל למקבילה המקומית "סאבסטנס פור גוד" אשר הוציאה אלבום מושקע, מוקלט באולפן איכות ולא בפיר ביבים ולא חיפשה התרצה מגוכחת של קיצוניות במוזיקה.
לא אצביע על הרכבים או אנשים ספציפים אך הדבר למגמה בולטת ועולה עד להתפוצצות הבלון הריק מתוכן הזה בשנת 2000. הרשת פתאום היתה במה לכולם, ואני (למעשה במיוחד) גם לקחתי חלק בחטא הלהקות הפיקטיביות, שגם אם היו חברי להקה, כלי נגינה ומקום לעשות חזרות – המרחק מהופעה מרוממת ולא בחור בקצוות הארץ הייתה רחוקה שנות אור – וכפי המסתבר לא קיבלה מימוש גם.
מדוע זה ? נדמה לי שישנו גן בכל מטאליסט להיות גם חבר בלהקת מטאל, להוציא את הקשר ליכולותיו המוזיקליות או הבימתיות, או ההצעות שיש לו להביא ולחדש לקהל האנשים. יש מספיק להקות שרוצות להיות "מטאליקה" או "איירון מיידן" או "דרים תיאטר" והרשימה עוד הולכת ומשתרעת למרחק מיילים רבים, וגם להקות בעלות רעיון מקורי (מזרחית גור ?) יכולות להיות מעניינות במיוחד על הבמה, אבל כל אדם ובמיוחד מוזיקאי שחבר בהרכב צריך כיום, ולמעשה היה צריך אז בשנים ההן, לתפוס עצמו במקום.
הדבר שמבדיל למעשה בין להקה "פיקטיבית" לפשוט להקה צעירה הוא כנראה משמעת עבודה ויכולת התמדה.
מניין לנו למעשה שחצי מהלהקות ב"ישראהלר" לא קמו והתפרקו תוך יום ? נכון שישנם איזכורים בעבר על ידי אנשים שזוכרים הופעות, אבל בתכלס, אין שום אלבום בשום חנות, אפילו לא דמו מסכן, והשיר המייצג שלהם רחוק מלייצג כל דבר. זוהי טענתי (המעט מעורפלת) מדוע ה"ישראהלר" אינו מייצג- פשוט משום שהוא שוחרר בתקופה בה כל אחד רצה להיות בלהקה (ואז זה עוד היה סביר, עם השתרשות הרשת הדבר נהייה לבלתי נסבל) ואף זכה להכנס לאולפן ההקלטות שהשכן הכין במשרדו ולשחרר איזו פליטה שמיעתית שנקראת שיר, שבלשון העם זכתה לכינוי ההולם "בלאק-דום סרוח" – ריק מתוכן, ריק מהשקעה, ריק מיכולת וכשרון וביחוד ריק מעניין.
בשלהי שנת 2000, שכל אחד יכל להקים אתר על הלהקה שלו, הלהקות שלו או מה שיהיה לעתיד הלהקות שלו- במתהדר באגף תמונות מהופעה בודדת, סקשן של דיסקוגרפיה שמאכלס שיר אחד שהוקלט כבדיחה או עיצוב ויזואלי שראינו במקרה הטוב אצל גייגר ובמקרה הרע בכל מקום.
לא אתן שמות ולא אנקוב באנשים שטענו שיש להקות שכל מה שיש להם זה אנסמבל מגוחך של ילדים בגיל תיכון שלא סגורים אם הם בכלל אוהבים מגה-דת' או גרין-דיי, אבל הקאבר לסקס פיסטולז מגניב- אז אייחס בבושת פנים את עצמי בוידוי שכנראה ידוע כבר לרובכם.
אני התנסתי בלא מעט נסיון לרכוש תשומת לב, וזאת בדרך הקמת להקה שלפי הגדרתי המתוקנת כיום ניתן בקלות לקרוא לה "פיקטיבית" ולמעשה גם לפי ההגדרות לפני 3 שנים.
היה שם (Domination ), היו נגנים (אני זימררתי, ארתור – גיטריסט שטענתי שהוא הטוב בארץ, ואוי כמה לא הבנתי מהחיים שלי דאז, מתופף פאנקיסט העוטה את השם המגוחך "גנום", המטאליסט הנוסף בשכחה עם גיטרה נוספת, ושיהיה- חבר שלי זיו היה על הבס למרות שהוא שמע דיוויד בואי ופינק פלויד ולא כל כך התקרב למטאל מעבר "רייד ד'ה לייטנינג"), היה חדר חזרות (גנום הקים בחצר ביתו איזה מן מחסן כביכול אקוסטי וגנב את מערכת התופים וגיטרת הבס מהפנימייה אליו ההורים שלו זרקו אותו מלפני X שנים, לא לפני שהרים כמה מגברים ומיקרופונים, הבן-אדם משקיע), היה חומר מקורי (שיר בשם מאד מקורי הנקרא HOLY WAR ונכתב על ידי חבר שלי שרצה להקים להקה בפני עצמו, לצד שיר גראנג' חצי פאנקי בשם SHATTERED MAN ובלדה מייגעת ללא סוף שנקראת BLEEDING IN GREEN ) ואפילו הייתה גרסה ל"THE THING THAT SHOULD NOT BE " של מטאליקה כמובן.
אבל מעבר לזה- לא היו חזרות בקושי. כלומר, היו התאספויות במחסנו של גנום, אבל לא הרבה נגינה, למרות האמביציה הממש גדולה שלי להקים להקה.
אני- כמו כל אחד מן המטאליסטים האלה שהיו במצבים דומים נחלתי כשלון חרוץ.
בסוף פירקנו את העסק (לא לפני שחטאי הלך וגדל וטענתי ששיר של AM I BLOOD? להקה לא מוכרת כל כך שמאצתי בנפסטר [מומלצת כבדרך אגב- שילוב של אמורפיס עם מטאליקה] הוא שיר שלי ונתפסתי עם המכנסיים למטה), ואני ניסיתי לבנות אותו מחדש עם רוטציה של שמות של הלהקה ונגנים מתחלפים.
חלק מכם זוכרים ודאי כמה הופעות עם הלהקה "אייג' אוף סטרייף". וובכן- זו להקה שלקחתי בה חלק גדול כסולן והלחנתי לא מעט מהחומר בדרכים לא דרכים, ואף זכינו להופיע לצד להקות כמו "זבוב הבארים", "ארמילוס", "דרד פרום קרייבן", "איטרנל דיקיי", "ספון אוף איבל" ו"אלבא סולאריס".
אז מה ?
זהו בדיוק. יש הבדל מהותי בין להופיע בכמה חורים בארץ בערבי מחווה עם סט של חצי קאברים לספולטורה, מיידן ודת'- לא מספיק כדי לקבע מעמדך כלהקה, ולו הצעירה ביותר. השוק רווי בלהקות שלא מציעות שום דבר חדש והקהל עוין ללהקות כאלה. ככה ניתן לחתום את השנים 1997-2000 ואף 2001.
או שאז התחולל שינוי.

עם ישראל אלמת 2000-2002

השינוי המהותי הראשון היה הופעת "מטאל טיל דאן" הראשונה בהייניקן "הבימה" בתל אביב, בה היו 4 להקות עלומות שם יחסית, במקום מרכזי בארץ, עם פרסום מושקע ורמת רצינות גבוהה בעניין.
התקופה הייתה כה דלה בהופעות, שאנשים הסכימו להגיע לערב שכזה במחיר של 35 שקל ולא העלו ציפיות מי יודע מה. הערב הזה, שהתרחש בתחילת דצמבר 2001, היה השינוי המהותי בתפיסת הסצינה הישראלית, ובסצינה בכלל.
הערב הגדול והמפורסם היחיד שהיה לפני כן היה פסטיבל "ירושלים בוערת", בה התארחו להקות רבות מז'אנרים רבים, בעיקר הלהקות החזקות בארץ כמו "ערפל" ו"עזאזל" שהיו כוכבות הפסטיבל מכיוון שהיו המוכרות ביותר ונחשבו המוצלחות ביותר. שמות שלעתיד יתפסו חזק בסצינה המוזיקלית כמו "דיקייד סול", "וולצ'רס", "פייטאל" ולהקות צנועות יותר כ"בלאד שאט איי" ו"שוורצחייעה" עלו להופיע בפסטיבל הזה, לצד להקות שלא עמנו עוד כגון "באקסייד" ו"מניפיולטד דת'" בלי שהותירו בזכרוני בכל אופן רושם עז.
אך הפסטיבל לא נעשה ברוח הנכונה כנראה. הפרסום היה נאות, ואף הובאה להקה מקפריסין בשם "גאדבלאד" (על הזה יאמר…???) אך הפסטיבל היה עוד בסימן איבתה של הסצינה הישראלית. הקהל הישראלי עוד לא התרגל למוזיקה של הסצינה הישראלית ועוד נח על הגישה המוזיקלית של "ערפל" ו"עזאזל" שהעניקו עבורו את שיאי הפסטיבל וקיבלו את היחס החם ביותר מקהל המעריצים המבוסס שלהם.
אך- ב"מטאל טיל דאן" לא היה הדבר זהה. מאז "ירושלים בוערת" בקיץ 2000 לא נראו ערבי מטאל גדולים להוציא הופעות חוזרות של "סאלם" וביקורם המשמח של "אנשנט רייטס" בארצנו, לחילופין חגיגת השקת הגליון של "רייבן מיוזיק" בהופעה בומבסטית של "ערפל" שכעת היו להקה שירדה מגדולתה (ואולי כעת בסימנה לעלות בחזרה), להבות' שהתחילו את דרכם כלהקת דת' מטאל ברוטאלי ועמם כל הסצינה הסתמנה כשבה לשפיות חדשה של מוזיקה, ואראלו, הרכב הבלאק (שוב) הקיצוני (שוב) המסופוטמי (שוב), שיזקף לזכותו שמדובר בהופעה נדירה (הפעם בלי דם) ובגישה לא מתפשרת שמזכירה את הצל המזרחני של הרוע הנורבגי הלא קשור ומחובר לארץ, בל נשכח גם את ההופעה הבלתי נשכחת (משמע לא נשכח) של "אדגאיי", להקת הפאוור מטאל הגרמנית בביקורם האיכותי בארץ ובהופעת חינם מרעננת.
שוב אחזיר אתכם ל"מטאל טיל דאן" על הבמה ראשונים עלו דיסטורטד שנתנו הופעת בכורה לרוב הקהל הישראלי, ולי ביניהם. להקה שהחומר שלה עוד לא גובש היטב, וגם אם כן- עמידת הבמה שלהם לקטה בחסר, והזכרון מההופעה לא היה חיובי. לעומתם עלו אחריהם "פייטאל" לבמה, בזמן הנכון במקום הנכון, בדיוק אחרי שהדמו ארוך הנגן שלהם "ג'נוסייד" זכה לביקורת מאד-מאד אוהדת מצד מגזין המטאל "מתכות כבדות"- והתקבלו בתשואות. נכון שהחומר שלהם גם לא הזכיר את שיא הלהקה בגיבושה, והעובדה שהגיטריסט המקורי לא היה נוכח קצת פגמה בהנאה המוחלטת, אבל בהחלט הלהקה נתנה הופעה רצינית שכבשה את הקהל והוכיחה שיש למה לחכות פה בארץ.
אייסוליישן נתנו הופעה תמוהה שלא הצליחה להמשיך את הגל של פייטאל, אולי במוזיקה אמוציונאלית יותר, איטית יותר שפחות נגעה לקהל הרעב לבלאגן – קהל שהתפכח מלהקות הבלאק מטאל והדום מטאל ושבע מהם כבר, וכעת הוא רוצה דת' מטאל לעצמותיו הרכות.
את המנה העיקרית שלו הוא קיבל בתצורת "דיקייד סול" הבהמית, במהירות פלצות ובעוצמה כרונית, שאמנם לא נתנו הופעה שוות ערך לאלה של ענקי המטאל הישראלי בינתיים "סאלם" או "להבות" העולים וכובשים את מקומם, אך בהחלט ראויים לאיזכור לשבח על ההוכחה הניצחת שישראל רוצה דת' מטאל – כבד – ברוטאלי ואכזרי, בלי גישה מתחסדת של דום מטאל, בלי אווירה קשוחה של באלק מטאל – אלא פוגואים אכזריים שישפילו את קהל ההארדקור העולמי כול והדבאנגינג שלא מן העולם הזה.

או אז החלה ההתעוררות. להקות כמו "סיטרא" שבו לנגן את יצירותיהן המיוחדות לצד להקות אחרות שחזרו להופיע אחרי הפסקה מרובה כמו "סטון אוף טירס", "וולצ'רז" וגם פנים חדשות במטאל הישראלי אשר לקחו את לב הקהל, נסיכות המטאל "איטרנל גריי" ו"נייל ווית'ין" או בזמנה "אמבלייז".
הדבר גם הראה אור ללהקות צעירות שהצליחו לבקוע את קליפת הסצינה המסוגרת, החל מ"דיסטורטד" שקנתה לעצמה עדת מעריצים משלה, דרך להקות אחרות שהגיעו לתודעת מיטב הסצינה ב2002, כמו "אירייז", "ארמילוס", "עבד", "ווינטרהורד", "ברתלומיוס נייטס" ואחרות.
כעת נראה המצב של הסצינה שונה לגמרי. במקום להקות מקרטעות השוחות בים הבלאק מטאל והדום-מטאל נראו פתאום גוונים חדשים על פני הדת' מטאל שלא זכינו לראות, אם זה דת' ברוטאלי ומטורף כשל "להבות'", "דיקייד סול" ומאוחר יותר גם "הרצוג" ו"סווג'ד", או אם זה דת' מלודי כשל "נייל ווית'ין", "דרד פרום קראבין" ואחרות.
כל להקה שלא היה לה יחוד משלה נשארה מאחור והשמות "ערפל", "עזאזל" ועוד כל מיני להקות בלאק מטאל שעוד היו פעילות בתקופה הזאת נפלו מכוחן ופינו את כס נסיכות המטאל לשלושת הנסיכות העכשוויות- "להבות" (ברוטאל), "נייל ווית'ין" (מלודי) ו"איטרנל גריי" (מסורתי עד טכני) – 3 סגנונות שונים של דת' מטאל אשר בגאווה מייצגים כעת את ישראל בחוץ.

ומה למעשה מייצג אותנו ? שלוש הלהקות האלה מחזיקות אלבומים חדשים ביד (מה שלא ראינו מאז "אראלו"- והביקורות בחו"ל לא אהדו כמעט בכלל- אז נלך אחורה אפילו עד ל"מומנט אוף סיילנס של סאלם- משמע הרבה זמן) וחתומות בחברות תקליטים בארץ ובחו"ל, בעוד ש"סאלם" ותיקת הלהקות בארץ גם מחזיקה כעת אלבום רביעי באמתחתה אשר זנח את המסורת האווירתית משהו ופנה בחזרה לחיק הדת' מטאל המהיר והאגרסיבי האהוב על הקהל בארץ.
הצלחות להקות הדת' מטאל הקיצוניות יצר אמנם מגמה חדשה של להקות "פיקטיביות" אשר החליפו את הפוזה הקשוחה בהומוריסטית ליצירת גריינדקור ישראלי רווי הומור – אבל אני מתקשה לראות את הלהקות האלה באמת טוענות לאיזשהו כתר רציני של ביסוס עמדתן כלהקה בסצינה הישראלית (כן, אני מדבר על "ערב קבב", "אוניונס אוף בלאספמי" ו"אמפטי טום") אך הדבר כעת נסלח ונראה בעין אחרת לגמרי, ביודעין שאין מטרה להקדיש את מלוא הזמן כדי ליצור שירים עמוקים ובעלי משמעות כמו שמוזיקה צריכה להיות – ומדובר בצדק במן רעש ארס (ערס?) פואטי על סצינת המטאל בישראל.

עם ישראל…עזבו, לא חשוב 2003 – ?

וכעת, תחילת שנת 2003, המצב נראה טוב בהרבה. להקות כמו "אאבה" ו"אבורטד" כבר עשו ביקור בארץ בהופעות מוצלחות (מה לנו הישראלים יש עם האות A ? "אאבה", "אבורטד" ? "אנשנט רייטס" ? ובקרוב אצלכם גם סולנם המהולל של "אט ד'ה גייטס" עם "נייל ווית'ין לכבוד השקת האלבום), כמו כן צפויים לנו מספר אלבומים בעיקר מהצד הפחות מחוזק כעת של הסצינה, אולי כדי לייצב את המתרס של הדת' מטאל משחררים "ערפל" אלבום בקרוב מאד, אשר הקולט באירופה כמו שלושת נסיכות הדת' מטאל, ומלבד זאת גם "עזאזל" משחררים EP בקרוב, אחרי זמן רב שלא שמענו דבר מה מוקלט שלהם מאז האלבום "רייד טו ד'ה הורייזן" אשר לא נחל הצלחה מרובה כל כך.
להקות נוספות שהדמואים שלהם כעת מוקלטים באיכות ובקרוב ימצאו בכל בית ישראל הן "אירייז", "ארמילוס", "פראנטיק", "דרד פרום קראבין", "ברתלומיוס נייטס", "אקרופוליס", "סקוויזופוביה" וכמו כן גם מבחר משובח של הופעה חיה מוקלטת באיכות מצויינת של "ווינטרהורד" ומספר EP טריים מבית היוצר של "בצפר" המשוגעת.

בשלב מסוים הוחלט שהגיע הזמן לייצג את הארץ בדרך חדשה, ולשם כך הוכן האוסף "הולי שיט" של "לאסט גאספ רקורדס" בחסות חברי להבות ובראש הפרוייקט ניר דולינר המתופף.
האוסף מהווה תחליף מצוין ל"ישראהלר" המופרך, ובמקום 9 להקות "בלאק-דום סרוח" נמצאות שם לא פחות מ8- להקות דת' מטאל על גווניו מתוך 14 להקות, ביניהן בלאק-מטאל, ניו-מטאל, דום-מטאל ועוד.
האוסף מייצג בכבוד את מיטב הלהקות הישראליות שאיתנו (או כאלה שלא) ולפי שמועות רבות בקרוב נקבל אוסף מייצג נוסף המייצג מתרס נוסף של להקות בארץ אשר לא זכו או הספיקו להשתתף באוסף הזה.
כל אלה אשר מעונינים להכיר היכרות ראשונית / עמוקה עם המטאל הישראלי כיום, "הולי שיט" בהחלט יהווה דוגמה טובה מוכיח סופית על עליית הסטנדרטים בזינוק שלא נראה כדוגמתו בסצינה הישראלית אשר בתהליכי פריחה מחודשת – ונדמה שמה שלא ראינו מזה עשור הולכים להתרחש בארצנו הקטנטונת.

לסיכום אוכל לומר שהסצינה לא נראתה טוב יותר, וכעת מיוצגת בכבוד ובאיכות, נטולת תופעת הלהקות ה"פיקטיביות" על כל צעד ושעל וזאת בזכות עליית הסטנדרטים שהעניק האוסף "הולי שיט". הוכחה סופית שלא כל מי שמשקיע שוקע, לא כל מי שטוב טובע ולא כל חרא קדוש צף.